על הגלות ועל השיבה
באותה העת גלו היהודים מן הארץ לבבל ולמצרים. מדוע לראשונים נותרה השפעה אדירה על חיי העם היהודי ואילו מן האחרונים, ספק אם נותר זכר?
ודאי שנסיבות גיאופוליטיות חיצוניות, איכות המנהיגות הפנימית וגודלן של קבוצת הגולים השפיעו על שרידותן. עם זאת, ייתכן שאת התשובה ניתן למצוא גם במצבם הנפשי ובזהותם הלאומית של היורדים. הבורחים למצרים בחרו לעזוב את הארץ. אף שהחלטתם לא הייתה בלתי הגיונית בנסיבות החורבן והחרדה מנקמת הבבלים על רצח גדליה, בכל זאת הם עזבו את ציון מתוך בחירה. המגורשים לבבל, לעומתם, לקחו את ציון איתם לבבל ועל נהרותיה בכו גם כשהשתלבו בה להפליא. זאת ועוד, הבורחים למצרים, עזבו לא רק את הארץ אלא גם את מורשתם הרוחנית והתמסרו במקומה "למלכת השמים" המצרית. לעומתם, רבים מהגולים לבבל המשיכו להיות נאמנים למורשתם, לפתחה ולהתאימה לנסיבות החיים בגולה.
עם ישראל ידע גלויות שונות, חלקן נעלמו וחלקן שרדו. הישרדות בגולה לאורך יותר מאלפיים שנה מחייבת מאמץ אדיר. לעתים זו שחייה נגד הזרם ולעתים מאמץ לשמור על נתיב עצמאי בתוך הזרם. רבים נסחפים, והשורדים חייבים לעצב מחדש את זהותם כדי להתקיים. בהעדר חיים במולדת אין רוב ואין ריבונות, אין נוף ואין שפה, יש פחות עצמאות ועוד פחות ביטחון עצמי. התמעט הסיכוי לשמור על הקירבה האתנית ולפתח יצירה תרבותית משותפת. לא ניתן עוד לגדל ילדים בתבנית נוף מולדתם, לשמור על הבית ולהשפיע על עתיד האומה.
כעיוור המחזק את כושר השמיעה שלו, פיתחו השורדים מחוץ למולדת מרכיבי זהות המתאימים לגולה. משקלן של הקהילה ושל הדת גבר והגעגוע החליף את הגיאוגרפיה. תחושת הקורבנות הפכה לחלק מאישיותנו וההומור בא לפצות על היאוש. "העולם נגדנו" היה לסיפור שלנו וערבות הדדית הייתה למיכל החמצן הלאומי. הרצון לשרוד חייב פיתוח תכונות של מצוינות, אלתור והסתגלות.
כשחזרנו ארצה, שבנו עם כל מרכיבי זהותנו שנתגבשו בגולה. ידועה האמירה שקל יותר להוציא את היהודים מן הגולה מאשר את הגולה מן היהודים. אולי טוב שכך. מהפכות מתרחשות מהר. זהות זה עניין עמוק שהתפתחותו צורכת זמן. הורינו חוללו את המהפכה הציונית. בפני ילדינו ניצבים אתגרי הזהות האדירים. מה מן המרכיבים שנתעצמו בגולה נרצה לשמר ולפתח כי הם עדיין תורמים להבטחת עתידנו ועל מה נרצה לוותר כי יש בהם דווקא נזק לחוסננו? כיצד נקיים מכנה משותף לאומי עם היהודים שחיים בתפוצות וזקוקים למרכיבים שונים משלנו כדי לשמור על זהותם היהודית?
אכן אתגרים קשים אך מרתקים. הבורחים למצרים לא חלמו עליהם, ירמיהו יכול היה רק לייחל להם, לילדינו הזכות להתמודד איתם. זכות שאין גדולה ממנה.
באדיבות אתר 929
סוף מסע - ללא נחמה
קריאה בספר ירמיהו היא יציאה למסע ארוך. הקורא מלווה את ירמיהו במסע חייו, הולך עם הנביא שניבא על גוי מצפון בשעה שבאופק לא נראה כל איום, הולך עם הלעג לנביא, עם הרדיפות וניסיונות הרצח של הנביא, והוא הולך עם הנביא שהתפלל שנבואותיו לא יתגשמו והחורבן עליו הוא מנבא לא יבוא.
