באדיבות אתר 929
כשהפאתוס פוגש את עולם ההלכה
בפסוקים האחרונים של ספרו מנבא צפניה נבואת נחמה וגאולה. בין שאר דברי הנחמה אומר הנביא: "נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה" (יח).
המשפט קשה להבנה וסובל פירושים שונים. בתלמוד הבבלי (ברכות כח, ע"א) מופיע תרגומו של רב יוסף לפסוק: "תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל על דאחרו זמני מועדיא דבירושלים" - שבר יבוא על שונאיהם של ישראל (= ישראל, לשון סגי נהור) - על שאחרו את זמני המועדים בירושלים. את הפירוש הזה אימץ רש"י שכתב על הפסוק: "אספתי את המוצאים ממועדי שלא היו משמרים שבתות וימים טובים".
על פי הקריאות הללו הפסוק עוסק בחטא חילול המועדות. ר' יהושע בן לוי בתלמוד מגייס את הפסוק לצורך גערה במחללי זמנים, אך כאן הזמן הוא לא המועד:
"אמר ר' יהושע בן לוי כל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר (צפניה ג', יח): "נוגי ממועד אספתי ממך היו"" (ברכות כא, ע"א).
ר' יהושע בן לוי קורא את הפסוק עָמוּס הפאתוס הזה, כלפי חטא שעל פניו הוא בתחתית סולם החטאים - חריגה מהזמן הראוי לתפילת מוסף לדעתו של ר' יהודה.
נראה שהחיבור בין העוצמה של דברי צפניה לבין החטא הפעוט לכאורה של פספוס זמן התפילה, הוא עניינה של הדרשה. ר' יהושע בן לוי בא לבצר את עולם ההלכה היומיומי. עולם ההלכה מטבעו מתרחק מהפאתוס ועסוק בפרטים הקטנים. הגאולה, לדעתו של ר' יהושע בן לוי, תבוא דווקא מתוך ההקפדה על ההלכה הפרוזאית, הדבקות בפרטי הפרטים היא המאפשרת אורח חיים יציב נוכח האל. אל מול הפאתוס הנבואי עומד כאן העולם ההלכתי, עולם שאין בו פסגות ולכן הוא אולי חסין יותר מפני הנפילות והטלטלות שחווים הנביאים.
באדיבות אתר 929
ה' צדיק בקרבה
כמה סיעות היו בירושלים בדור שלפני החורבן:
כוהני ירושלים אמרו - העיר לא תחרב והכריזו "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה'"! (ירמיהו ז', ד), כנגדם עמד ירמיהו בבית המקדש וצעק "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל" (שם ד, ח). ירמיהו גרס כי א-לוהים אינו צריך בית ואינו שוכן בבית. אם בני אדם ינהגו בחסד וברחמים הם ישכנו על פני האדמה - "וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שם, ג). ודוק - ירמיהו מייחס את הפועל ש.כ.נ ביחס לבני אדם שגרים בבית, ואילו המקדש נקרא - "הבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו" (שם, י). הבית אינו בית לה' אלא בית לשם ה'.
גם יחזקאל עמד אל מול כוהני ירושלים, אולם הוא לא שלל את התפיסה של הבית כבית ה', אלא טען שבעקבות חטאי העם השכינה כבר לא גרה כאן, ובחזונו הוא ראה את המרכבה עוזבת את בית המקדש (יחזקאל ח'-י"א). ואם השכינה כבר לא גרה כאן, אז הבית יכול להיחרב.
גם הנביא צפניה מתמודד עם כוהני ירושלים ותפיסתם, וגישתו שונה משל ירמיהו ומשל יחזקאל. הנביא צפניה אומר – "הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה. לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּה' לֹא בָטָחָה אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה. שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר. נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה. ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר..." (א-ה)
ירמיהו טען – ה' מעולם לא היה בְּקִרְבָּהּ על פני האדמה, יחזקאל טען שה' כבר לא בְּקִרְבָּהּ, ואילו צפניה אומר, ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ, ודווקא משום כך יבוא החורבן. ה' אינו סובל רִשעה, וכבר עם האור הראשון בבוקר, הוא יסלק את הפושעים והחטאים.
באדיבות אתר 929
סיפור האתון
לשיעורים נוספים בסדרה "חידוש מהגוש" על פרשת שבוע
באדיבות ישיבת הר עציון
El hombre en el Jardín del Eden (Huerto del Heden)
El mundo descripto en el Capítulo 2 refleja una realidad espiritual en la que el mundo todo fue creado para el hombre, pero la existencia del hombre está condicionada a su sistema de relaciones con Dios.
