באדיבות אתר 929
לקראת שליחות נבואית
עוד על פשר הכינוי 'בן אדם' ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם
באדיבות אתר 929
But on the day I make an accounting, I will bring them to account…
The story of the Golden Calf that appears in Parashat Ki Tissa closes with punishment and some level of forgiveness, but God includes a warning: “But on the day I make an accounting, I will bring them to account for their sins.” Rabbi Hanina in the Midrash Tanhuma explains: “Whoever says the Lord is lax in dispensing justice, may his bowels become loose. He is simply long-suffering.” According to this approach we are talking about a value and a principle: God does not “forgive and forget”; justice must be done. Appropriate punishment will be meted out at the right time.
This cloud hangs over the Children of Israel even after the Mishkan is erected. According to the midrash (Bamidbar Rabbah Naso, 32), Moshe enters the Mishkan bent over like an outcast:
“Although God had forgiven the people, the verse ‘But on the day I make an accounting, I will bring them to account for their sins’ shows that He still planned to punish them. Rabbi Yehuda b’Rabbi Simon taught: Once the Mishkan was built, Moshe went and listened closely, saying: ‘In His heart, God still plans to punish the nation of Israel.’”
The punishment for the Sin of the Golden Calf hangs over the people every single day. The person who has not fully paid his debt always feels the fear of judgment hovering – especially when they encounter the person to whom they owe the debt. Every time Moshe enters the Mishkan he feels uncomfortable, as if he has stepped into the middle of an unresolved conflict. The tension that is never discussed out loud remains with him with every step he takes.
This description of Moshe walking in the Mishkan expresses the turmoil that has entered the relationship between God and the people of Israel. Since the Sin of the Golden Calf, Israel’s loyalty is under constant suspicion; the badge of betrayal burns on their foreheads. God’s willingness to be long-suffering has become unbearable to the people.
It turns out that God’s statement: “But on the day I make an accounting, I will bring them to account for their sins” is, in itself, a difficult punishment. This statement creates a sense of insecurity in the relationship between God and the people, establishing a desire to constantly try and prove something that can no longer be proven.
Rashi (Yirmiyahu 2:22) suggests that every punishment suffered by the people of Israel throughout the generations includes an element of punishment of the Sin of the Golden Calf. The verse means that God promises: “But on the day I make an accounting, I will bring them to account for their sins” and include the punishment for the Golden Calf as part of the current punishment that the people deserve. Perhaps every sin includes something of the Sin of the Golden Calf – a loss of confidence, recklessness, being carried away and stupidity. The Sin of the Golden Calf represents the “original sin” of the Jewish people. Every sin is a reminder that in each of us there resides a small element of that sin – it is never entirely erased. Indeed, it can never be erased so long as it remains in our hearts.
A radically different approach argues that there was a moment in history when the Sin of the Golden Calf was erased entirely, removing the burden of guilt from the Jewish people.
Rabbi Yossi suggests that “on the day I make an accounting” refers to a specific day – to the day of Tisha bAv. That day, on which the Sin of the Golden Calf took place, becomes the day when God pours out His wrath on His people. Tractate Ta’anit lists the different events that befell the Jewish people on Tisha bAv. From a kabbalistic perspective, every day has a specific nature, and the nation of Israel determined the nature of Tisha bAv with the sinful act that they did on that day. This is why that date has been established on our calendar as a day of introspection and mourning.
In Midrash Eikhah Rabbah, Rabbi Shmuel ben Nahman quotes Rabbi Yonatan as teaching: “…Until the destruction of the Temple, as it is said: “Approach, you men in charge (pequddot) of the city, each bearing his weapons of destruction!” And it is written: “But on the day I make an accounting, I will bring them to account (paqdi ufaqadti) for their sins.” The day of accounting has come and gone. The destruction of the Temple on Tisha bAv erases the divisions between Israel and their God. We have received our just punishment, and now the relationship can begin, anew.
According to this approach, the Sin of the Golden Calf and the Destruction of the Temple do not just serve as symbols of the distance that exists between the Jewish people and God, they also serve as testament to God’s intervention in our lives, and ultimately to the possibility of new beginnings.
These diverse approaches differ as to whether to view a lack of immediate punishment as an eternal break in the relationship between God and Israel or as part of an historical process connecting the Sin of the Golden Calf with the destruction of the Temple. On some level, these suggestions all impact on the question raised by both Jewish and non-Jewish thinkers as to the legality of collective punishment, the attempt to explain the feeling that sometimes the gap between sin and punishment appears too large, and our desire to understand Divine rage in clearer and more predictable patterns.
