באדיבות אתר 929
הסכסוך הישראלי-פלשתיני
עמי הפלשתים לא היו תושבי ארץ ישראל במקורם. כינויים היה: "גויי הים". ככל הנראה הם הגיעו לארץ מאיי יוון, עקב אסון גאוגרפי או עקב מלחמות עם היוונים. כנראה מכאן שמם - מפני שהיו פולשים זרים לארץ הזאת.
השפעתם על ההיסטוריה של עמנו הייתה רבה, כפי שלמדנו על כך בתנ"ך. ירמיהו מנבא עליהם במסגרת הנבואות שלו על הגויים. נבואה קצרה אבל קשה ביותר: "באה קרחה על עזה (=העיר הראשית של הפלישתים) נדמתה (=הושמדה) אשקלון שארית עמקם (=העמק שלהם)". לא נשאר שריד ופליט לפלשתים. הנביא ירמיהו מדמה את גורל הפלישתים כ"קרחה". דהיינו כשם שראש קרח נותר ללא שערות, כך לא יישאר מהפלשתים דבר.
הסיבה לגורלם המר של הפלשתים אינה ברורה. ירמיהו אינו מבהיר ענין זה. אבל יחזקאל אומר כי ה' השיב להם מידה כנגד מידה. הם התנהגו כלפי ישראל בדרך של נקמה, דהיינו בדרכים של מלחמה והרג, כך יפעל ה' נגדם: "כה אמר ה' א-לוקים: יען עשות פלשתים בנקמה… למשחית איבת עולם… הנני נוטה ידי על פלשתים והכרתי את כרתים (=מוצאם של הפלישתים) ...ועשיתי בם נקמות גדולות בתוכחות חימה..." (יחזקאל כ"ה, טו-יז) .
הנבואה בירמיהו על חורבנם המוחלט של הפלשתים היא קצרה ביותר. כנראה היא באה להמחיש את סופם המוחלט - אין להם שום סיכוי להימלט מהגורל המר הצפוי להם. ואכן, עם זה שניהל את תרבותו ואת חייו בחמש ערים בדרום הארץ, תוך מלחמות בלתי פוסקות ביושבי הארץ האחרים, נעלם לחלוטין מבמת ההיסטוריה.
אולם למרות היעלמותם הפיזית של הפלשתים מארץ ישראל, שמם נחתם על הארץ הזאת, על ידי זרים לנו. מי שהטביע שם זה על ארץ ישראל היה אדריאנוס קיסר "שחיק טמיא" (=עצמות) כפי שכינוהו חז"ל. ברוב שנאתו לעם היהודי הוא רצה להעלים את שמנו ואת שם ארצנו מתחת השמים ולכן כינה את שמה של ארץ ישראל: פלשתינה על שם הפלשתים שנעלמו ממנה. זיוף היסטורי מרשים שגם הצליח. לצערנו, רבים מעמי העולם הלכו בעקבותיו ומכנים, כמוהו, את שמה של הארץ הזאת בשם פלשתינה. למשל - הבריטים קראו לארץ ישראל פלשתינה, בימי המנדט שקבלו מחבר הלאומים לשלוט בארץ הזאת.
העם הערבי השוכן היום ברחבי ארץ ישראל קורא לעצמו העם הפלשתינאי, הלוואי וישרור בינינו השלום. אינני יודע אם הם מודעים לקשר שבין שמם לבין העם הפלשתי שישב כאן. מכל מקום נוכחותנו כאן, מוכיחה שמזימתם של הרומאים נכשלה לחלוטין, ושמה של הארץ הזאת חזר אליה בכל עוצמתו לתמיד.
באדיבות אתר 929
אובדן החמלה
עזה ואשקלון צפויות לנחול מכה כפולה ומכופלת. פרעה וצבאו עתידים להכות אותם מכה נמרצת שלאחריה, בעוד פלשתים עסוקים במאמצי שיקום, נבוכדנצר ישטוף אותם כנהר הרסני.
