באדיבות אתר 929
השהיית הדיבור האלוקי
"קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ" (כב) - לא כאן יחזקאל, לא עכשיו. צא אל הבקעה, ניפגש שם. מה יקרה שם? תמתין בסבלנות.
כשאברהם הצטווה לעקוד את בנו גם כן נאמר לו הציווי טיפין טיפין, מגלה טפח ומכסה טפחיים. המדרש מגלה כאן דפוס. המדרש (בראשית רבה פרשה לט) שואל מדוע בציווי על העקידה לא נאמר לאברהם ישר - 'קח את יצחק', אלא "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק" (בראשית כ"ב, ב). ותשובתו - "כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור" לאמירה זו מצרף המדרש את הדברים הבאים:
"דאמר ר' הונא משום ר' אליעזר מי שהקב"ה מתהי ומתלה (=מלשון תהייה ותלייה - דברים תמוהים ומרוממים) בעיני הצדיקים ואחר כך מגלה להם טעמו שלדבר כך -
"אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א),
"על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כ"ב, ב),
"וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך" (יונה ג', ב),
"קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך" (יחזקאל ג', כב)"
אברהם, יונה, יחזקאל, כולם מצטרפים במדרש לחבורה אחת שהמשותף לה - א-לוהים השהה את הדיבור אליהם, הותיר אותם לזמן מה תלויים באוויר, חסרי ידיעה.
מדוע נוהג כך א-לוהים? ייתכן שהדרשן מסכים עם השורה הקודמת במדרש - השהיית הדיבור גורמת לחיבוב - כלומר הציפייה לשמוע, הסקרנות, הופכת את הדיבור ליקר יותר, בעל ערך גדול יותר.
אך ייתכן שהדרשן כאן מזהה את ההשהייה כמאפיין של הקשר עם הא-לוהי. העמידה במרחב של אי ידיעה, תחושת המסתורין, הפחד, ההתייצבות מול הלא הנודע, היא מקום שאדם חייב לעמוד בו בדרך אל המפגש עם הא-לוה. חוסר הידיעה שלפני המפגש, הוא ביטוי גם למפגש עצמו, למהותו של המפגש - מפגש עם המסתורין, עם הדבר שמעבר, עם האחר המוחלט.
צא אל הבקעה, שם אדבר אותך.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
אין תקווה
פרקים א'-ג' מתארים את נבואת ההקדשה של יחזקאל - המרכבה הופיעה ועליה א-לוהי ישראל שניבא אל יחזקאל את נבואת ההקדשה. משנסתיימה הנבואה והמרכבה עזבה, הכתוב מתאר את העצב הגדול בו שרוי יחזקאל: "וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה. וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁר הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (טו).
המילה "חָזָקָה" מתארת חוויה טראומטית שאינה נרגעת, אלא מתעצמת ומהדהדת בעוצמה חזקה מרגע לרגע, ושבעה ימים לאחריה יחזקאל יושב ושותק. מה היה כל כך קשה בנבואת ההקדשה? האם הנבואה על החורבן היא שהעציבה את יחזקאל? אין ספק שכן, אולם דומה שיש בנבואה עוד אלמנטים שהוסיפו לכך. נבואות תוכחה, קשות ככל שיהיו, יש בהן גם אופטימיות ותקווה – אולי עוד יחזור העם בתשובה. אך בנבואת יחזקאל אין קריאה לחזרה בתשובה ואין בה התכווננות לדיאלוג עם העם - "אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ" (יא), "וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (ב', ה). יחזקאל צריך לומר את דברו, בין אם ישמעו ובין אם לא, ומטרת הנבואה אחת – בחלוף הזמן ידעו שהיה נביא שהתריע.
בספר ירמיהו לכל אורכו ישנה תקווה. בתחילה ירמיהו קיווה לעצור את החורבן, ומשעה שנגזרה הגזירה, ניסה ירמיהו למזער את הנזקים. למשל - הוא הציע להיכנע לבבל ולהישאר בארץ תחת שלטון הבבלים. יחזקאל שונה. הוא מנבא נבואת חורבן טוטאלי, ללא כל אפשרות הצלה ובלא תקווה ליושבי ירושלים.
הנבואה קשה גם בלשונה. הכינוי החוזר לעם ישראל בנבואת ההקדשה הוא "בֵּית מְרִי" (ב', ה, ז, ח; ג', ט, כז) ומשמעו שישראל לא רק מרדו, אלא זוהי מהותם.