המרחב האלוקי
בשער ספר יחזקאל, עומדים הקוראים וצופים במחזה.
מלאכים מתרוצצים, אש, קולות מים, ברקים ורוח. והחיות רצוא ושוב.
נשרים, אריות, אופנים והמולה. והחיות רצוא ושוב.
אם הצופה מתעלם מהפרטים, הוא נשאב אל תוך הדינמיות שבמחזה, מין אמנות שבה הצבעים כולם מתערבבים והסוד טמון בערבוב עצמו.
את סוד הערבוביה המקודשת מוצא המדרש בדברים הבאים:
"במלך שלמה, במלך שעשה שלום בין בריותיו,
תני ר' שמעון בן יוחאי: הרקיע של שלג והחיות של אש,
הרקיע של שלג שנאמר (יחזקאל א', כב): "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא" וגו',
והחיות של אש שנאמר (שם, יג): "ודמות החיות מראיהם כגחלי אש",
וכתיב (שם, יד) "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", ולא זה מכבה זה ולא זה מכבה זה, מיכאל שר של שלג וגבריאל של אש ולא זה מכבה זה ולא זה מזיק זה,
אמר רבי אבין: לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו בין מלאך אחד שחציו שלג וחציו אש הקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהן"
(מדרש שיר השירים רבה פרשה ג)
המדרש מוסב על הפסוק בשיר השירים: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג', יא) - המלך שלמה במדרש הוא א-לוהים עצמו, שעושה שלום בין בריותיו. השלום בא לידי ביטוי ביכולת הא-לוהית להכיל ניגודים. החיות שרצות ושבות במראה יחזקאל מתוארות כחיות הנושאות ניגודים. אלו חיות של אש וחיות של קרח, הרצות זו כנגד זו ואינן מכבות האחת את השנייה.
פרק א' של יחזקאל מוצג במדרש כמרחב ענק שבו מתרוצצים להם הניגודים, רצוא ושוב, אש וקרח מותכים זה בזה, אינם מתבטלים ואינם מאבדים את מהותם. הא-לוהות מוצגת כאן כאחדות שמכילה את הריבוי, כהתרוצצות ניגודים המתאחדים כולם אל מול הא-לוהות.
אותו רעיון המגולם ב'רצוא ושוב' יצוץ שוב ושוב במחשבה הדתית. ויפים לו מילותיו הפיוטיות של ספר יצירה המתאר את עשר הספירות שמתאחדות כולן בהשתחוויה לפני כיסא הכבוד:
"עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף, ודברו בהן ברצוא ושוב, ולמאמרו בסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים" (ספר יצירה).
המדרש מתווה דרך פרק א' את פניה של הא-לוהות. המקום שבו נשמעים כל הקולות כולם, המקום שבו האש והקרח לא מבטלים זה את זה, הוא המרחב הא-לוהי.
באדיבות אתר 929
רמז לחשיבות יום הכיפורים
לאחר שבפרשת תרומה נצטוו בני ישראל לבנות את כלי המקדש, פרשתנו עוסקת בהכנת הכוהנים לעבודתם בבית המקדש, דרך העבודה בהדלקת נר התמיד ובהמשך תיאור בגדי הקודש של הכהנים, לבושו של הכהן הגדול בבגדיו המיוחדים ולבושם של בני אהרון בבגדיהם והכנתם לעבודה המוטלת עליהם במשכן.
הפרשה מסיימת באירוע המכונן של הקרבת חטאת הכיפורים ביום כיפור פעם אחת ויחידה במשך השנה ביום המקודש ביותר:
"וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה..." (י)
הפ' המלופפת במילה "וכפר" מבטאת את חשיבותו הגדולה של היום הזה
ובלשונו של הרמזי יואל:
"וכפר אהרן על קרנתיו - פ כפולה וגדולה ומצוינת כי כפרה של יום הכיפורים הייתה חשובה וגדולה לכך עשויה כך".
דברי הרמזי יואל מכוונים נגד הפ' של "וכפר" אבל אפשר לראות שכל הסביבה משופעת בפ' מלופפות אולי כדי להדגיש את חשיבות האירוע.