אחד הביטויים הבולטים לאסון האדיר הזה הוא תיאור בלעדי של התנהגות הפלשתים - "לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים, מֵרִפְיוֹן יָדָיִם" (ג). ביאורם של הדברים הוא, חולשתם הגדולה של האבות להחזיק את ילדיהם בבריחה מהאויב שמובילה אותם לגרוע מכל - הימנעות מהפניית הפנים לעבר הילדים הרכים.
האב הפלשתי מוצא את עצמו נס על נפשו מבלי יכולת לאחוז את ילדו המדדה אחריו בבריחה משטף המים הנורא. אולם, חמורה מכך היא תגובתו של האב, הוא בוחר שלא להתבונן בפניו התמימות והתמהות של ילדו. סיבות רבות יכולות להיות למציאות כזו - בריחה מהמציאות, קשיחות לב בתנאי קטסטרופה או חולשה בלתי ניתנת לתיאור. לא משנה מה יכולה להיות הסיבה, הרי שיש כאן שינוי סדרי עולם - לא רק במציאות אלא גם בלבבות.
תיאורים רבים יכולים להיות לזמנים של מלחמה ואסונות אנושיים גדולים, אבל דומה שהתיאור הכי מחריד הוא תיאור אובדנה של החמלה. שעה שבה אב לא מפנה את מבטו אל בנו, שבה הילד הקטן זוכה לכתף ועורף, שבה הידיים חלשות מאחיזה אבהית נורמלית - היא שעה שאין קשה ממנה.
באדיבות אתר 929
מה יאמרו הגויים
"לא חשוב מה יאמרו הגויים", אמר פעם דוד בן גוריון, "חשוב מה יעשו היהודים". כדרכן של אמרות כנף, גם לזו יש חיים ארוכים, אבל אין היא עומדת במבחן המציאות. עיון במקורות המשפט העברי, למן המקרא ועד ימינו, מלמד עד כמה נזהרו חכמים לא רק בהימנעות מעשיית מעשים שאינם ראויים אלא גם בתדמית שהם מקרינים על עושיהם. החשש של "למה יאמרו בגויים", היה לאבן פינה בתולדות המשפט העברי וממנו יתד לאיסור הגדול של "חילול השם".
הדגשת הנביא בפרקנו את נבואת קלונה של מצרים על הגויים ש"שומעים קלון", ואת הצווחה שלה, שקוֹלה הולך מסוף העולם ועד סופו - "שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ" (יב) - מבטאת גם היא את חשיבותו של ה"קול" הנשמע בעולם. הפעם, למרבה המזל, זהו קלונה של מצרים, לא שלנו.
"קלון" אינו רק תדמית. הוא מבטא מהות. קלונו של אדם, עַם או מדינה אינו מבטא רק את ביזויו והיחס המזלזל שלו הוא ראוי. הוא מבטא את הצורך להתרחק ממנו ככל האפשר, ולהדירו מחברת בני אדם או עמים מהוגנים. למרבה הצער ולמגינת לב, המונח "קלון" היה לשם נפוץ במחוזותינו. כמעט מדי חודש אנו שומעים על איש ציבור נוסף שעבר "עבירה שיש עמה קלון".
המחוקק הישראלי לא הגדיר "קלון" מהו, ובכוונת מכוון נמנע מעשות כן. הוא הותיר מרחב מחיה רחב לבתי המשפט, על מנת שיקבעו בכל מקרה ומקרה, לאור מהות העושה, מהות מעשה ונסיבותיו - האמנם דבק בו קלון אם לאו.
בנסותו להציב בכל זאת גבולות ל"קלון", כתב השופט חיים כהן, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון - ש"הקלון הוא פגם מוסרי המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים. 'קלון' זה צריך אמנם שיהא דבק באדם בגלל חטאו, גם לאחר המעשה והעונש".
אכן, חשוב, חשוב מאד מה יעשו היהודים. אך חשוב לא פחות גם "מה יאמרו הגויים". אדם, עַם או מדינה שדבק בהם אות הקלון, אינם ראויים לבוא בקהל ישרים, או לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.
