תקציר יחזקאל פרק ה'

גילוח שערות הראש והזקן (א-ד)

ה' מצווה את הנביא לקחת חרב חדה ולהעביר על ראשו וזקנו. את השערות יש לחלק לשלוש קבוצות: "שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר וְלָקַחְתָּ אֶת־הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם" (ב). מהקבוצה השלישית הוא צריך לקחת חלק מהשערות "וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ" ולאחר מכן לקחת עוד חלק מהן "וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל־תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מִמֶּנּוּ תֵצֵא־אֵשׁ אֶל־כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ד).

הסבר המעשה הסמלי (ה-יז)

לאחר המעשים הסמליים, מגיעה נבואת פורענות "זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת" (ה). בגלל חטאי עם ישראל "אֶת־מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל־שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ" (יא) עם ישראל יפרע: "שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל־רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם" (יב). הנביא מתאר כיצד הפורענות תכה בעוצמה חזקה "וְשִׁלַּחְתִּי עֲלֵיכֶם רָעָב וְחַיָּה רָעָה וְשִׁכְּלֻךְ וְדֶבֶר וָדָם יַעֲבָר־בָּךְ וְחֶרֶב אָבִיא עָלַיִךְ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי" (יז).

 
Volver al capítulo

תקציר יחזקאל פרק ד'

מעשה סמלי ראשון – מצור ירושלים (א-ג)

ה' מצווה את הנביא לקחת לבנה ולחקוק עליה "ירושלים". לאחר מכן עליו לקחת אותה ולשים אותה ב'מצור': "וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים־עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב" (ב). מעשה זה של הנביא מסמל את המצור שיהיה על ירושלים "אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (ג).

מעשה סמלי שני – שכיבה על צד ימין ושמאל (ד-ח)

ה' מבקש מהנביא לשכב על צד שמאל במשך "שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם" כדי לשאת את עוון בני ישראל. לאחר מכן עליו להסתובב ולשכב על צד ימין במשך ארבעים יום "אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ" (ו). ה' אוסר על הנביא לזוז: "וְהִנֵּה נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וְלֹא־תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל־צִדֶּךָ עַד־כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ" (ח)

מעשה סמלי שלישי – מזון ומים (ט-יז)

הנביא צריך לקחת "חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים" (ט) לשים אותם בכלי אחד ולהכין מהם לחם. הלחם מסמל את המחסור בחיטה ועל כן יש לערבב כמה דגנים כדי לאפות לחם. את הלחם הנביא צריך לאכול במשך 390 הימים שהוזכרו לפני כן ועליו לשקול את הלחם ולאכול מעט ממנו. הנביא מוגבל גם בכמות המים שישתה, ועליו לאכול עוגת שעורים "וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם" (יב). בפעם הראשונה בספר הנביא פונה לה' ואומר "הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא־אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד־עַתָּה וְלֹא־בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל" (יד). ה' מאפשר לנביא להחליף את גללי האדם בצפיעי בקר (צואת בקר). בסוף הפרק ה' מסביר את הסמליות: "הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה־לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ־לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ. לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲו‍ֹנָם" (טז-יז).

Volver al capítulo

תקציר יחזקאל פרק ג'

אכילת המגילה (א-ג)

בסוף הפרק הקודם ה' ציווה את יחזקאל לאכול את מה שהוא מגיש לפניו וכך יחזקאל פותח את פיו וה' מאכיל אותו במגילה "וָאֶפְתַּח אֶת־פִּי וַיַּאֲכִילֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת" (ב). הנביא מעיד שהמגילה נהייתה לטעם מתוק כדבש "וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (ג).