באדיבות מכון אות
תקציר ירמיהו פרק מ"ה
נבואה לברוך בן נריה (א-ה)
ברוך בן נריה הוא הסופר שכתב את נבואות ירמיהו בשנה הרביעית ליהויקים (פרק ל"ו). בזמן שהוא כתב את הנבואות, ירמיהו ניבא עליו: "כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר־בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר־נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת־כָּל־הָאָרֶץ הִיא. וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ־לְךָ גְדֹלוֹת? אַל־תְּבַקֵּשׁ, כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־כָּל־בָּשָׂר נְאֻם־ה' וְנָתַתִּי לְךָ אֶת־נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל עַל כָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ־שָׁם" (ד-ה). כלומר ירמיהו מנבא הצלה ממוות לברוך בן נריה, ומבהיר לו שזה המקסימום שאפשר לבקש בעת צרה שכזאת.
פרקנו חותם את החלק העיקרי של ספר ירמיהו, ומפרק מ"ו והלאה ישנן נבואות על הגויים, ובפרק האחרון חתימה של הספר בתיאור החורבן.
תקציר ירמיהו פרק מ"ד
תוכחה ונבואת פורענות לשארית שבמצרים (א-יד)
ירמיהו פונה ליהודים היושבים במצרים "בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס" (א), ומוכיח אותם על כך שהם עובדים עבודה זרה: "לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל־נַפְשֹׁתֵכֶם... לְהַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר־אַתֶּם בָּאִים לָגוּר שָׁם לְמַעַן הַכְרִית לָכֶם וּלְמַעַן הֱיוֹתְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה בְּכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ" (ז-ח). בעקבות זאת, ירמיהו מנבא להם פורענות: "וְלָקַחְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר־שָׂמוּ פְנֵיהֶם לָבוֹא אֶרֶץ־מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם וְתַמּוּ כֹל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יִפֹּלוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב יִתַּמּוּ מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ וְהָיוּ לְאָלָה לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה... וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם " (יב-יד).
מענה העם לירמיהו (טו-יט)
באופן די חריג, העם מגיבים לירמיהו ומסבירים לו מדוע הם לא עובדים את ה': "וּמִן־אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ־לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ. וְכִי־אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים" (יח-יט). כלומר העם טוענים שבזמן שהם עבדו למלכת השמים (היא אשתר), היה להם טוב, וכשהם הפסיקו לעבוד אותה, נהיה רע, ולכן הם ממשיכים לעבוד אותה.
תגובת ירמיהו – פורענות וחורבן לשארית (כ-ל)
ירמיהו טוען שהמציאות הפוכה: החורבן הגיע בגלל שקיטרו לעבודה זרה, ולא להפך! בעקבות הויכוח הזה ירמיהו פונה לכל אלה שעובדים את מלכת השמים ומנבא עליהם דברי פורענות: "הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר ה' אִם־יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל־אִישׁ יְהוּדָה אֹמֵר חַי־אֲדֹנָי ה' בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם. הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה וְתַמּוּ כָל־אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב עַד־כְּלוֹתָם" (כו-כז), בעקבות הפורענות הזו, ידעו הפליטים דבר מי יקום - דבר ירמיהו או דבריהם. בנוסף לכך, הנביא מנבא פורענות גם לפרעה: "הִנְנִי נֹתֵן אֶת־פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ־מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ" (ל).
תקציר ירמיהו פרק מ"ג
תגובת העם לדברי ה', והירידה למצרים (א-ז)
לאחר שירמיהו מוסר לעם את דברי ה', הם מאשימים אותו בנבואת שקר "שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֵינוּ... כִּי בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד־הַכַּשְׂדִּים לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל" (ב-ג). יוחנן לא שומע לירמיהו ולדברי ה', ומוריד את שארית העם למצרים. ירמיהו וברוך בן נריה יורדים למצרים עם כולם.
נבואה לירמיהו במצרים (ח-יג)
ה' מתגלה לירמיהו בתחפנחס שבמצרים ומצווה עליו לקחת אבנים גדולות, ולטמון אותם במלט בפתח בית פרעה "לְעֵינֵי אֲנָשִׁים יְהוּדִים" (ט), ולאחר מכן ה' מסביר את פשר הסמל הנבואי: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת־נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וְשַׂמְתִּי כִסְאוֹ מִמַּעַל לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר טָמָנְתִּי... וּבָא וְהִכָּה אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לֶחָרֶב... וְשִׁבַּר אֶת־מַצְּבוֹת בֵּית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֶת־בָּתֵּי אֱלֹהֵי־מִצְרַיִם יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ " (י-יג). על פי הנבואה, מלך בבל יגיע למצרים ויכבוש גם אותה.