שם היה ביתי

מה קורה לאדם שחי במקום מסוים את חייו ורואה כיצד הוא משתרש ומתפתח ופתאום יום חשוך אחד מתהפך עליו עולמו וכל החיים משתנים ללא הכר? זה יכול להיות בנושא עבודה, משפחה, בריאות, מקום המגורים - מרכז חייו של האדם.

הנביא חגי נוגע בפרק ב' בשאלה כיצד יראה ויתקבל בית המקדש השני, במיוחד לאותם אלה שחיו וראו את בית המקדש הראשון בתפארתו:
"מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן
וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם?" (ג)

התשובה באה כמה פסוקים מאוחר יותר:
"גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה' צְבָאוֹת; וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (ט).

זכינו, משפחתי ואני, להיות חלק מהקהילה הגדולה של יישובי גוש קטיף. במשך 16 שנים בנינו לאט לאט ישוב וקהילה - כל שלב והאתגר שלו, כל שלב ומחיר הדמים שלו בהתקפות ופיגועי טרור, בהרוגים ופצועים. לכל קושי יכולנו והתחזקנו, גדלנו והתבססנו.
לקושי אחד לא היינו מוכנים, להפניית העורף של הממשלה והחברה בישראל, לאמירה ולמעשה הנורא של העקירה.

וכאן אנו ניצבים לפני השאלות - האם נצליח לבנות את ביתנו מחדש כמשפחה, כקהילה וכישוב. האם הבית החדש בתוככי מדינת ישראל הקטנה יהיה כאַיִן בעינינו? והאם הבית הזה הוא האחרון? כך גם חשבנו כשבאנו להתיישב בגוש קטיף.

המפרשים מתחבטים בשאלה מהו "האחרון"? האם זה הבית השני שהוא אחרון לראשון (הרשב"א ועוד), האם האחרון הוא לא הסופי, ויש עוד אחריו, כמו בכמה דוגמאות אצל יעקב ואצל משה, או שמא אנחנו מדברים על האחרון המוחלט של הבית השלישי.

בעולמנו כבר נוכחנו לדעת שהאדם לא יודע מהו 'האחרון'. המגבלה שלנו בלדעת מה טומן העתיד היא מגבלה אנושית, אבל הדרך שלנו היא לראות האם אנחנו יכולים להתחדש? גם אם העתיד לא בדיוק כמו שהיה לנו או כמו שחשבנו - האם הוא יכול להיות גדול יותר ומשמעותי יותר במשימות, באתגרים, ברוח שהוא יכול להפיץ?
הדרך הזו תלויה בנו, "וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ?" (ג), לכולנו משותפת תקווה גדולה לבית שלישי שכולל את הבניינים הקודמים.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ברכה לעוסקים בצרכי ציבור

חגי נוזף בעם ישראל על כך שלא בנו את בית המקדש, ומספר להם שהקשיים הכלכליים והחקלאיים שלהם הם תוצאה של העיכוב בבניית המקדש:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם.
עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'.
פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט
וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ
יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְבָאוֹת?
יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ"... (ז-ט)

מה הקשר בין הדברים? האם ה' נוקם בעם ישראל או מעניש אותם על כך שהם לא בונים את בית המקדש? ומהו העונש, לגרום לעולי הארץ למחסור?

ייתכן שכן. אבל ייתכן גם שיש כאן מסר רחב ועמוק יותר על היחס שבין צרכי הפרט לצרכי הציבור. לכאורה, עיסוק של כל אדם ואדם בעבודתו ובפרנסתו אמור להגדיל את התפוקה, כיוון שלא "מתבזבז" זמן וכסף על מבני ציבור, אך חגי מעביר לעם את המסר ההפוך: אם תשקיעו בבניית המקדש, גם היובל שלכם יזכה לברכה.

בפרק ב' יספר חגי לעם שהקדושה לא מדבקת והטומאה כן, כלומר קדושתו של המקדש היא לא הסיבה הישירה לברכה ולשפע הכלכלי. אז מה אם כן הסיבה לברכה? כנראה שעצם העיסוק בצרכי ציבור גורם לאדם לייחס פחות חשיבות לצרכי עצמו, וממילא כל מה שיש לו נראה לו מספק וטוב.