עם ישראל לא ישמעו (ד-טו)

ה' מצווה את יחזקאל ללכת ולדבר אל ישראל אפילו שהם לא ישמעו לו "וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי־אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי כִּי כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי־מֵצַח וּקְשֵׁי־לֵב הֵמָּה" (ז). ה' מעודד את הנביא ומחזק אותו לקראת המשימה "הִנֵּה נָתַתִּי אֶת־פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת־מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם" (ח). ה' אומר ליחזקאל לבוא אל הגולה (כנראה שמקום ההתגלות לא היה אותו המקום שבו הגולים היו) ואז נשאה את הנביא רוח: "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד־ה' מִמְּקוֹמוֹ" והעבירה אותו אל הגולה – תל אביב שליד נהר כבר (הפירוש של תל אביב הוא Til Abûbi ומשמעותו "תל המבול", כלומר מקום שחרב כבר בימי המבול). הנביא ישב שם שבעה ימים.

יחזקאל כצופה (טז-כא)

לאחר שבעה ימים ה' מתגלה שוב אל הנביא ואומר לו "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי" (יז). ה' מסביר ליחזקאל שעליו להזהיר את הרשע כדי שהוא ישוב מדרכו הרעה, ואם לא ישוב – הוא ימות, ואשמתו תבוא עליו, אך אם הנביא לא הזהיר אותו "וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ" (יח). כפי שעליו להזהיר את הרשע כך על הנביא להזהיר את הצדיק שלא לחטוא.

הסתגרות יחזקאל ואילמותו (כב-כז)

ה' מצווה את הנביא לצאת ממקומו ולבוא אל "הבקעה". ה' אומר לו "בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ... וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל־חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ" (כה-כו) על הנביא לא לצאת מביתו ולא לפתוח את פיו, אלא רק כאשר ה' פותח את פיו: "וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת־פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" (כז).

 
Volver al capítulo

תקציר יחזקאל פרק ב'

פרק זה ממשיך את הפרק הקודם. בפרק א' מופיע "מעשה מרכבה" – תיאור התגלות ה', ובשני הפרקים הקרובים מובאות הנבואות הראשונות ששמע הנביא.

שליחות הנביא (א-ז)

ה' נגלה אל הנביא ואומר לו "עֲמֹד עַל־רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ" (א). ה' שוב פונה אליו ואומר לו "שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ־בִי הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (ג). ה' מזהיר אותו מראש שעם ישראל הם "בית מרי" – לא מעוניינים לשמוע לנביא, אך מבהיר לו שאחת המטרות היא "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (ה). ה' מעודד את יחזקאל לא לפחד "וְאַתָּה בֶן־אָדָם אַל־תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל־תִּירָא" (ו).

מגילת הספר (ח-י)

ה' פונה אל הנביא ואומר לו "אַל־תְּהִי־מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי" (ח). הוא מצווה עליו לפצות את פיו ולאכול את מה שמוגש לפניו. לפתע הנביא רואה יד שנשלחת לכיוונו וביד ישנה מגילה "וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר" (י). בפרק הבא יובא מה צריך לעשות יחזקאל עם המגילה.

Volver al capítulo

תקציר יחזקאל פרק א'

פתיחה לנבואה (א-ג)

בניגוד לספרי הנבואה האחרים, ספר יחזקאל לא פותח בכותרת המבהירה את מקום הנבואה ומתי הנביא ניבא. הפסוקים הראשונים שבספר אמנם נותנים רקע היסטורי ברור, אך הם מכוונים לנבואה שבפרק זה ולא לספר באופן כללי. יחזקאל הוא הנביא היחיד שניבא רק בגלות ולא בארץ. הוא הוגלה כחלק מגלות יהויכין לבבל, ושם התנבא.

"מעשה מרכבה" (ד-כח)

עיקר הפרק כולל את מה שמכונה בפי חז"ל "מעשה מרכבה". יחזקאל מתאר "רוּחַ סְעָרָה" (ד) שבאה מן הצפון יחד עם ענן גדול, אש וחשמל (פירוש המילה לא ברור. רוב המפרשים סוברים שהכוונה לאש בוהקת או לאבן יקרה עם ברק מיוחד). הנביא מתאר בפרוטרוט את המראה. מהתיאור עולה שהיו ארבע חיות עם כנפיים מיוחדות, ולכל חיה היה פרצוף שונה: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל־הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי־שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי־נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן" (י). יחד עם החיות היו גם אופנים. החיות והאופנים היו מעל הארץ ופניהם הגיעו עד הרקיע. ברקיע הנביא שמע קול ואז הוא ראה: "כְּמַרְאֵה אֶבֶן־סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה... הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד־ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל־פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר" (כח). תוכן הנבואה יבוא בפרק הבא.