באדיבות אתר 929
אם אין צאן אין רועה
פרק מ"ה מוקדש כולו לברוך בן נריה. נבואה בשביל איש אחד? ולא סתם איש אחד, לא מדובר במלך או במנהיג, בסך הכל שוליה של נביא. מה עשה ברוך שבשלו זכה לנבואה המוקדשת רק לו?
הנבואה באה כתגובה לקינתו של ברוך בן נריה - "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי" (ג) התגובה לדברי ברוך מבליטה את החורבן - "הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ" (ד), אך מצהירה שברוך בן נריה יינצל. אל תבקש גדולות, אומר הנביא, תגיד תודה שתישאר חי. האם הנבואה הזו מעשירה את קוראי ירמיהו?
המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה א) קורא מחדש את הנבואה ומחלץ אותה מההקשר הפרטי שלה. במדרש הבא הביוגרפיה של ברוך בן נריה הופכת כלי לביטוי עוצמת החורבן:
"וכן אתה מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני המקום… מה נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים... "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי" וגו' (ירמיהו מ"ה, ד) ואין מנוחה אלא נבואה שנאמר "ותנח עליהם הרוח" (במדבר י"א, כו)".
ברוך בן נריה במדרש לא מקונן על מצוקה פיזית. הוא מתלונן על כך שבניגוד לשאר תלמידי הנביאים, יהושע, אלישע, ודומיהם, הוא לא זוכה לנבואה. על כך מקבל ברוך את התשובה הבאה, בהמשך המדרש:
"בא וראה מה המקום משיבו… "וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ" (ירמיהו מ"ה, ה) - ואין גדולות אלא נבואה שנאמר "ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע" (מלכים ב ח', ד).
אמר: ברוך בן נריה, אם אין כרם אין סייג, אם אין צאן אין רועה, מפני מה? "כי הנני מביא רעה אל כל בשר וגו' ונתתי לך את נפשך לשלל (אל המקום) [על כל המקומות] אשר תלך שם" (ירמיהו מ"ה, ה).
הא בכל מקום אתה מוצא שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכותן של ישראל".
ירמיהו אומר לברוך כך: אתה יודע מדוע אינך נביא? מפני שתפקידו של הנביא הוא (גם) לדבר בזכותם של ישראל; אבל עכשיו כלו כל הקצים. כעת הצאן מתפזר ואין כבר צורך ברועה.
במדרש הזה, דומני, בא לידי ביטוי כוחו של המדרש. הסיפור שהמדרש מציע לא כתוב בפסוקים. אך לאחר קריאת המדרש ניתן לחזור ולקרוא את הפרק במבט חדש. כאשר הספר מחלץ את המקרה הפרטי של ברוך נריה, הוא מבליט את הטרגדיה שבמציאות - ברוך בן נריה, תלמידו הנאמן של ירמיהו נאלץ להסתפק בכך ש'נפשו תהיה לו לשלל'. המציאות התרוקנה מתוכן, הרוח מתייבשת, וְאתה - "תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ" (ה).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
לדמותו של ברוך בן נריה
הפרק האחרון בספר ירמיהו (לפני חטיבת נבואות הגויים) סתום ולא ברור. פרק מ"ד מספר על התחנה האחרונה בחיי ירמיהו במצרים, ופרק מ"ה חוזר לשנה הרביעית של המלך יהויקים. הנבואה עצמה גם היא לא ברורה. ירמיהו פונה לסופרו ברוך ואומר לו:
"אָמַרְתָּ אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף ה' יָגוֹן עַל מַכְאֹבִי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי. כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא. וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל כָּל בָּשָׂר נְאֻם ה' וְנָתַתִּי לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל עַל כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ שָׁם" (ג-ה).
אלו דברים קשים אירעו לברוך שהביאו לתלונתו? מה הן ה'גדולות' שביקש ברוך? הכתוב סתום, וגם הפעם יהא עלינו להשלים את הפאזל החסר, מתוך מודעות לכך שדברינו לא יהיו בבחינת ודאי.