לאחר שבעה ימים באה נבואה שמצווה עליו לשתוק - "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ. וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם. וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" (כד-כז).
מהות הנביא היא להוכיח, להתריע, לדבר. המילים 'נבואה' ו'דממה' הן כמעט מילים סותרות. נראה שיחזקאל לא היה יכול לדבר את נבואתו הקשה והמדכאת, ולא נשאר לו אלא לשתוק.
נבואת ההקדשה, למרות היותה מרה, יש בה גם מתיקות. פעמיים מצוּוה יחזקאל לאכול מגילה. בראשונה הוא אינו אוכל "וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי" (ב', י). בפעם השנייה יחזקאל אוכל, והנה ישנו מהפך - "וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (ג', ג). נראה שיחזקאל הבין שהחורבן הוא סוד הבניין המחודש של עם ישראל, והבנה זו עוזרת לו לקבל את נבואתו.
הערה: אמרנו שאין בנבואת יחזקאל קריאה לחזרה בתשובה, והנה נבואת ה'צופה' (טז-כא) היא קריאה לנביא להזהיר ולהחזיר את העם בתשובה. מסתבר שנבואת ה'צופה' אין מקומה בפרק ג' אלא בפרק ל"ג. היא הועתקה לנבואת ההקדשה מסיבות שונות, ורמז לכך ש'פרשה זו אין זה מקומה' היא ה'פרשה' (=הפסקה) באמצע פסוק טז, שמהווה ראיה לתחיבה של יחידה שלא במקומה.
באדיבות אתר 929
גם ברע יש טוב
קודם שילך הנביא להוכיח את העם בדברי המגילה הכתובה 'קנים והגה והי' (ב', י), הוא מְצֻוֶּוה לאכול אותה, ולמלא את בטנו בתכניה. הנביא הוא איש העם, אסור לו לעמוד מולו ולדבר נגדו בהתנשאות, עליו לחוש על בשרו את הדברים.
אלא שלמרבית הפלא, כאשר הוא אוכלם, הוא מוצא אותם מתוקים כדבש. כדרך שנהגו בישראל למרוח את האותיות בדבש לילדים שנכנסים ללמוד תורה. סתירה זו כואבת ומהדהדת. הכיצד? איך הפכה הקינה הקשה למתוקה בפי הנביא?
אמנם הוא עצמו זכה במהלך הנבואה להשראה, לדבקות אישית והתעלות רוחנית, אך לא נאמין שזכייה אישית זו די בה למתק את התוכחה בעיניו. הן הוא מלא במרירותם של הדברים: "ואלך מר בחמת רוחי" (יד).
גם ירמיהו מצא את הדברים מתוקים: "נמצאו דברך ואכלם, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי" (ירמיהו ט"ו, טז). גם הוא התעלה והרגיש "כי נקרא שמך עלי" (שם), אבל טעמם הנורא של הדברים לא פג: "בדד ישבתי, כי זעם מלאתני" (שם, יז).
נראה שבעצם השליחות הקשה והתוכחה המזעזעת גנוזה גם תקווה, עוצמה ואופטימיות. הנביא מגלה שמן השמים לא התייאשו מן העם. הנביא יאמר את דברו, ודבריו יהדהדו ויעשו בעתיד, אולי בעוד דור או דורות, פירות טובים. גם בדברים הרעים יש מן הטוב, ומגילת החורבן נעשית לו גילוי של רצון אלוהי אוהב.
הפיכת המר למתוק קשורה לגילוי שהמגילה "כתובה פנים ואחור" (ב', י). כתיבה מפנים ואחור היא כתיבה כפולת פנים ורבת משמעויות. קיום המשפט האלוקי ברשעים, אף שהוא מכאיב, הוא טוב להם וטוב לעולם ולתיקונו.
גם המציאות פניה רבות. תמונת המצב העכשווית עגומה, החורבן והגלות כבר באופק, אבל בחינת הדברים לעומקם בפרספקטיבה רחבה, מגלה במציאות הזאת תוכן שונה לחלוטין. לכאב ולייסורים יש משמעות, ומן החורבן יצמח תיקון גדול שימתיק בטובו את המרירות.
