אהיה אשר אהיה
שוב ושוב פונה האל אל יחזקאל בתואר 'בן אדם', והמילים מדגישות את המפגשים בין שמים לארץ המתרחשים לאורך הספר. האל מכאן ובן האדם מכאן כמו נתלים זה בזה, בעוד שאר בני האדם נותרים מחוץ לדרמה, אינם שותפים למפגש.
פרקנו פותח בהכרזה של יחזקאל "וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדֹנָי" (א) הביטוי 'יד ה'' מופיע לא פעם במקרא כביטוי לרוח ה' או כביטוי לכוחו. אך כאן מקבל הביטוי משמעות אחרת. מיד בפסוק הבא מתוארת דמות וממנה "תבנית יד" נשלחת ואוחזת בציצית ראשו של יחזקאל. הקורא שזוכר את האיסורים בדבר צלם ודמות, עשוי להירתע. היאך יופיע האל עלי אדמות, ולו תבנית יד?
המדרש בשמות רבה (פרשה ג) משבץ את הפסוק מיחזקאל במסגרת רשימה של פסוקים ומנסה לשכך את הרתיעה למראה הדמות:
אהיה אשר אהיה… אמר רבי ענניאל ב"ר ששון: אמר הקדוש ברוך הוא -
לכשאני מבקש, אחד מן המלאכים שהוא אחד משלישו של עולם פושט ידו מן השמים ומגעת לארץ. שנאמר (יחזקאל ח', ג): "וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי".
וכשבקשתי, ג' מהן עשיתים יושבים תחת האילן. שנאמר (בראשית י"ח, ד): "והשענו תחת העץ".
וכשאני מבקש, כבודו מלא כל העולם. שנאמר (ירמיה כ"ג, כד): "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'".
וכשבקשתי, דברתי עם השמים הסערה. שנאמר (איוב מ', ו): "ויען ה' את איוב מן הסערה".
וכאשר אני מבקש, מתוך הסנה.
הדרשה הזו מופיעה על הפסוק שבו האל מציג את עצמו בפני משה "אהיה אשר אהיה" (שמות ג', יד). ביטוי זה על פי הדרשה מבטא את אינספור לבושיו של האל. ה'משחק' של המדרש מתחיל כבר עם הצגת שמו של הדובר - ר' ענניאל. האם באמת זה היה שמו של הדובר או שהוא הוצג כך לצורך הדרשה? השם ענניאל הוא שיביא לידי ביטוי את המפגשים השונים שבין שוכן השמים, משכן העננים, לבין יושבי הארץ.
היד המופנית אל יחזקאל, היא ידו של מלאך, שליח האל. המלאך הוא אחת הדרכים של האל לתקשר עם שוכני מטה. במקום אל שדמות לו ומושב לו, הופך האל לשוכן כל, אשר יכול להופיע בכל צורה באמצעות מלאכיו. חמישה מופעים שונים של א-לוהים מביא המדרש. הדוגמה השלישית המופיעה בתווך (שתי דוגמאות לפניה ושתים לאחריה), מבטאת את הרעיון כולו - "כבודו מלא עולם", "את השמים ואת הארץ אני מלא".
המדרש בדרכו מטהר את ספר יחזקאל כולו, לא דמות לו לאל, לא פנים ולא גוף. כל אימת שייחשף האדם לפיסת א-לוהות יגלה שהוא נלכד רק ברגע אחד של התעתוע הא-לוהי, אהיה אשר אהיה.
באדיבות אתר 929
נבואת חנניה לא התגשמה
קשה להתעלם ממספר ההדגשות הרב בנבואתנו לכך שהחורבן אינו עוד חזון לימים רחוקים, אלא אמירה עכשווית ליום הקרוב.
"קֵץ בָּא הַקֵּץ...
עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ...
קֵץ בָּא
בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה...
בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם... עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ...
הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה...
בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם" (ב-יב)
מהו היום הזה, היום המבשר את הקץ? נוכל רק לשער. יחזקאל פותח את נבואותיו ב-ה' בתמוז בשנה החמישית לצדקיהו: "בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר... בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין" (א', א-ב): נבואתו בפרק ח', הממשיכה ישירות את נבואת הפתיחה על סילוק השכינה מן המקדש, היא באלול בשנה הששית: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ" (ח', א).
הנבואה בפרק ז' עשויה להתאים בערך לחודש החמישי, חודש אב של השנה השישית, שבועות ספורים לפני נבואת סילוק השכינה בפרק ח'. בחודש זה מלאו שנתיים לנבואתו של חנניה בן עזור, נביא השקר מגבעון, ששבר לעיני כל העם את המוטה מעל צווארו של ירמיהו, מוטה שהזהירה את המלך צדקיהו ואת העם, לקבל את גזירת ה' להשתעבד למלך בבל למשך שבעים שנה, ולא למרוד בו:
"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל... וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ (ירמיהו כ"ח, א-יא).
