האלם והדיבור מהווים מסגרת לספר יחזקאל - לאחר נאום ההקדשה בא ציווי על אלם (ג', כד-כז), ביום תחילת המצור מצוּוה יחזקאל על אלם מוחלט (כ"ד, כה-כז), ומתחילת המצור ועד החורבן יחזקאל אינו מנבא לישראל אלא לאומות העולם (פרקים כ"ה-ל"ב). ביום שבא הפליט ומספר ליושבי הגולה על חורבן הבית יחזקאל מצוּוה לפתוח את פיו (ל"ג, כא-כב), ומאז הוא ניבא את נבואות הגאולה.
האם האלם נשמר? והרי בפרקי הגלות (א'-כ"ד) יש נבואות רבות, אז היכן האלם? לאחר הציווי על האלם בא הציווי על המעשים הסמליים. בפרקים ד'-ה' באה סדרה של ציוויים על מעשים סמליים ללא אמירה ודיבור. בפרק ו' ובפרק ז' יחזקאל מצוּוה לדבר, אך לא אל העם אלא אל הדומם - "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל" (ו', ב), "וְאַתָּה בֶן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (ז', ב). רק בפרק י"ב יש מעשים סמליים וציווי לדבר אל העם - "אֱמֹר אֲלֵיהֶם" (י"ב, י).
נאום ההקדשה פותח בדיבור קשה - "שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה'. וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה..." (ב', ג-ה) אין בדיבור חיבה לישראל, אלא רצף של כעסים וקללות וכינויים קשים. "גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים" - ה"א הידיעה באה במילה הַמּוֹרְדִים, ומשמע שזה כל ייחודם. בהמשך הספר הכינויים יתעדנו ובפרק י"ג הקב"ה קורא לישראל עַמִּי (י"ג, ט ועוד).
עתה אנו יכולים לחזור ולקשור את דברינו עד כה. האלם בא בנבואות הגלות, והוא מהווה מעין בחינה של הסתר פנים. כביכול הקב"ה בנתק מעמו. משל לאב שאמר לבנו - אני איני מכיר אותך, ועזב אותו והלך לו. הבן נשאר בודד והאב הלך אל חדרו ובכה - "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי" (ירמיהו י"ג, יז). האבא שהכריז על נתק מבנו לא היה יכול לשבת בביתו ללא מעש, ומתוך געגוע התחיל לעשות מעשים שונים על מנת לתקשר עם בנו. כשראה שבנו מתקרב, הוא לאט לאט החל לדבר עמו.
כך בספר יחזקאל, בתחילה אווירה קשה של נתק ואלם. לאחר מכן בא הציווי על מעשים סמליים ללא אומר, ובמשך ארבע מאות ושלושים יום עשה יחזקאל מעשים בביתו ללא התייחסות למי שמביט ומתבונן בהצגה הארוכה. אחר כך יחזקאל דיבר אל הדומם. בפרק י"ב בא המעשה הסמלי האחרון בסדרת המעשים, בו יחזקאל צוּוה לעשות את המעשה לעיניהם, ובו יש מצווה לדבר - "אֱמֹר אֲלֵיהֶם" (י"ב, י). ואז באים כמה משלים. האלם חזר בשנות המצור, ועם החורבן יחזקאל חזר לדבר את נבואות הגאולה. אנו יכולים לסכם, איפה, ולומר - הציר עליו נע ספר יחזקאל הוא מאלם לדיבור, מנתק לאהבה.
האלם בשתיקתו מאפשר יותר מפירוש אחד, ואין אני סובר שדברינו הם המשמעות האחת והיחידה של האלם והדיבור, אולם סובר אני שמה שהצגנו הוא חלק מיסודות ספר יחזקאל.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
