תקציר עמוס פרק ב'

בפרק הקודם הנביא האשים כמה עמים בחטאיהם וניבא להם חורבן. פרקנו ממשיך את רצף הנבואות שבפרק הקודם ומביא את הנבואות על מואב יהודה וישראל.

נבואה על מואב (א-ג)

הנביא מאשים את מואב "עַל־שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ־אֱדוֹם לַשִּׂיד" (א), כלומר חילול גופות אדם ושריפת עצמות. בעקבות החטא, יבוא גם העונש "וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּמוֹאָב וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר. וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ וְכָל־שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ אָמַר ה'" (ב-ג)

נבואה על יהודה (ד-ה)

הנביא מזכיר ביקורת גם על יהודה "עַל־מָאֳסָם אֶת־תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר־הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם" (ד) ומתאר את העונש: "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (ה).

נבואה על ישראל (ו-טז)

בניגוד לנבואות הקודמות שהיו קצרות וממוקדות יחסית, הנבואה על ישראל היא ארוכה ומלאה, ונדמה שהיא המוקד של רצף הנבואות. הנביא פורט את חטאי ישראל ומתרכז בחטאים חברתיים ובהתנהלות לא מוסרית. הנביא מזכיר לא פחות משבעה חטאים, מורחבים, ובניגוד לשאר הנבואות, הנבואה על ישראל לא מסתיימת בעונש. תוך כדי הרצאת החטאים, הנביא משלב גם דברי תוכחה המציגים את כפיות הטובה של ישראל: "וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת־אֶרֶץ הָאֱמֹרִי. וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין־זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם־ה'" (י-יא).

Volver al capítulo

תקציר עמוס פרק א'

עמוס הוא אחד מ"ארבעה נביאים שהתנבאו באותו הפרק", וזמנו מקביל להושע. פרשנים וחוקרים הדיינו בשאלה האם הושע קדם לעמוס או עמוס להושע, אך נדמה שקשה להכריע בשאלה. על אף זאת ניתן לקבוע שהושע המשיך להתנבא אחרי עמוס, מכיוון שהושע ניבא גם אחרי מות ירבעם השני, שבתקופה הזאת ירד כוחה של העיר שומרון. עמוס החל לנבא "שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ". הנביא פותח את נבואתו: "וַיֹּאמַר ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל" (ב). בפרקנו ובפרק הבא, מופיעות שבע נבואות קצרות, שכל אחת מהן מכוונת לאחד העמים, וכולן נפתחות בביטוי "עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי... וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ". בסוף הרשימה - מופיעה ממלכת ישראל, לה הנביא מקדיש נבואה ארוכה.

נבואה על דמשק (ג-ה)

הנביא מאשים את דמשק בחטאם כלפי יושבי גלעד "עַל־דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת־הַגִּלְעָד" (ג) – ארם כבשה את נחלת שבטי ישראל שממזרח לירדן. העונש של דמשק יהיה "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן־הֲדָד" (ד) ולאחר מכן יהיה חורבן וגלות.

נבואה על עזה (ו-ח)

עזה היתה אחת מערי פלישתים. הנביא מאשים אותה "עַל־הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם" – הפלשתים הסגירו אנשים מישראל או מיהודה לאדום, ומכרו אותם לעבדים. מעשה זה לא מוכר לנו ממקור אחר. הנביא מתאר שעונשם של הפלשתים יהיה חורבן "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ.. הִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל־עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי ה'" (ז-ח).

נבואה על צור (ט-י)

הנביא מאשים את צור בשני חטאים "עַל־הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים". החטא הראשון דומה לזה שנזכר אצל עזה. החטא השני הוא בעיקר תוכחה או ביקורת על התנהלות של צור, ששכחו את הברית שהיתה בין דוד ושלמה לחירם מלך צור. בעקבות חטאיהם, ה' ישלח אש בצור "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ" (י).

נבואה על אדום (יא-יב)

הנביא מאשים את אדום בשלושה חטאים "עַל־רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" החטא הראשון הוא כללי, ומבטא את יחסי האיבה של אדום וישראל עוד מימי קדם. "שחת רחמיו" – אפשר שהכוונה לביקורת על אדום שלא ריחם על אחיו, ואפשר שהכוונה היא שאדום השחית רחמי נשים, וכך עולה שאדום פגע בכל האוכלוסיה, גברים ונשים, כפי שנאמר בחטא השלישי "וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח". גם כאן ה' ישלח אש "בְּתֵימָן" ויביא למפלת אדום.

נבואה על עמון (יג-טו)

הפשע של עמון דומה לפשע של דמשק שנזכר בתחילת הפרק "עַל־בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת־גְּבוּלָם", וגם עונשם מקביל לעונש של דמשק: לא רק הצתת אש, אלא גם גלות "וְהָלַךְ מַלְכָּם בַּגּוֹלָה הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו אָמַר ה'" (טו).

Volver al capítulo

תקציר יואל פרק ד'

פרקנו עוסק בעיקר במשפט הגויים על רקע גאולת יהודה וירושלים.

פתיחה (א-ג)

פסקה זו נותנת את ההקשר הכללי של הפרק: בזמן שה' ישיב את שבות יהודה וירושלים, הוא יקבץ את כל הגויים "וְהוֹרַדְתִּים אֶל־עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל־עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת־אַרְצִי חִלֵּקוּ" (ב).

משפט צור, צידון ופלשת (ד-ח)

על אף שבהמשך נזכר משפט לכל הגויים, בפסקה זו הנביא מתרכז בצור צידון ופלשת. הנביא מאשים אותם בגניבת אוצרות מיהודה, וכן במכירת בני יהודה כעבדים ליוון (יש לציין שהקשר בין צור ויוון לגבי מסחר בעבדים נזכר גם ביחזקאל: "יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ" (יחזקאל כ"ז, יג). ה' ישיב להם כגמולם "וּמָכַרְתִּי אֶת־בְּנֵיכֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם אֶל־גּוֹי רָחוֹק כִּי ה' דִּבֵּר" (ח).