והנה אנחנו בפרקים האחרונים של המסע והגרוע מכול קרה - כל מה שירמיהו ניבא התגשם - בבל החריבה את ממלכת יהודה, ויהודה יצאה לגלות. ובכל זאת, נדמה שישנה נחמה כלשהי, ועם כל הטרגדיות הנוראיות שהחורבן הביא, ההבנה שדבר ה' התגשם יכולה להיות אבן מסד לבניין העם מחדש.
בפרק האחרון של המסע ירמיהו וויתר על תענוגות הארמון בבבל ויצא עם הגולים למצרים, אבל שם, כאילו דבר לא קרה, העם ממשיך לעבוד את צבא השמים ואת מלכת השמים - השמש. כשירמיהו מוכיח אותם, הם עונים לו שהם אינם יכולים לשמוע לו - "וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אחרים... וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר. הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ. כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ" (טו-יח).
ירמיהו ראה בהיסטוריה הוכחה להתגשמות דבר ה', והעם במצרים רואים בהיסטוריה הוכחה הפוכה. הם טוענים שימי המלך מנשה שבימיו הייתה עבודה זרה ובהם עבדו את צבא השמים היו ימי שקט ושלווה, והרעות התחילו מאז שהפסיקו לעבוד את צבא השמים. כוונתם היא שהרעות התחילו עם החזרה בתשובה של המלך יאשיהו. קשה להפריך טענה זו שאחוזה ומעוגנת היטב בהיסטוריה. תשובת ירמיהו היא שעוד יבואו ימים וכל עובדי צבא השמים יישמדו ואז יוכח שדבר ה' יקום לעולם.
אני קורא את הפרק ועיניי מתמלאות דמעות על הנביא שכל חייו נלחם ולכל אורך חייו השמיע את נבואותיו, ולאחר שכל נבואותיו התגשמו, העם המשיך במריו ולא האמין לדבריו. האם באותה נקודת זמן הייתה לירמיהו אפשרות להוכיח את דבריו? שם כנראה במצרים מת ירמיהו.
האם ידע ירמיהו בעת מותו שדבריו ייכנסו להיסטוריה כדבר ה' שהעם שמע ובסוף בעקבות נבואותיו שב לארצו ובנה את הבית השני?
פרק מ"ד זהו הפרק האחרון בחיי ירמיהו. הנביא, שכל חייו נלחם על נבואותיו, נפרד מאתנו בלא שהגיע אל המנוחה והנחלה, ולו אף לנחמה קטנה שנבואותיו התקבלו על ידי עמו - העם שאותו אהב בכל נימי נפשו, ואיתו נלחם כל חייו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
בין אנשי החלום לאנשי הריאליה
היכן עובר הגבול בין ריאליזם ואמונה, בין אמת לשקר?
ירמיהו, נביא החורבן, הוא נביא האמת, שהרי נבואותיו הקשות התממשו לעיני כל. אך אופק נבואותיו רחב עוד יותר, הוא צופה למרחוק ומביא גם את התקווה ותחילת צמיחת הגאולה. הוא נועץ את היתד לגאולה העתידה כבר עם החורבן. גרעין האחיזה של גדליה בארץ יכול להיות אבן שואבת, היסוד לשיבת ציון וחזרת הגלויות. החזון כה גדול שאפילו מות גדליה לא ערער את בטחונו.
מולו ניצבים יוחנן בן קרח והעם הנשארים, הם אנשים מציאותיים ולא חולמים והוזים. הם רואים את המציאות העכשווית, את הארץ החרבה והצבא הבבלי האכזר והמאיים. הם בורחים למצרים מלאי פחד, לחפש להם מפלט ואף נוטלים איתם את הנביא על כרחו.
נבואה עכשווית של ירמיהו בישרה לנאחזים בארץ ישועה ובטחון, ועל עוזביה גזרה כליה. אך הם כה שפופים, שטחו עיניהם מראות זאת. הם כה בטוחים בצדקת הערכתם המדינית הקטנונית, שהם מאשימים את ירמיהו בנבואת שקר המעוותת את המציאות, ודוהרים אל אבדנם.
יש אפוא להיזהר בנחרצות הערכות כאלה, לפעמים אנשי החלום הם אנשי הריאליה.
באדיבות אתר 929