בניית המקדש, כמו עיסוקים חיוביים אחרים בצרכי ציבור, תגרום לברכה, כיוון שהיא תשנה את נקודת המבט של האנשים מנקודת מבט של "הב, הב" לנקודת מבט בה הם מחפשים כיצד ניתן לעזור לכלל, וכתוצאה מכך הם יחושו שיש להם כל טוב.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חגי - מה הוא אומר?

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

כשהפאתוס פוגש את עולם ההלכה

בפסוקים האחרונים של ספרו מנבא צפניה נבואת נחמה וגאולה. בין שאר דברי הנחמה אומר הנביא: "נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה" (יח).

המשפט קשה להבנה וסובל פירושים שונים. בתלמוד הבבלי (ברכות כח, ע"א) מופיע תרגומו של רב יוסף לפסוק: "תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל על דאחרו זמני מועדיא דבירושלים" - שבר יבוא על שונאיהם של ישראל (= ישראל, לשון סגי נהור) - על שאחרו את זמני המועדים בירושלים. את הפירוש הזה אימץ רש"י שכתב על הפסוק: "אספתי את המוצאים ממועדי שלא היו משמרים שבתות וימים טובים".

על פי הקריאות הללו הפסוק עוסק בחטא חילול המועדות. ר' יהושע בן לוי בתלמוד מגייס את הפסוק לצורך גערה במחללי זמנים, אך כאן הזמן הוא לא המועד:

"אמר ר' יהושע בן לוי כל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר (צפניה ג', יח): "נוגי ממועד אספתי ממך היו"" (ברכות כא, ע"א).

ר' יהושע בן לוי קורא את הפסוק עָמוּס הפאתוס הזה, כלפי חטא שעל פניו הוא בתחתית סולם החטאים - חריגה מהזמן הראוי לתפילת מוסף לדעתו של ר' יהודה.

נראה שהחיבור בין העוצמה של דברי צפניה לבין החטא הפעוט לכאורה של פספוס זמן התפילה, הוא עניינה של הדרשה. ר' יהושע בן לוי בא לבצר את עולם ההלכה היומיומי. עולם ההלכה מטבעו מתרחק מהפאתוס ועסוק בפרטים הקטנים. הגאולה, לדעתו של ר' יהושע בן לוי, תבוא דווקא מתוך ההקפדה על ההלכה הפרוזאית, הדבקות בפרטי הפרטים היא המאפשרת אורח חיים יציב נוכח האל. אל מול הפאתוס הנבואי עומד כאן העולם ההלכתי, עולם שאין בו פסגות ולכן הוא אולי חסין יותר מפני הנפילות והטלטלות שחווים הנביאים.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ה' צדיק בקרבה

כמה סיעות היו בירושלים בדור שלפני החורבן:

כוהני ירושלים אמרו - העיר לא תחרב והכריזו "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה'"! (ירמיהו ז', ד), כנגדם עמד ירמיהו בבית המקדש וצעק "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל" (שם ד, ח). ירמיהו גרס כי א-לוהים אינו צריך בית ואינו שוכן בבית. אם בני אדם ינהגו בחסד וברחמים הם ישכנו על פני האדמה - "וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שם, ג). ודוק - ירמיהו מייחס את הפועל ש.כ.נ ביחס לבני אדם שגרים בבית, ואילו המקדש נקרא - "הבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו" (שם, י). הבית אינו בית לה' אלא בית לשם ה'.

גם יחזקאל עמד אל מול כוהני ירושלים, אולם הוא לא שלל את התפיסה של הבית כבית ה', אלא טען שבעקבות חטאי העם השכינה כבר לא גרה כאן, ובחזונו הוא ראה את המרכבה עוזבת את בית המקדש (יחזקאל ח'-י"א). ואם השכינה כבר לא גרה כאן, אז הבית יכול להיחרב.