 
Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק נ"ב

גורל צדקיהו, המקדש, העיר, כלי המקדש ועם ישראל (א-כא)

בתחילת הפרק מובא תיאור של צדקיהו שמלך אחת עשרה שנים בירושלים ועשה את הרע בעיני ה'. בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, בבל ערכו מצור על ירושלים עד לשנת אחת עשרה לצדקיהו, בחודש הרביעי, הוא חודש תמוז. לאחר הבקעת העיר וכניסת הבבלים אליה, צדקיהו ואנשיו מנסים לברוח כדי לשמור על חייהם. חיילים בבליים רודפים אחרי המלך ואנשיו ותופסים אותם על גבול יריחו. הם הורגים את בני צדקיהו, ואותו הם מעוורים ומגלים לבבל, שם הוא מת.

בעשירי לחודש החמישי, הוא חודש אב, נבוכדראצר שורף את המקדש, את בית המלך ואת כל בתי ירושלים. את החומות הבבלים ממוטטים. בפרק מובאת רשימה ארוכה מאוד של כלי המקדש שגולים לבבל. לקיחת כלי המקדש מסמלת בין היתר את הגליית השכינה מיהודה, ואת ההבנה כי אי אפשר יהיה להקים מקדש חלופי במקום אחר. את רוב העם, מלך בבל מגלה לבבל.

דיווח על הגולים (כח-לא)

לפנינו דיווח יחיד מסוגו על כמות הגולים שהגלה נבוכדראצר "בִּשְׁנַת-שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה... בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר... שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם... בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה כָּל-נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת".

יהויכין בגלות (לא-לד)

כמו ספר מלכים, גם ספרנו מסתיים בידיעה חיובית לפיה הויכין, שמלך בסך הכול שלושה חודשים ביהודה, התפרסם בממלכת בבל. לאחר 37 (!) שנים, כשהיה יהויכין בן 55, הוא שוחרר מכלאו ועלה לגדולה ומעמדו השתפר בשלטון הבבלי.

 
Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק נ"א

האויבים בבבל, עם ישראל יוצא מבבל (א-יד)

הנביא מתאר כיצד האויב משחית את בבל "וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ" (ד). במקביל הנביא קורא לישראל ויהודה לצאת מבבל "נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל־תִּדַּמּוּ בַּעֲו‍ֹנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַה' גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ" (ו). הנבואה מציגה את בבל כמי שחשבה שהיא שלטה בעולם, אך כעת היא אומללה "פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר הֵילִילוּ עָלֶיהָ קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא" (ח). בהמשך מתואר שוב כיצד האויב פוגע בבבל.

גדולת ה' ואפסות האלילים (טו-יט)

בפסקה זו מדוגשת גדלותו של ה' מול אפסות האלילים. ה' הוא בורא העולם, ושולט בגרמי השמיים "עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם" (טו), אך הפסלים הם שקר ואין בהם רוח, כי הם נוצרים על ידי בני האדם. פסקה זו היא חזרה על הנבואה שבפרק י', פסוקים יב-טז.

