תקציר ירמיהו פרק ל"א

עידוד ישראל וקיבוץ גלויות (א-יג)

הפסקה פותחת באהבת ה' לישראל "מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר... וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ " (א-ב) ועוברת לתיאור הגאולה הקרובה "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (ג). הנבואה מתארת כיצד ה' יקבץ את שארית ישראל מארץ צפון "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל־נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ" (ח). בעקבות קיבוץ הגלויות, תהיה רווחה בישראל "וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא־יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד... וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת־טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם־ה" (יא-יג).

המצב הקשה של ישראל לא יימשך, ישראל יגאלו בקרוב (יד-יט)

פסקה זו נפתחת בפסוקים המוכרים "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (יד-טז). בהמשך מתוארת התשובה של אפרים (עשרת השבטים):  "ִיסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי (יז), ובתגובה, ה' זוכר את אפרים ומרחם עליו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי־מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל־כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־ה'" (יט).

המציאות בגאולה (כ-לט)

הפסקה פותחת בתיאור סימון הדרך לארץ ישראל, והשיבה אליה: הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה (כ). השבים לארץ יבורכו בברכת ה' "יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה־צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ" (כב), ונבואת החורבן תתהפך לטובה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (כז). בימי הגאולה לא יאמרו "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", אלא "אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת כָּל־הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו" (כט). באותה עת, ה' יכרות עם ישראל ברית חדשה: "וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה... וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם" (ל-לב). ה' מבטיח שאירועים אלה יתרחשו, מאחר ובחירת עם ישראל היא נצחית (לד-לו). לבסוף, מתאר הנביא את ירושלים בעת הגאולה, ומבטיח שהיא לא תהרס עוד לעולם (לז-לט).

Volver al capítulo

לא באמת רוצים להקשיב

Volver al capítulo

יומם ולילה בעתם

 

"אִם־תָּפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת־בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם־וָלַיְלָה בְּעִתָּם׃ גַּם־בְּרִיתִי תֻפַר אֶת־דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת־לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל־כִּסְאוֹ" (ירמיה ל"ג, כ-כא).

הדימוי של היום והלילה הוא דימוי ייחודי. בפשטות ניתן לפרש, שזה דימוי של קביעות - כפי שזמניהם של היום והלילה קבועים, ואין הפסקה בין היום ובין הלילה, כך לבריתו של ה' עם בית דוד ובית לוי יש קביעות, והיא נמשכת לנצח.
אמנם, בדרך כלל הדימוי המקובל לדבר שעומד לעולם הוא השמים והארץ. כך בפרשית "והיה אם שמוע": "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ׃" (דברים י"א, כא) - כשם שהשמים הם לנצח מעל הארץ, כך השבועה הזו נצחית. גם ירמיהו עצמו משתמש בדימוי של השמיים והארץ, באותו עניין, ארבעה פסוקים אחר כך: "כֹּה אָמַר ה' אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא־שָמְתִּי" (ירמיה ל"ג, כה).

בנוסף לכך, קשה לפרש כי מדובר בקביעות נצחית, משום שמעשית, חלה הפסקה משמעותית וארוכה במלכות בית דוד. בכל אלפיים וחמש מאות השנים שעברו מאז חורבן בית ראשון, לא היה מלך מבית דוד יושב על כסאו.

אם כן, מדוע הדימוי ליום וללילה נחוץ, ובמה הוא שונה מדימוי השמיים והארץ?

נראה להציע כי כוונת הדימוי היא כמעט הפוכה: היום והלילה אינם קבועים לגמרי - בזמן שיש יום, אין לילה, ובזמן שיש לילה אין יום. למרות זאת, קיומם של היום והלילה קבוע, וגם אם חלות הפסקות, תמיד אפשר לדעת בוודאות שבקרוב היום או הלילה יחזור. כך גם הבריתות הללו, לפרק זמן כלשהו פסקה המלוכה מבית דויד, והכהנים פסקו מעבודת המקדש, אך ניתן לדעת בוודאות שזוהי רק הפסקה, ובסופו של דבר גם הכהונה וגם המלוכה יחזרו, ומבחינה זו הם קבועים ונצחיים.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

לא עוד שופרות של מלחמה

Volver al capítulo

הבטחת השיבה - ליושבים בארץ

 

הפרק מלא בבלבול והפתעה, בספק וחשש. העם מפתיע בפנייה לנביא המושמץ, והוא מצידו מלא ספק בנכונות כוונתם. החשש מציף את לבו בעשרת הימים הארוכים בהם הוא ממתין לתשובת האל, אבל כשהתשובה מגיעה היא לא מהוססת והחלטית. אם יעשה העם את המוטל עליו - "והשיב אתכם אל אדמתכם" (יב). אולם, נדמה שכדאי להתעכב על הבטחה זו של השיבה אל האדמה. למי היא ניתנה? עם מי מדבר הנביא? מי ישוב ומתי?