גם הנביא צפניה מתמודד עם כוהני ירושלים ותפיסתם, וגישתו שונה משל ירמיהו ומשל יחזקאל. הנביא צפניה אומר – "הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה. לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּה' לֹא בָטָחָה אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה. שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר. נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה. ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר..." (א-ה)

ירמיהו טען – ה' מעולם לא היה בְּקִרְבָּהּ על פני האדמה, יחזקאל טען שה' כבר לא בְּקִרְבָּהּ, ואילו צפניה אומר, ה' צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ, ודווקא משום כך יבוא החורבן. ה' אינו סובל רִשעה, וכבר עם האור הראשון בבוקר, הוא יסלק את הפושעים והחטאים.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

סיפור האתון

לשיעורים נוספים בסדרה "חידוש מהגוש" על פרשת שבוע

באדיבות ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

El hombre en el Jardín del Eden (Huerto del Heden)

El mundo descripto en el Capítulo 2 refleja una realidad espiritual en la que el mundo todo fue creado para el hombre, pero la existencia del hombre está condicionada a su sistema de relaciones con Dios.
El capítulo 2 describe la creación del mundo desde un ángulo diferente al presentado en el capítulo 1.

En el capítulo 2, el hombre está en el centro de la creación y casi todo fue creado para él:

.*Ninguna planta puede crecer antes de la creación del hombre (5)

.Dios planta un jardín especial para el hábitat humano (8)

Dios “emplea” al hombre como guardián en el Jardín (15).

Dios crea animales en un intento por encontrar una sociedad adecuada para el Hombre. (19, y comparar con el versículo 7!).

Dios crea una mujer para el hombre (21-23)

En contraste con el capítulo 1, donde el rol del hombre es controlar la creación, el rol del hombre en el capítulo 2 es obedecer a su creador y cumplir su papel como guardián del Jardín.

Sin embargo, lo más importante es que en el capítulo 2 el hombre accede a una relación con Dios, la cual incluye recompensa y castigo:”Ordenó el Señor Elohim al hombre diciendo: De todo árbol del huerto comer, podrás comer. Empero del árbol del conocimiento del bien y del mal no habrás de comer de él, pues cuando comieres de él, morir, habrás de morir”.(16-17)

El nombre de Dios en el capítulo 2 es HAVAIE, cuya base reside en la raíz HV”H, lo cual hace hincapié en el Jardín de Eden como el ámbito en el cual el hombre percibe la presencia Divina- lo que posibilita la relación entre ellos.

A pesar de estar descripto materialmente, el mundo descripto en el capítulo 2 refleja una realidad espiritual en la cual todo el mundo fue creado para el hombre pero la existencia del hombre está condicionada a su relación con Dios. Esto, a diferencia del mundo del capítulo 1, en el cual el hombre es descripto como gobernante del mundo sin condicionamiento alguno de su relación con Dios.

Pues entonces, ¿cuál de estas descripciones es la correcta?

Aparentemente ambas descripciones son correctas, y cada una describe un aspecto diferente de la existencia humana. Por un lado, el hombre vive en el mundo natural y debe luchar para conquistar su lugar como dominador. Por otro lado, el hombre también experimenta una realidad espiritual en la que está llamado a concretar el potencial oculto en él para crear un vínculo con Dios, a través del cumplimiento de los preceptos y esforzándose por la perfección. Un hombre que no es consciente de este aspecto de su existencia está, de hecho, condenado a una muerte espiritual.

Los relatos de la creación en la sección de Génesis incluyen en su interior las bases de la Fe y la Torá: la creación del mundo por Dios y la capacidad del hombre de vivir una vida espiritual a través de su comunicación con Dios.

Editado por el equipo del sitio del Tanaj

Gentileza del sitio VBM de la Academia Rabínica "Har Etzion"

El rab Menajem Leibtag, es un erudito bíblico aclamado internacionalmente y pionero de la Educación Judía en internet, es muy bien conocido en la comunidad judía por sus ensayos sobre la porción semanal de la Biblia. Dicta clases en las Yeshivot “Har Etzion” y “Shaalavim” y en “Midreshet Lindenbaum”.

Volver al capítulo

Ante todo, la familia

La descripción completa de la creación del Hombre, el profundo sueño y la creación de una mujer de él, y todo lo que hay en el Huerto de Heden, fue hecha para un propósito – la constitución de una familia.