El capítulo 2 describe la creación del mundo desde un ángulo diferente al presentado en el capítulo 1.
En el capítulo 2, el hombre está en el centro de la creación y casi todo fue creado para él:
.*Ninguna planta puede crecer antes de la creación del hombre (5)
.Dios planta un jardín especial para el hábitat humano (8)
Dios “emplea” al hombre como guardián en el Jardín (15).
Dios crea animales en un intento por encontrar una sociedad adecuada para el Hombre. (19, y comparar con el versículo 7!).
Dios crea una mujer para el hombre (21-23)
En contraste con el capítulo 1, donde el rol del hombre es controlar la creación, el rol del hombre en el capítulo 2 es obedecer a su creador y cumplir su papel como guardián del Jardín.
Sin embargo, lo más importante es que en el capítulo 2 el hombre accede a una relación con Dios, la cual incluye recompensa y castigo:”Ordenó el Señor Elohim al hombre diciendo: De todo árbol del huerto comer, podrás comer. Empero del árbol del conocimiento del bien y del mal no habrás de comer de él, pues cuando comieres de él, morir, habrás de morir”.(16-17)
El nombre de Dios en el capítulo 2 es HAVAIE, cuya base reside en la raíz HV”H, lo cual hace hincapié en el Jardín de Eden como el ámbito en el cual el hombre percibe la presencia Divina- lo que posibilita la relación entre ellos.
A pesar de estar descripto materialmente, el mundo descripto en el capítulo 2 refleja una realidad espiritual en la cual todo el mundo fue creado para el hombre pero la existencia del hombre está condicionada a su relación con Dios. Esto, a diferencia del mundo del capítulo 1, en el cual el hombre es descripto como gobernante del mundo sin condicionamiento alguno de su relación con Dios.
Pues entonces, ¿cuál de estas descripciones es la correcta?
Aparentemente ambas descripciones son correctas, y cada una describe un aspecto diferente de la existencia humana. Por un lado, el hombre vive en el mundo natural y debe luchar para conquistar su lugar como dominador. Por otro lado, el hombre también experimenta una realidad espiritual en la que está llamado a concretar el potencial oculto en él para crear un vínculo con Dios, a través del cumplimiento de los preceptos y esforzándose por la perfección. Un hombre que no es consciente de este aspecto de su existencia está, de hecho, condenado a una muerte espiritual.
Los relatos de la creación en la sección de Génesis incluyen en su interior las bases de la Fe y la Torá: la creación del mundo por Dios y la capacidad del hombre de vivir una vida espiritual a través de su comunicación con Dios.
Editado por el equipo del sitio del Tanaj
Gentileza del sitio VBM de la Academia Rabínica "Har Etzion"
El rab Menajem Leibtag, es un erudito bíblico aclamado internacionalmente y pionero de la Educación Judía en internet, es muy bien conocido en la comunidad judía por sus ensayos sobre la porción semanal de la Biblia. Dicta clases en las Yeshivot “Har Etzion” y “Shaalavim” y en “Midreshet Lindenbaum”.
Ante todo, la familia
La descripción completa de la creación del Hombre, el profundo sueño y la creación de una mujer de él, y todo lo que hay en el Huerto de Heden, fue hecha para un propósito – la constitución de una familia.
El capítulo 1 es el capítulo de la creación y concluye con el Shabat (según la tradición judía y en oposición a la división cristiana). El capítulo 2 es el capítulo del “Huerto en Heden- al Oriente” (8) y concluye con la constitución de la familia, que justificará el título de apertura- “Así fue el nacimiento de los cielos y la tierra cuando fueron creados” (4). El “nacimiento” alude a los que nacerán- o en el Huerto del Heden, o fuera de él, pero todo el relato conduce a la familia. Y como de costumbre, al final aparece el versículo que expresa el objetivo superior: “Por ello, el hombre deja a su padre y a su madre y se adhiere a su mujer y se tornan en una sola carne.” (24)
No es obvio que un hombre dejará a su padre y a su madre, y mucho menos, una mujer. En el pasado existían formas de vida donde los niños se convertían en parte de la gran familia, con un estatus de esclavitud, y en términos incestuosos, y aún oímos hablar de esas cosas, incluso hoy en día. El versículo señala, "Por ello el hombre deja a su padre y a su madre" - y es importante entender que también le dará poder a su esposa para dejar a su padre y a su madre (lo que a veces es aún más difícil), para ser "una sola carne", lo que significa tener hijos de ambos, tener una familia.