באדיבות אתר 929
אותיות המבטאות צער ועונש
במרכז פרשת כי תשא עומד החטא הגדול של עם ישראל - חטא העגל. בני ישראל מצפים לרדתו של משה רבינו מהר סיני אולם משה מאחר לבוא. עם ישראל פונה אל אהרון ומאלץ אותו לעשות עגל זהב כדי לעבוד אותו. הקב"ה אומר למשה "לך רד כי שחת עמך" (ז). משה יורד, שובר את לוחות הברית ומצוה להרוג את החוטאים. פרשה זו קשה עד כדי כך שבכל פעם שבאה פורענות על עם ישראל יש בה חלק מהעונש על החטא הנורא של חטא העגל. כדברי רש"י: "שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר (שמות ל"ב, לד) וביום פקדי ופקדתי".
ושוב אנו מוצאים ביטוי לכך בקריאת הצער של התורה באות ו'. לאורך כל הפסקה כתובות האותיות ו' עם כיפופים למעלה ולמטה (בחלקם נמחקו על ידי מגיהים שונים אבל הרוב עדיין מזכיר לנו את גודל החטא).
בנוסף, העונש מלווה בכך שהקב"ה לא יקבל את תפילתם של העם כפי שנאמר במגילת איכה: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי" (איכה ג', ח).
עונש זה מבוטא בצורה המיוחדת של האות ק', כדברי הרוקח על התורה: "ק' סגור רמז שלא יהא להם תקומה לפני אויביהם".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות מכון אות
לקראת שליחות נבואית
עוד על פשר הכינוי 'בן אדם' ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם
באדיבות אתר 929
But on the day I make an accounting, I will bring them to account…
The story of the Golden Calf that appears in Parashat Ki Tissa closes with punishment and some level of forgiveness, but God includes a warning: “But on the day I make an accounting, I will bring them to account for their sins.” Rabbi Hanina in the Midrash Tanhuma explains: “Whoever says the Lord is lax in dispensing justice, may his bowels become loose. He is simply long-suffering.” According to this approach we are talking about a value and a principle: God does not “forgive and forget”; justice must be done. Appropriate punishment will be meted out at the right time.
This cloud hangs over the Children of Israel even after the Mishkan is erected. According to the midrash (Bamidbar Rabbah Naso, 32), Moshe enters the Mishkan bent over like an outcast:
“Although God had forgiven the people, the verse ‘But on the day I make an accounting, I will bring them to account for their sins’ shows that He still planned to punish them. Rabbi Yehuda b’Rabbi Simon taught: Once the Mishkan was built, Moshe went and listened closely, saying: ‘In His heart, God still plans to punish the nation of Israel.’”
The punishment for the Sin of the Golden Calf hangs over the people every single day. The person who has not fully paid his debt always feels the fear of judgment hovering – especially when they encounter the person to whom they owe the debt. Every time Moshe enters the Mishkan he feels uncomfortable, as if he has stepped into the middle of an unresolved conflict. The tension that is never discussed out loud remains with him with every step he takes.
This description of Moshe walking in the Mishkan expresses the turmoil that has entered the relationship between God and the people of Israel. Since the Sin of the Golden Calf, Israel’s loyalty is under constant suspicion; the badge of betrayal burns on their foreheads. God’s willingness to be long-suffering has become unbearable to the people.
It turns out that God’s statement: “But on the day I make an accounting, I will bring them to account for their sins” is, in itself, a difficult punishment. This statement creates a sense of insecurity in the relationship between God and the people, establishing a desire to constantly try and prove something that can no longer be proven.
Rashi (Yirmiyahu 2:22) suggests that every punishment suffered by the people of Israel throughout the generations includes an element of punishment of the Sin of the Golden Calf. The verse means that God promises: “But on the day I make an accounting, I will bring them to account for their sins” and include the punishment for the Golden Calf as part of the current punishment that the people deserve. Perhaps every sin includes something of the Sin of the Golden Calf – a loss of confidence, recklessness, being carried away and stupidity. The Sin of the Golden Calf represents the “original sin” of the Jewish people. Every sin is a reminder that in each of us there resides a small element of that sin – it is never entirely erased. Indeed, it can never be erased so long as it remains in our hearts.
A radically different approach argues that there was a moment in history when the Sin of the Golden Calf was erased entirely, removing the burden of guilt from the Jewish people.