El capítulo 1 es el capítulo de la creación y concluye con el Shabat (según la tradición judía y en oposición a la división cristiana). El capítulo 2 es el capítulo del “Huerto en Heden- al Oriente” (8) y concluye con la constitución de la familia, que justificará el título de apertura- “Así fue el nacimiento de los cielos y la tierra cuando fueron creados” (4). El “nacimiento” alude a los que nacerán- o en el Huerto del Heden, o fuera de él, pero todo el relato conduce a la familia. Y como de costumbre, al final aparece el versículo que expresa el objetivo superior: “Por ello, el hombre deja a su padre y a su madre y se adhiere a su mujer y se tornan en una sola carne.” (24)

No es obvio que un hombre dejará a su padre y a su madre, y mucho menos, una mujer. En el pasado existían formas de vida donde los niños se convertían en parte de la gran familia, con un estatus de esclavitud, y en términos incestuosos, y aún oímos hablar de esas cosas, incluso hoy en día. El versículo señala, "Por ello el hombre deja a su padre y a su madre" - y es importante entender que también le dará poder a su esposa para dejar a su padre y a su madre (lo que a veces es aún más difícil), para ser "una sola carne", lo que significa tener hijos de ambos, tener una familia.

La descripción completa de la creación del Hombre, el hombre y su profundo sueño y la creación de una mujer de él, y todo lo que hay en el Huerto de Heden, fue hecha para un propósito – la constitución de una familia.

El capítulo 1 conduce al Shabat, el capítulo 2 a la familia.

Gentileza sitio 929

Volver al capítulo

גורמי החורבן

בתיאורו הקשה על נינווה אומר צפניה כך: "וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים כָּל חַיְתוֹ גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ ּיָלִינוּ קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה" (יד). התיאור כולל חיות רבות שמסתובבות בעיר החרבה. חכמים בתלמוד הבבלי (סוטה מח עמ' א) משכו את התיאור הקשה לכמה היגדים:

המסר הראשון:

אמר רבא: זמרא בביתא חורבא בסיפא (=שירה בבית - חורבן על סיפּו)
שנאמר: "קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה" (צפניה ב', יד).

רבא רואה בשירה סיבה לחורבן. ניתן להניח שהוא אינו מתנגד לשמחה, אלא לשירה שמביאה איתה את עולם החטא.

המסר השני:

מאי "כי ארזה ערה" (צפניה ב', יד)?
אמר ר' יצחק: בית המסובך בארזים עיר הוא?
אלא אפילו בית המסובך בארזים מתרועע.

ר' יצחק אינו מתייחס לסיבת החורבן, אלא לאפשרות שלו. הוא תוקף את תחושת 'כוחי ועוצם ידי'. כלומר האדם שסובר שהכל בכוחו, ושביתו שבנוי ומוקף בעצי ארזים אינו יכול להיפגע.

והמסר השלישי:

אמר רב אשי: שמע מינה, כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל,
שנאמר: "חרב בסף" (צפניה ב', יד).

להבנתו של רב אשי, תחילת החורבן הוא בסיפה הדלת. פרשנותו אינה פשוטה – מה המשמעות של החורבן בסף? נראה שגם רב אשי אינו מדבר על החורבן אלא על הסיבה לחורבן שמתחילה בסף הדלת – בחיצוניות, בתרבות שמסביב.

שלושת האמוראים מפרשים את אותו הפסוק, וכל אחד מהם מתייחס אל החורבן מכיוון שונה – החטא, הביטחון העצמי והמתרחש בחוץ. וכולם בוחנים בפועל גם את עצמם ואת הדברים שהם בוחרים לשלב בחיים שלהם.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

צפניה - מה הוא אומר?

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שם היה ביתי

ברכה לעוסקים בצרכי ציבור

חגי - מה הוא אומר?

כשהפאתוס פוגש את עולם ההלכה

ה' צדיק בקרבה

סיפור האתון

El hombre en el Jardín del Eden (Huerto del Heden)

Ante todo, la familia

גורמי החורבן

צפניה - מה הוא אומר?

Pages

📲 Instala nuestra App