בשאלות אלו נחלקו פרשני המקרא - רבי דוד קמחי מסביר שירמיה מדבר על הגולים, על אלה שכבר גורשו מארצם. אחרת, לא מובן מדוע להשיב את אלו שכבר ישובים בארצם. אבל, המילים נאמרות אל תושבי הארץ, הם שפנו בבקשה לתפילה והם שנתבעים שלא לצאת למצרים. משום כך, המלבי"ם מסביר שההבטחה היא ליושבי הארץ עצמם. כי מסתבר, שאפשר להשיב אדם אל אדמתו גם בשעה שהוא כבר ישוב בה. העובדה, שישראל יושבים באדמת יהודה אינה אומרת שהיא אכן בידיהם. לכן, ירמיה מבטיח - לא רק שתמשיכו לשבת בארץ אלא שהיא תשוב ותהיה שלכם, תהיה אדמתכם.

הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק אה"ב א יב), רבה הראשי של מדינת ישראל, עסק במציאות של אותם ימים ובדיונו ההיסטורי-הלכתי ניסה לשלב את שני הפירושים גם יחד. ברגע בו עם ישראל מחליט להשתקע בארץ, הארץ שבה אליו. כיון שכך, הרי שאין סיבה להימצאותם של אחרים בגולה וכולם שבים ארצה.
אם כן, בשעה שבה יושבי הבית יבינו שזהו ביתם - לא יהיה כל צידוק לאחרים להתארח בביתם של אחרים.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

דע לפני מי אתה דן

 

לאחר קבלת התורה בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, ניתנים לבני ישראל חבילת דינים ומשפטים - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (א).

הל' של לפניהם כתובה עם מעין תוספת י' עליה, כאילו כתוב "לי פניהם". 

משמעות התוספת יכולה להיות שהקב"ה אומר לדיינים שהם לא שופטים לבני האדם אלא לה'. כמו שכותב הרמב"ם:

"לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד להפרע ממנו אם נטה מקו האמת. שנאמר אלקים נצב בעדת אל, ואומר ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה'" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות סנהדרין כ"ג, ח)

דיני המשפט מתקיימים בדיני נפשות, דיני ממונות, קנסות וחבלות.

לכך הפ' של המילה "משפט" בפסוק "לא תטה משפט" (כ"ג, ו) מלופפת לומר שבכל סוגי המשפט אסור להטות את הדין (רמזי רבנו יואל)


באדיבות מכון אות

Volver al capítulo

ההתפרקות הפנימית מובילה לחורבן

 

יחסי הגומלין בין ענייני הפנים של מדינה לבין ענייני החוץ שלה, הם מסוגיות היסוד בניסיון להבין ככל יכולתנו את ההיסטוריה. אין כמעט מקרה משמעותי בתולדות עם ומדינה, שלא משקף את הקשר בין מה שקורה בתוכה לבין מה שקורה בינה לבין שכנותיה.

הדבר מקבל משמעות חזקה יותר בדברי ימי ישראל, ועל כן חז"ל, המנסים לתפוס את חורבן הבית הראשון והשני, מונים סיבות פנימיות וכישלונות אמוניים וערכיים בתוככי העם. והרי החורבן עצמו "נעשה" על-ידי מעצמה חיצונית, אלא שלא היו הדברים מגיעים לידי כך ללא ההתפרקות הפנימית. במובן זה דומני שהמבול שבא לעולם בימי נֹח הוא אב טיפוס לכל הקטסטרופות: האדם הוא שמשחית את עולמו, והמבול הבא מאת הבורא מעצים את החורבן הקיים ממילא.

הרבה ממהלכיו של ירמיה מכוונים למנוע את חורבן העיר על-ידי הבבלים, כשעיקר פנייתו היא כמובן לעמו. אולם ההתמוטטות הפנימית כה עצומה, עד שאפילו שרידי הכיבוש הבבלי, דהיינו שלטונוֹ המוגבל של גדליה בן אחיקם, אינו יכול להחזיק מעמד אל מול יצר ההרס הפנימי שבעם.

ישמעאל בן נתניה בן אלישמע הוא מזרע המלוכה, ואינו מסוגל לקבל על עצמו שלטון של יהודי אחר. כדי לסלקו הוא מסוגל לכל הטעיה אפשרית ולכל מעשה הרס, עד לשחיטה (ממש זאת המילה שבה הכתוב משתמש!) של גדליהו ושל אנשיו. קשה להאמין שישמעאל אכן סבר שהוא יצליח לתפוס את השלטון ולהחזיק בו, מה עוד שהוא פעל בניגוד מוחלט לכוונת הבבלים ובשיתוף פעולה מוזר עם מלך בני עמון (שוב ערבוב בין ענייני חוץ ופנים).