משפט הגויים (ט-יז)

ה' מזמן את הגויים למשפט ב"עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט". הנביא מתאר את ההרג שיעשה בגויים כקציר: "שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר בֹּאוּ רְדוּ כִּי־מָלְאָה גַּת הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים כִּי רַבָּה רָעָתָם. הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ כִּי קָרוֹב יוֹם ה' בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ" (יד). בסופו של דבר יכירו העמים בה' "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר־קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא־יַעַבְרוּ־בָהּ עוֹד" (יז).

ברכה ליהודה וירושלים (יח-כא)

בניגוד לגויים, יהודה יזכו לברכה "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל־אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת־נַחַל הַשִּׁטִּים" (יח). הנביא מזכיר את חורבן מצרים ואדום "אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ דָם־נָקִיא בְּאַרְצָם" (יט), ובניגוד אליהם "וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר. וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא־נִקֵּיתִי וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן" (כ-כא).

Volver al capítulo

תקציר יואל פרק ג'

רגע לפני יום ה' (א-ה)

בפרק קצר זה, הנביא מתאר את ההתרחשויות המיוחדות בעולם לפני בוא יום ה'. כל העם יהפכו לנביאים "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (א), ה' ישנה את סדרי הטבע הקבועים "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (ד) וכל מי שיקרא בשם ה' – יוושע: "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר־יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט כִּי בְּהַר־צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה" (ה).

Volver al capítulo

תקציר יואל פרק ב'

יום ה' (א-יד)

הנביא קורא לתקוע בשופר "כִּי־בָא יוֹם־ה' כִּי קָרוֹב" (א). יום ה' מתואר כיום פורענות: "יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל־הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן־הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד־שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" (ב). הנביא מתאר שיקום על הארץ צבא גדול ומאיים שיביא למפלת הארץ: "כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן. כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל־רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה" (ד-ה). בפסקה זו הארבה לא נזכר במפורש, ועל כן יש להתלבט לגבי הפירוש המדוייק של דבריו: האם הנביא ממשיך כאן בתיאור מכת הארבה או שהוא מתאר צבא אויב. על אף זאת כוונתו הכללית ברורה. ה' יביא פורענות על הארץ: "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי־גָדוֹל יוֹם־ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ" (יא).

קריאה לשוב לה' וקביעת צום (יב-יז)

בעקבות הפורענות, הנביא קורא לעם לשוב לה' "שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד" (יב). הנביא מזכיר (בשינוי) את י"ג מידות: "וְשׁוּבוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי־חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה" (יג), ומתאר בהמשך כיצד יאמרו העם: "חוּסָה ה' עַל־עַמֶּךָ וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם" (יז).

מענה ה' (יח-כז)

הדברים שיאמרו העם, יעוררו את מידת הרחמים: "וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל־עַמּוֹ" (יח), ובפסקה הזאת מתוארת נבואת נחמה. הנבואה מתארת כיצד בעתיד האדמה תירפא, ותצמח מחדש "הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת־הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא־אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם... וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר... וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת־שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" (יח-כו). הנביא חותם את הנבואה בידיעת העם את ה': "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא־יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" (כז).

Volver al capítulo

תקציר יואל פרק א'

כותרתו של ספר יואל כוללת רק את שמו של הנביא, ללא אזכור מפורש לגבי זמן פעולתו: "דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יוֹאֵל בֶּן־פְּתוּאֵל" (א). פרשנים וחוקרים התחבטו ברקע ההיסטורי של נבואות יואל. המקדימים קבעו שהוא מימי יהורם, והמאחרים הניחו שיואל ניבא בימי הבית השני. מכיוון שאין רמזים ברורים בספר, קשה להכריע בשאלת זמן פעולתו של הנביא.

הארבה (ב-יב)

הנביא קורא ליושבי הארץ ושואל אותם "הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם?" (ב), והוא מציין כיצד הם יספרו על האירוע שהוא עומד לתאר, לדורות הבאים. האירוע המדובר הוא מכת ארבה קשה שתביא לחורבן קשה: "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל" (ד). הנביא מתאר כיצד מכת הארבה גורמת לאבל גדול: "אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת־שַׂק עַל־בַּעַל נְעוּרֶיהָ" (ח). רב המפרשים רואים את תיאור הארבה כפשוטו, אך יש לציין שיש מי שראה בארבה תיאור אלגורי לאויבי ישראל, כך למשל מפרש ר"א מבלגנצי, בן דורו של הרשב"ם: "ד' מיני חגב מונה כאן רמז לד' מלכיות שכולם באו בזה אחר זה ומה ששייר זה כלה זה. וחוזר לפרש אכילתם וכליונם דרך משל כדרך שהתחיל במיני חגב שאוכלים פרי הארץ".

הכרזת אבל (יג-כ)

בפסקה הזאת הנביא מתרכז בקריאה לאבל: "חִגְרוּ וְסִפְדוּ הַכֹּהֲנִים הֵילִילוּ מְשָׁרְתֵי מִזְבֵּחַ בֹּאוּ לִינוּ בַשַּׂקִּים מְשָׁרְתֵי אֱלֹהָי כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ" (יג). הנביא קורא להכריז צום, שבו יזעקו ויקוננו יושבי הארץ לה': "הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ שִׂמְחָה וָגִיל" (טז). כפי שעולה מדברי העם גם הבהמות יערגו לה' בתקווה לחיים: "גַּם־בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר" (כ).

Volver al capítulo