Rabbi Yossi suggests that “on the day I make an accounting” refers to a specific day – to the day of Tisha bAv. That day, on which the Sin of the Golden Calf took place, becomes the day when God pours out His wrath on His people. Tractate Ta’anit lists the different events that befell the Jewish people on Tisha bAv. From a kabbalistic perspective, every day has a specific nature, and the nation of Israel determined the nature of Tisha bAv with the sinful act that they did on that day. This is why that date has been established on our calendar as a day of introspection and mourning.
In Midrash Eikhah Rabbah, Rabbi Shmuel ben Nahman quotes Rabbi Yonatan as teaching: “…Until the destruction of the Temple, as it is said: “Approach, you men in charge (pequddot) of the city, each bearing his weapons of destruction!” And it is written: “But on the day I make an accounting, I will bring them to account (paqdi ufaqadti) for their sins.” The day of accounting has come and gone. The destruction of the Temple on Tisha bAv erases the divisions between Israel and their God. We have received our just punishment, and now the relationship can begin, anew.
According to this approach, the Sin of the Golden Calf and the Destruction of the Temple do not just serve as symbols of the distance that exists between the Jewish people and God, they also serve as testament to God’s intervention in our lives, and ultimately to the possibility of new beginnings.
These diverse approaches differ as to whether to view a lack of immediate punishment as an eternal break in the relationship between God and Israel or as part of an historical process connecting the Sin of the Golden Calf with the destruction of the Temple. On some level, these suggestions all impact on the question raised by both Jewish and non-Jewish thinkers as to the legality of collective punishment, the attempt to explain the feeling that sometimes the gap between sin and punishment appears too large, and our desire to understand Divine rage in clearer and more predictable patterns.
המרחב האלוקי
בשער ספר יחזקאל, עומדים הקוראים וצופים במחזה.
מלאכים מתרוצצים, אש, קולות מים, ברקים ורוח. והחיות רצוא ושוב.
נשרים, אריות, אופנים והמולה. והחיות רצוא ושוב.
אם הצופה מתעלם מהפרטים, הוא נשאב אל תוך הדינמיות שבמחזה, מין אמנות שבה הצבעים כולם מתערבבים והסוד טמון בערבוב עצמו.
את סוד הערבוביה המקודשת מוצא המדרש בדברים הבאים:
"במלך שלמה, במלך שעשה שלום בין בריותיו,
תני ר' שמעון בן יוחאי: הרקיע של שלג והחיות של אש,
הרקיע של שלג שנאמר (יחזקאל א', כב): "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא" וגו',
והחיות של אש שנאמר (שם, יג): "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש",
וכתיב (שם, יד) "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", ולא זה מכבה זה ולא זה מכבה זה, מיכאל שר של שלג וגבריאל של אש ולא זה מכבה זה ולא זה מזיק זה,
אמר רבי אבין: לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו בין מלאך אחד שחציו שלג וחציו אש הקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהן"
(מדרש שיר השירים רבה פרשה ג)
המדרש מוסב על הפסוק בשיר השירים: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג', יא) - המלך שלמה במדרש הוא א-לוהים עצמו, שעושה שלום בין בריותיו. השלום בא לידי ביטוי ביכולת הא-לוהית להכיל ניגודים. החיות שרצות ושבות במראה יחזקאל מתוארות כחיות הנושאות ניגודים. אלו חיות של אש וחיות של קרח, הרצות זו כנגד זו ואינן מכבות האחת את השנייה.
פרק א' של יחזקאל מוצג במדרש כמרחב ענק שבו מתרוצצים להם הניגודים, רצוא ושוב, אש וקרח מותכים זה בזה, אינם מתבטלים ואינם מאבדים את מהותם. הא-לוהות מוצגת כאן כאחדות שמכילה את הריבוי, כהתרוצצות ניגודים המתאחדים כולם אל מול הא-לוהות.
אותו רעיון המגולם ב'רצוא ושוב' יצוץ שוב ושוב במחשבה הדתית. ויפים לו מילותיו הפיוטיות של ספר יצירה המתאר את עשר הספירות שמתאחדות כולן בהשתחוויה לפני כיסא הכבוד:
"עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף, ודברו בהן ברצוא ושוב, ולמאמרו בסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים" (ספר יצירה).
המדרש מתווה דרך פרק א' את פניה של הא-לוהות. המקום שבו נשמעים כל הקולות כולם, המקום שבו האש והקרח לא מבטלים זה את זה, הוא המרחב הא-לוהי.
באדיבות אתר 929