הגעת האויב וחרדת העיר (כז-לב)

קטע זה נפתח בחלק שירי המציג כיצד כל חלק בבבל יפגע עם חזרה על שורש נפ"צ. "מַפֵּץ־אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה וְנִפַּצְתִּי בְךָ גּוֹיִם וְהִשְׁחַתִּי בְךָ מַמְלָכוֹת. וְנִפַּצְתִּי בְךָ סוּס וְרֹכְבוֹ וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֶכֶב וְרֹכְבוֹ" (כ-כא). לאחר מכן הנביא מתאר כיצד האויב יגיע על בבל, ויש להשמיע קול שופר המבשר מלחמה. הנביא קורא לעמים רבים לעלות למלחמה על בבל. חיילי בבל נדמים כנשים שלא יכולים להילחם "חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם יָשְׁבוּ בַּמְּצָדוֹת נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים" (ל).

קינת ירושלים, העונש לבבל והקריאה לצאת מבבל (לג-נא)

העיר ירושלים מדברת באופן ישיר ואומרת "אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי הֱדִיחָנִי" (לג) – כלומר היא מבכה כיצד בבל פגעה בה. ה' עונה ואומר "הִנְנִי־רָב אֶת־רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת־נִקְמָתֵךְ וְהַחֲרַבְתִּי אֶת־יַמָּהּ וְהֹבַשְׁתִּי אֶת־מְקוֹרָהּ" (לו), ומתאר כיצד האויבים יעלו על בבל כמו ים שישטוף אותה. תיאור זה חוזר על עצמו במהלך הפרק וקשור לסביבה שבה נמצאת בבל – מקום פורה שסבל לעיתים תכופות מגאות הנהרות, הפרת והחידקל: "עָלָה עַל־בָּבֶל הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו נִכְסָתָה" (מב).

שתי פסקות המנבאות את חורבן בבל (מז-נח)

שתי הפסקות שלפנינו (מז-נא; נב-נח) מתחילות באותו אופן "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים" (מז, נב) ומתייחסות לכך שהאויב יגיע לבבל ויחריב אותה. בפסקה הראשונה נזכרים הפליטים מעם ישראל "פְּלֵטִים מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל־תַּעֲמֹדוּ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת־ה' וִירוּשָׁלִַם תַּעֲלֶה עַל־לְבַבְכֶם. בֹּשְׁנוּ כִּי־שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל־מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה'" (נ-נא)

כתיבת הנבואות על בבל (נט-סד)

ירמיהו מצווה את שריה בן נריה, שגלה לבבל להראות למלך בבל את הנבואות: "כְּבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (סא). לאחר ששריה יקריא את הנבואות למלך בבל, עליו להשליך את המגילה לנהר פרת "וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא־תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ" (סד). הפרק מסתיים בחתימה "עַד־הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ", מכיוון שהפרק הבא והאחרון הוא למעשה חזרה על הפרק האחרון שבספר מלכים המתאר את החורבן.

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק נ'

שני הפרקים הקרובים כוללים אוסף נבואות פורענות על בבל. קשה לקבוע על גבולות הנבואות, ומאיזו תקופה כל אחת מהן.

מעבר לכך הנביא השתמש בתיאורי החורבן על בבל באותן מטבעות לשון של נבואות החורבן על ירושלים שבתחילת הספר, הנביא שילב תוך כדי תיאורי חורבן בבל דברי נחמה וגאולה לישראל.

הקריאה לחורבן בבל (א-י)

הנביא מתאר כיצד הגויים יגידו שבבל הוחרבה "כִּי עָלָה עָלֶיהָ גּוֹי מִצָּפוֹן הוּא־יָשִׁית אֶת־אַרְצָהּ לְשַׁמָּה וְלֹא־יִהְיֶה יוֹשֵׁב בָּהּ מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה נָדוּ הָלָכוּ" (ג). באותם ימים יהודה וישראל "צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל־ה' בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ" (ה) ועל כן הנביא קורא להם לצאת מבבל "נֻדוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים צֵאוּ וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי־צֹאן" (ח).