בשבירתו את המוטה ובשתיקתו (כנראה בצו ה') של ירמיהו שליוותה אותה, מטה חנניה בן עזור את לב העם אחרי צדקיהו המורד במלך בבל, מפר את שבועתו לנבוכדנאצר ומורד גם בגזירת ה' ובעונש המוטל על ירושלים. בחודש אב של השנה הששית, במלאות שנתיים לנבואת השקר האלימה, וכשנבואת הגאולה של חנניה נתבדתה, מכריז יחזקאל בדבר ה' את ההיפך הגמור מן הגאולה ש'חזה' חנניה: בא הקץ!
עתה יראו כולם איך גזירת ה' בשל חטאי ישראל ואי תשובתם אל ה', לא רק שלא הוחלפה בנבואת חנניה, אלא היא הולכת ומתגשמת. עם כל הצער, וכשדרכי התשובה לא מומשו, דבר א-לוהינו יקום לעולם.
החמס קם
יחזקאל מוכיח את העם על מעשיו הרעים ומתאר אותם בדרכים שונות. וכך הוא אומר בפרקנו: "הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם" (יא). מה שמייחד פסוק זה הוא הפעולה שצמודה למעשה הרע - "הֶחָמָס קָם". ואת זאת מזהה המדרש:
"אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס,
שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל,
שנאמר "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו', יג).
וכתיב "החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם" (יחזקאל ז', יא),
אמר רבי אלעזר: מלמד שזקף עצמו כמקל, ועמד לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לפניו:
'רבונו של עולם, לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם'" (בבלי סנהדרין קח עמוד א).
ראשיתו של המדרש בדברי ר' יוחנן שעוסק בתקופתו של נח והמבול, ומסביר שלמרות כל החטאים של הרשעים באותה התקופה, רק החמס (=הגזל) הוא שהביא לגזר הדין החמור - מבול.
הדרשן מצטט את הפסוק בספר בראשית שבו א-לוהים מודיע כי בשל החמס שהארץ מלאה, "הנני משחיתם את הארץ". הדרשן לא מסתפק בפסוק הזה ומוסיף את הפסוק מפרקנו - "החמס קם למטה רשע" - מכל החטאים - החמס הוא החטא הבולט ביותר, הוא החטא העומד מול הרשע.
המשך המדרש מחדד את הרעיון. ר' אליעזר, תלמידו של ר' יוחנן, מקשיב לביטוי "החמס קם". החמס (או אולי הכסף שבא כתוצאה מהחמס), אומר ר' אליעזר - ממש קם, עומד לפני האל ומכריז - אני לא רוצה להיות חלק מהם, חלק מציבור החמסנים.
הפיכת המעשה השלילי לדובר מעידה עד כמה ירדו ישראל ואף מעשה הרשע שלהם אינו רוצה להיות חלק מהם ורוצה להיפרד מהם.
באדיבות אתר 929
הרי ישראל - זיכרון ועדות
הפנייה בנבואה להרים בכלל ולהרי ישראל בפרט, יכולה להיות מטעמים שונים. ראשית, מקומו של מקדשנו הוא "הר השם" וירושלים בכלל "הרים סביב לה". אולם מעבר לכך, התחושה היא שבהרים יש ממד מעבר לזמן, ואולי גם חריגה מסוימת ממגבלות המקום, כיון שהם מתנשאים מעל המישור ומעל העמקים.
הרי ישראל קשורים בבשורות טובות מצד אחד, ובכישלון הגדול של עבודת אלילים מצד שני. ואכן הנביא יחזקאל מזכיר את כל כלי העבודה הזרה אשר התחברו בידי החוטאים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות. כל מקום שיש בו יופי והוד, נשבה בידי יצר העבודה הזרה. אותו כישלון נורא של אנשי הבית הראשון, אשר מביאים על עצמם את החורבן.
אולם לעניות דעתי הרי ישראל מבטאים גם את ממד הזיכרון והעדות. הם מתייצבים לאורך הדורות כדי להזכיר מה היה כאן בזמן התפארת, מה נותר בזמן החורבן, ולמה יש לייחל ולקוות בזמן שיבת ציון.
הנביא מזכיר כאן את פליטי החרב אשר יישארו כעדים. "והותרתי בהיות לכם פליטי חרב בגוים, בהִזרותיכם בארצות. וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו שם אשר נשברתי את לִבם הזונה אשר סר מעלי..." (ח-ט).
ואכן, החל משירת "האזינו" של משה רבנו, השמים והארץ הם עדים קבועים ונאמנים לדבר הנבואה. וכאן אצל נביאנו לא רק הפליטים בשר ודם נותרים ומעידים, אלא גם ההרים ש"ארחו" את עבודת האלילים, ימצאו את הדרך למסור הלאה את הכישלון וגם את תיקונו.