La descripción completa de la creación del Hombre, el hombre y su profundo sueño y la creación de una mujer de él, y todo lo que hay en el Huerto de Heden, fue hecha para un propósito – la constitución de una familia.
El capítulo 1 conduce al Shabat, el capítulo 2 a la familia.
Gentileza sitio 929
גורמי החורבן
בתיאורו הקשה על נינווה אומר צפניה כך: "וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים כָּל חַיְתוֹ גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ ּיָלִינוּ קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה" (יד). התיאור כולל חיות רבות שמסתובבות בעיר החרבה. חכמים בתלמוד הבבלי (סוטה מח עמ' א) משכו את התיאור הקשה לכמה היגדים:
המסר הראשון:
אמר רבא: זמרא בביתא חורבא בסיפא (=שירה בבית - חורבן על סיפּו)
שנאמר: "קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה" (צפניה ב', יד).
רבא רואה בשירה סיבה לחורבן. ניתן להניח שהוא אינו מתנגד לשמחה, אלא לשירה שמביאה איתה את עולם החטא.
המסר השני:
מאי "כי ארזה ערה" (צפניה ב', יד)?
אמר ר' יצחק: בית המסובך בארזים עיר הוא?
אלא אפילו בית המסובך בארזים מתרועע.
ר' יצחק אינו מתייחס לסיבת החורבן, אלא לאפשרות שלו. הוא תוקף את תחושת 'כוחי ועוצם ידי'. כלומר האדם שסובר שהכל בכוחו, ושביתו שבנוי ומוקף בעצי ארזים אינו יכול להיפגע.
והמסר השלישי:
אמר רב אשי: שמע מינה, כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל,
שנאמר: "חרב בסף" (צפניה ב', יד).
להבנתו של רב אשי, תחילת החורבן הוא בסיפה הדלת. פרשנותו אינה פשוטה – מה המשמעות של החורבן בסף? נראה שגם רב אשי אינו מדבר על החורבן אלא על הסיבה לחורבן שמתחילה בסף הדלת – בחיצוניות, בתרבות שמסביב.
שלושת האמוראים מפרשים את אותו הפסוק, וכל אחד מהם מתייחס אל החורבן מכיוון שונה – החטא, הביטחון העצמי והמתרחש בחוץ. וכולם בוחנים בפועל גם את עצמם ואת הדברים שהם בוחרים לשלב בחיים שלהם.
באדיבות אתר 929
אחפש את ירושלים בנרות
"אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" (יב).
הנרות בתקופת המקרא ובימי המשנה והתלמוד היו שונים מהנרות שאנו מכירים היום. המונח "נר" שימש לציון כלי, לרוב עשוי מחרס, שבו שמו את חומר הבערה ואת הפתיל. בתחילה שימשה קערית חרס קטנה כמכל לשמן, לרוב שמן זית, ששימש חומר בערה, והפתיל היה עשוי, בדרך כלל, מפשתן. בהמשך, נוסף לקערית קיפול בשפה עבור הפתיל.
צורת הנרות התפתחה והשתנתה עם השנים. במשך תקופת הברונזה הקדומה ועד לתקופה הפרסית (3500–300 לפני הספירה) רווח בארץ ישראל 'הנר הפתוח'. זהו נר חרס פשוט, דמוי קערית בעל צביטה בשפה, העשוי באבניים, ללא עיטור.
מהתקופה ההלניסטית (המאה הג' לפני הספירה) - ימי החשמונאים - ולאחריה, בתקופות הרומית, הביזנטית והאסלאמית, החלו לייצר בארץ נר מסוג אחר: 'הנר הסגור'. נר זה עשוי לרוב בדפוס, והוא מורכב משני חלקים נפרדים, עליון ותחתון, שחוברו יחד לאחר הייבוש. חלקו העליון של הנר כלל שני פתחים: האחד ליציקת השמן והאחר להנחת הפתיל; חלקו התחתון שימש בסיס הנר ומכל שמן. מקורו של 'הנר הסגור' ביוון, ועד מהרה ייצורו הפך כה שכיח שהוא החליף את 'הנר הפתוח' שהיה מקובל עד אז בארץ ישראל. 'הנר הסגור' מתאפיין בעיטור בחריתה, בתבליט או בטביעה בחלקו העליון. לעתים, הנרות נצבעו או חופו בצבע.
בתקופה האסלאמית המאוחרת הופיע מחדש הנר דמוי הקערית ('נר פתוח') העשוי באבניים.
נר השמן סיפק מאור זמין, נייד ומבוקר במשך אלפי שנים, עד להמצאת החשמל.
כתבה: אלגרה סבריאגו / רשות העתיקות
באדיבות אתר 929