תיאור חורבן בבל וגאולת ישראל (יא-ל)

הנביא מתאר כיצד האויב יעלה על בבל "עִרְכוּ עַל־בָּבֶל סָבִיב כָּל־דֹּרְכֵי קֶשֶׁת יְדוּ אֵלֶיהָ אַל־תַּחְמְלוּ אֶל־חֵץ כִּי לַה' חָטָאָה" (יד), ושתושביה ינוסו לאור הפחד מהפורענות. הנביא מדגיש שהפורענות תבוא מאת ה' "פָּתַח ה' אֶת־אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת־כְּלֵי זַעְמוֹ כִּי־מְלָאכָה הִיא לַאדֹנָי ה' צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים" (כה), ושהפורענות היא נקמת ה' בבבל. יחד עם הפורענות תהיה גאולה לישראל "וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם־ה' יְבֻקַּשׁ אֶת־עֲו‍ֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת־חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר" (כ)

בבל לא תקום מחורבנה (לא-מו)

הנביא מתאר בצורה שירית כיצד החרב תפגע בכל דבר בבבל וכיצד בבל לא תתאושש מהחורבן "לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת־אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה וְלֹא־תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד־דּוֹר וָדֹר. כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה וְאֶת־שְׁכֵנֶיהָ נְאֻם־ה' לֹא־יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא־יָגוּר בָּהּ בֶּן־אָדָם " (לט-מ). האויב מתואר כאריה מאיים שיפגע בבבל "מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע" (מו).

 
Volver al capítulo

וןטע

Volver al capítulo

תקציר ירמיהו פרק מ"ט

נבואה על עמון (א-ו)

הנביא מאשים את עמון על כך שהתישבו בשטח של שבט גד "מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת־גָּד וְעַמּוֹ בְּעָרָיו יָשָׁב" (א) ועל כן מנבא עליהם נבואת חורבן "הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן כִּי שֻׁדְּדָה־עַי צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת כִּי מַלְכָּם בַּגּוֹלָה יֵלֵךְ כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו" (ג). כמו אצל מואב, גם אצל עמון לאחר הפורענות תבוא רווחה "וְאַחֲרֵי־כֵן אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת בְּנֵי־עַמּוֹן נְאֻם־ה'" (ו).

נבואות על אדום (ז-כב)

לפנינו שתי נבואות על אדום (ז-יג; יד-כב) מפלת אדום תהיה למרות חכמתה: "הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (ז), ובעקבות גאוותה: תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה' (טז). הנביא מתאר את החורבן הטוטאלי שיבוא על אדום "כִּי־לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה וְכָל־עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבוֹת עוֹלָם" (יג); כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה (יח), והאויב מתואר כמו אריה "הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל־נְוֵה אֵיתָן" (יט), ונשר "הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל־בָּצְרָה" (כב).

נבואה על דמשק (כג-כז)

דמשק הוכתה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס על ידי תגלת פלאסר מלך אשור (בערך בתקופת חורבן שומרון) ומאז לא הייתה עצמאית. נדמה שהרקע לנבואה הוא ניסיון של דמשק להיות עצמאית, ניסיון שככל הנראה לא צלח. ירמיהו מנבא את חורבן ארמונות בן הדד, ואולי הכוונה לארמונות שחזרו ובנו שם הבבלים.

נבואה על קדר וחצור (כח-לג)

קדר וחצור הם דוגמה לשבטי ערב, והנביא קורא לנבוכדראצר מלך בבל להכות אותם "אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל־כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגוֹר מִסָּבִיב" (כט). מלחמה של מלך בבל בשבטי ערב מתועדת בכרוניקה בבלית משנת 599 לפנה"ס.

נבואה על עילם (לד-לט)

נבואה זו נאמרה בתחילת מלכות צדקיהו, וכנראה קשורה למלחמה של נבוכדראצר מלך בבל בעילם בשנת 596 לפנה"ס. ירמיהו מנבא כיצד מלך בבל יפרע בעילם "וְהַחְתַּתִּי אֶת־עֵילָם לפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וְלִפְנֵי מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם רָעָה אֶת־חֲרוֹן אַפִּי נְאֻם־ה' וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם" (לו) אך בסוף הימים, ה' ישיב את שבותם (לט).

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.