באדיבות אתר 929
Lift Your Hands in Holiness
As Sefer Shemot comes to a close with Parshiyot Vayakhel and Pekudei, the Mishkan is built and ready to function. One temple vessel after another, one strip of cloth on another, it has all come together. The final vessel that is put into place is the kiyor – the laver – from which the kohanim washed their hands and feet, as the Torah teaches: “He placed the laver between the Tent of Meeting and the altar, and put water in it for washing. From it Moses and Aaron and his sons would wash their hands and feet; they washed when they entered the Tent of Meeting and when they approached the altar—as the LORD had commanded Moses” (Shemot 40:31-32).
The commandment to wash before entering the holy precincts does not constitute part of the service itself, rather it is preparation, allowing the kohen to enter the Mishkan and perform the service. This is a new element that did not exist before. In previous interactions between man and God – e.g., sacrifices, erection of altars, etc. – washing hands and feet was not required. Perhaps we can suggest that once God established a place on Earth that was His, a separation is created between the sacred and the profane, requiring formal transition and preparation.
The act of washing is important and significant. According to the halakhah, if the High Priest neglected to wash before entering the Temple on Yom Kippur, his service is void – although if he misses one of the required immersions in the course of the day, the service remains valid (see TB Zevahim 19a).
This washing also needed concentration, as can be understood from the disagreement as to how it had to be performed. According to the Tanna Kamma the kohen would hold his right hand over his right foot and his left hand over his left foot to be washed. R. Yosi b’R. Yehuda required him to hold one hand over the other and one foot over the other when washing. The other sages objected to this, arguing that it would have been impossible for someone to wash that way. Rav Yosef explained that he would need assistance from the other kohanim to wash. All of this had to be performed using a vessel to pour out the water, since hands and feet could not be dipped into the kiyor, based on the words: “From it” they would wash their hands and feet – “from it” and not “in it” (TB Zevahim 21a, Rav Shulhan Arukh Orah Hayyim 159:1).
The midrash teaches that the commandment to wash hands did not remain a special precept only for the kohanim:
“ ‘From it Moses and Aaron and his sons would wash …they washed when they entered the Tent of Meeting.’ But regarding the rest of Israel, what is written? ‘You shall sanctify yourselves and be holy’ (Vayikra 11:44). This led Rabban Gamaliel to eat non-sacred food only when he was in a state of ritual purity, saying: Holiness was not given over only to the kohanim…Based on this they said, whosoever makes light of handwashing, it is a bad omen for him…” (Eliyahu Rabbah 16, see also BT Berakhot 15a).
The Torah notes that there is a general commandment on all Jewish people to be holy, which serves as the source for ritual handwashing. Jewish law mandates that the handwashing ritual borrowed from the kohanim is to be performed every morning upon waking. This ritual also requires attention to the amount of water used and the manner in which it is poured, and if not done, it impacts on the entire day’s work: “it is a bad omen for him.”
In his book, “A Psychologist in a Bratslav Yeshiva,” the psychologist Jonathan Shatil examines the phenomenon of ritual handwashing, making use of a technique of field research known as “participant observation.” In an attempt to understand the experience, Shatil joined the yeshiva and – under the direction and supervision of fellow students – fully participated in the daily life of a yeshiva student. His mentors instructed him in the minutiae of the requirements of ritual handwashing, and, as a secular, non-believer, he describes the experience:
“This activity strengthens the awareness of the separation between sleep and wakefulness. The apparent purposelessness of the act is the very thing that heightens that feeling. Once again, I am conscious and in control…now you are again responsible for everything that happens to you. From now on, your actions and thoughts are directed by your awakened consciousness. This is how one shakes off sleep, dreams, the realm of the unconscious.
“The activity requires focus and concentration; it can't be done half-asleep...
“What is odd is that the daily focus on hand-washing is not connected with a sense of hygiene. One feels that their hands have been cleansed with “waters of significance” that purify one’s values. No cleaning agent is used – one does not even rub hands together. In truth, this morning ritual introduces a daily “metaphysical cleansing” that combines an act of physical washing with a ritual that offers spiritual purification… This cleansing of the hands that takes place first thing in the morning happens even before the hands have performed any activity, so it constitutes a kind of “mobilization order” for all of their activities throughout the day – as if the hands were dressed in invisible uniforms…”
This colorful description of the experience of morning handwashing may help explain the need for kohanim to wash before they enter the sanctuary. With the building of the Mishkan, a clear division was established between inside and outside, between the sacred and the profane. The opportunity for purification offers the possibility of a change of consciousness that is required by the change in circumstance. By washing our hands in the morning, we become like kohanim entering into their sacred work, and we commit to a workday focused on honesty and purity – a day of work as pure as that of the sacred service in the Temple.