אבל הדבר דומה לפליטים הנשארים כשרידים ממלחמה נוראה, והם נמלטים על גבֵי ספינה בים להציל את נפשם, וגם על הספינה הזאת הם רבים ורוצחים, כדי להשליט את מי ומה שנראה לכל אחד מביניהם. ועל כך אנו צריכים לצום, על רצח של מנהיג יהודי בידי יהודי אחר, אשר סובר שהוא בעל ההבנה והזכות והמעמד לשלוט, על מה שלמעשה כמעט לא נותר. "השליחות" של אדם מטעם יצרוֹ המופרע ומטעם מודעותו העצמית שבידו הזכות והצדק, אינה יודעת גבול וממשיכה לאיים על כל קיום יהודי ריבוני באשר הוא.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

גם להכלה יש גבול

 

לאחר רצח רבין, הפך צום גדליה בחברה הישראלית ליום שמייצג את הסובלנות ואת ההתנגדות לאלימות פוליטית. אלו ודאי תכנים חיוביים, שהולמים במידה רבה את היום הזה. אבל הלקח של חז"ל מפרשת גדליה היה שונה לחלוטין.

יוחנן בן קרח הזהיר את גדליה מפני שיתוף הפעולה בין מלך עמון לבין ישמעאל בן נתניה, אך גדליה מיאן להאמין: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ! וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם" (יד). גדליהו בן אחיקם רצה לשקם את העם, שעבר שבר נורא. גדליה לא רצה לחשוד ביהודים, ואף לא בנוכרים. אוהב אדם ואוהב ישראל היה. הוא סירב ליצור אווירה של חשדנות ופלגנות, ובחר להכיל ולקבל את כולם, גם את אלו שדרכם שונה מאוד מדרכו. לא רצה לבקר ולא רצה לחשוש, אלא רק להכיל. כל זה מחמת צדיקותו, שחז"ל הכירו בה.

את הצום שנקבע ביום מות גדליה, נימקו חז"ל כך: "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש השנה יח עמ' ב). ואף על פי כן, לא היססו חז"ל מלבקר בחריפות את סובלנותו ללא-גבול של גדליה. הרי ישמעאל בן נתניה היה קשור בעמי נכר (רש"י, דברי הימים א ב', כו), ולא רחוק הוא להניח שאולי הושפע מהם ומתפישותיהם.

גם אם לא היה צריך גדליה לקבל כאמת גמורה כל חשד שעלה לגבי ישמעאל ואנשיו, גם אם לא היה צריך לזנוח את דרכו לקרב ולהכיל, הרי לפחות צריך היה לחשוש, לשים גבולות גם לקירוב, ולעמוד על שלו ועל דרכו. דברי חז"ל בגנות גדליה הצדיק, קשים הם לקראם: "דכתיב: 'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה' (ירמיה מ"א, ט). וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן" (נידה סא עמ' א).

את מאמרו על גדליה בן אחיקם הכתיר פרופ' יהודה אייזנברג בכותרת "דמותו של מנהיג נאיבי". ומאמר זה סיים במילים הבאות: "מי הרס את הסיכוי האחרון ליישוב יהודי בארץ ישראל אחרי החורבן: ישמעאל בן נתניה, ועמו עשרה חיילים, או גדליה, תמים דרך שאינו מקבל לשון הרע?"


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפה ירמיהו כ'

Volver al capítulo

Safekeeping and Breach of Trust

Among the numerous laws that appear in Parashat Mishpatim, one of the central issues revolves around entrusting valuables with one’s neighbor. “When a man gives money or goods to another for safekeeping” (Shemot 22:6) are the words that introduce the laws of four types of guardians, and the Torah continues with a list of different events that may occur, impacting on the object that was being watched. What are the laws if it is stolen or if it breaks? If it is an animal, what if it becomes seriously injured? In each one of these cases, the Torah determines the level of responsibility the guardian will have. One of the possible problems raised by the Torah is a case where the guardian chooses to take the object for his own personal use; that is, he claims it as his own. With this in mind, the Torah requires that the guardian take an oath “that he has not raised his hands against the other’s property.”