בפרק נ"א נפגוש את אחיו של ברוך שהיה שר בממשלת המלך צדקיהו שנשלח בשליחותו אל מלך בבל - "הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת שְׂרָיָה בֶן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה בְּלֶכְתּוֹ אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכוֹ וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה" (נ"א, נט). בחפירות בירושלים נמצאה בולה עם החותמת – 'רמליהו בן נריהו', כנראה אח נוסף של ברוך. יש להניח שאם הייתה לו חותמת, היה לו תפקיד נכבד בממלכה, ומכאן שמשפחת ברוך הייתה משפחה בעלת מעמד בממלכה. בחפירות נמצאה גם חותמת של ברוך – 'ברוך בן נריהו הספר'. התואר סופר היה שמור לבעלי תפקיד בממשלה, ומכאן אנו יכולים לנסות להשלים את הסיפור השלם. ברוך היה כנראה סופר המלך שדבק בנביא ירמיהו.
בשנה הרביעית ליהויקים, השנה בה עלתה בבל לבימת ההיסטוריה, כתב ברוך את נבואות ירמיהו בספר, והוא שקראם בלשכת גמריהו בן שפן (ל"ו). לאחר מכן הספר הובא אל המלך יהויקים, אשר שרפו וציווה לתפוס את ברוך וירמיהו שברחו והסתתרו (ל"ו, כו). מכאן, יש מקום לשער, התחילו צרותיו של ברוך והם הרקע לתלונתו שבפרקנו.
ברוך כנראה פוטר ממשרתו וממעמדו בבית המלוכה, ועל כך אומר לו ירמיהו שאומנם 'גדולות' הוא לא יקבל, אך - "נָתַתִּי לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל" (ה). ברוך דבק בירמיהו, וגם בשעה שירמיהו היה כלוא בחצר המטרה ברוך היה עמו (ל"ב, יב). יש להניח שפרקים רבים של ספר ירמיהו שבידינו – נבואות ירמיהו ופרקי הביוגרפיה של ירמיהו – הם מקולמוסו של ברוך בן נריה. ויש להניח שאלמלא ברוך, ספק אם היה בידינו ספר ירמיהו וספק אם היינו יודעים על הנביא הגדול ירמיהו.
לאחר רצח גדליה, ירמיהו ניבא להמשיך ולהישאר בארץ, אך יוחנן בן קרח ושרי החיילים טענו נגד ירמיהו שברוך בן נריה מסית אותו לדבריו (מ"ג, ג). הערה זו יכולה ללמד אותנו שברוך לא היה רק סופר במובן הצר של המילה, הכותב דברים על ספר, אלא היה בעל מעמד והשפעה, עד כדי שטענו שברוך הוא שמדריך את ירמיהו ולא להפך. הערה זו מביאה אותנו לתובנה על אישיותו של ברוך.
ספר ירמיהו אינו מספר על ברוך, אלא על ירמיהו ועל ברוך רק כסופרו של ירמיהו. יש להניח שמאחורי הנבואה שבאה בפרקנו על תלונתו של ברוך, יש כנראה סיפור רדיפה גדול שעבר על ברוך, אולם אין לכך מקום בספר ירמיהו.
ברוך, כמו תלמידים גדולים, נתן מקום לרבו ולסיפורו, ואילו את סיפורו שלו הצניע. כך, אלמלא ר' חיים ויטל, ספק אם היינו יודעים ידיעות בעלות משמעות על האר"י. וכך אלמלא ר' נתן מנעמירוב, ספק אם תורות ר' נחמן היו בידינו, וכך אלמלא ברוך בן נריה, ספק אם היה בידינו ספר ירמיהו. אולם עליו כמעט ואיננו יודעים דבר, אלא שהוא שנתן לעולם את נבואות ירמיהו, ולעצמו, נתן מקום רק כמשרת ותלמיד הנביא הגדול.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929