This point is taken up in rabbinic literature, which deals with the level of responsibility of the guardian in the event that he “raised his hands” against the object that he was supposed to be watching. Do we apply the normal rules of thievery to the guardian? What if the value of the object declined? According to the Mishnah (Bava Metzia 3:12) “Bet Shammai holds that he is at a disadvantage whether the value rises or falls. Bet Hillel says: He must restore the deposit at its value at the time at which he put it to use.” This discussion stems from the fact that it is very difficult to determine the exact moment when the guardian’s role changed from protector to thief. Since the object was already – legally – in his possession, when did his role shift? Bet Shammai and Bet Hillel disagree whether the guardian must actively use the object or if just changing his mind is sufficient, but the Gemara minimizes the differences between them.  In the Gemara (Bava Metzia 44a) we find that Shmuel explains Bet Hillel as ruling that: “it is not that he actually took the wine from the barrel. Rather, once he lifted it in order to take wine from it, although he did not yet take wine from it, if it breaks, he is liable to pay.” If all that is needed is for the guardian to lift the object, it is difficult to distinguish between that and simply thinking about taking it. For if someone was entrusted with a barrel of wine, it is possible that he must lift it for its own protection (e.g., if it was in the sun) – which would be a case where lifting did not indicate that he was taking it for himself. Thus, both Bet Shammai and Bet Hillel view the key element to be the guardian’s thoughts.

The idea that “raising one’s hands” against an object is an act of significance first appears in the Torah in the story of Adam’s original sin that leads him to be expelled from Gan Eden. The Torah explains the need for Adam to be expelled by writing: “lest he should raise his hand and take also from the tree of life” (Bereishit 3:22). It should be noted that Adam was placed in Gan Eden “to work it and to guard it.” The linguistic connection between the guardian in Parashat Mishpatim who raises his hands against the object that he was charged with guarding and the concern lest Adam raise his hands on the Tree of Life, informs us that God viewed Adam’s job in the Garden as a guardian of the place.

In Avot d’Rabbi Natan we find that Adam’s sin was understood to be the betrayal and breach of trust that he showed towards God, Who entrusted him with guarding the Garden:

“Rabbi said: To what can Hava be compared at that time?

To a king who marries and puts all his silver and gold and possessions in her hands, telling her ‘everything belonging to me I entrust to you, with the exception of this barrel’…

And she goes and raises her hands against the barrel, opening it.”

(Avot d’Rabbi Natan Version 2, Chapter 1)

 

In rabbinic discourse there is significant discussion about how a person’s wealth is received as a “deposit.” Rabbinic sages suggest that wealthy people are deserving of honor, since their wealth is an indication that they were chosen by God, Who entrusted them with prosperity.

“When an individual is worthy and received a deposit, it is evidence that the Holy One blessed be He has shown trust in him.”

(See Hillel Ben-Sasson, Hagot Ve-Hanhaga, pp. 75-89 and the quotes that appear there).

 

It should be obvious that viewing wealth as a deposit held by a given individual by the grace of God also obligates the individual holding that deposit to share with others and give generously to charity.

It seems logical that we should view our children as a “deposit,” as well. When the angel calls down to Avraham: “Do not raise your hand against the boy, or do anything to him,” we again find the use of the same language that we have with the guardian who takes an object for his own use. When Bruriah has no choice but to inform her husband, Rabbi Meir, that their children had died, she tells him that the owner of the “deposit” had come and taken it back (see Midrash Mishlei 31). Even our own bodies belong to us only as a “deposit” and we are commanded to take good care of them (see Devarim 4:15). This is true of our souls, as well, as can be seen in our morning prayers: “The soul You placed in me is pure…One day You will take it from me.”

The idea that we are responsible to protect the soul that was given to us by the Creator on deposit is discussed at some length by the Ohr HaHayyim HaKadosh in Parashat Mishpatim (see verse 14). Rabbi Elimelekh miLezajsk also notes the parallel between the laws of the guarding objects and the obligation to protect the soul, in the context of the Mishnah that discusses the laws of the person who took an object he was watching for his own use.

“From a mussar perspective we might explain,

That the soul is called a deposit, given by God to man, and that man is responsible to guard it and must not injure it in any way.

This is the idea of raising one’s hands against a deposit.

Heaven forbid for a person to raise his hands against the deposit – that is, against the holy soul that was entrusted to him.”

(Noam Elimelekh, Hosafot, Likutei Shoshana)

 

The realization that we are the guardians of a “deposit” and the concepts that stem from that – the prohibition against raising one’s hands against it, the obligation to protect it – are among the most basic understandings that we have about the lives that we lead. This idea shapes our way of life: our relationship with ourselves, with our lives, with our children, with our money, indeed, with the entire world. This means that great care must be taken not to be destructive. This is true regarding our attitude toward ourselves, our attitude towards our children. Every statement we make, every time we do not pay attention, whenever we allow ourselves to be distracted from the “deposit,” we are not living up to our obligations as responsible guardians.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.