לשיעורים נוספים בסדרה "חידוש מהגוש" על פרשת שבוע
באדיבות ישיבת הר עציון
שליח או מנהיג?
חבקוק, הנביא העלום שמעט ידוע עליו, טבע מושג בתורת שליחי הציבור: "עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע: אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ… על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור" (א', ב; ב', א).
האם יכול שליח הציבור לעמוד על משמרתו שלו עצמו, כפי שמלמדנו חבקוק? (למרות שהתכוון לכלל הציבור אך יחס זאת לעצמו) והרי הוא שליחו של הציבור, האם צריך הוא לעמוד על משמרתם (בלשון רבים) של שולחיו? ובכלל המושג 'משמרת' נשמע שמרני ולא חדשני, כמו שצריך להיות למנהיג ומפלס דרך.
בלבול נפוץ קיים בקרב נבחרי ציבור אודות מהם ומה תפקידם. האם הם שליחי ציבור או מנהיגי ציבור? האם תפקיד הנבחר להיות שליח ציבור בבחינת ידם הארוכה של בוחריו, או שתפקידו להתוות דרך פורצת וחדשנית, גם אם בוחריו לא תמיד יאהבו את פעילותו?
זוהי הדילמה היומיומית של נבחר ציבור.
אכן לא בטוח שתפקידו של נביא להיות שליח ציבור, לעתים הוא אף פועל נגד רצון הציבור. לעומת זאת בתפקידו של נבחר ציבור מעורבים גם השליחות וגם ההנהגה, ואכן רבים ממלכי ישראל נועדו ונועצו עם הנביאים.
מי יתן ויזכנו האל להיות שליחים ומנהיגים. ושגם ללא נביאים בדורנו, נדע לעמוד על משמרתנו העכשווית והעתידית, להתייצב על מצור עירנו, לקדש שם שמים באהבה וביראה.
באדיבות אתר 929
קול נהי מברלין
בסוף פרק ג' בנחום, אחרי שנפגשנו עם עולם המלחמה האכזרי של העת העתיקה, חותם הנביא את דבריו בתיאור השמחה לאיד שהכל רכשו לאשור: "כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד" (יט).
עם שחרורה של מרוקו ב-11 בנובמבר 1942 ממלתעות שלטון וישי, התחלפו הפחד והמועקה בפרץ אדיר של שמחה: יהודי מרוקו חיברו פיוטים, שירי הלל ופארודיות על ספרי קודש ותפילות מוכרות, ושיבחו בהם את המלחמה הצודקת של בעלות הברית באויב הנאצי והאיטלקי.
עם תחילת הנסיגה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית מצפון אפריקה, מיהרו יהודי מרוקו ואלג'יריה לחבר ולהדפיס שורה ארוכה של פיוטים, שירי הלל ופארודיות על שאיפות הכיבוש של הפיהרר.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התפרסם במרוקו חיבור מרתק: "קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המק(ו)ללה". העובדה שהמחבר כלל לא מודע לשואה המתחוללת, מעוררת את ההשערה שהחיבור נוצר ממש לקראת סוף המלחמה. מדובר ביצירה פארודית דו-לשונית שהתפרסמה בעברית ובערבית-יהודית, החוגגת את היללות וזעקות האימה הבוקעות מבירות מדינות הציר המפסידות.
על היהירות הרצחנית של גרמניה כותב המחבר:
"אוי כי גדול מִנְשׂוֹא עֲוֹנָי
כי בטחתי ברוב נשק ואוני
כליון קראתי על הפולני
אבדון לאירופא המהוללה".
לבסוף צלחו בעלות הברית במאבקן הצודק:
"העם הבריטי וארצות הברית
יצמיתו כל תנועה היטלרית"
(...)
"היטליר ומוסוליני שמם ימח
ותבל כולה תגיל ותשמח
חרב לא יִרָאֶה עוד ורומח"
עיון במגילות, בפיוטים ובשירי ההלל לאל ולבעלות הברית, מלמד אותנו על הזיקה של יהדות מרוקו וכלל צפון אפריקה לגורל היהודים באירופה (וכמובן, לגורלם שלהם עצמם). על אף הנאמנות הבלתי מסויגת שהפגינו יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה ל"פראנצייא, מולאת לחקק ולחורייא" – צרפת, מולדת החוק והחירות (מתוך 'קצידא די היטליר' של מתתיה בן סמחון), היחס הקשה שנתקלו בו בזמן המלחמה מצד שלטונות וישי והאוכלוסייה הערבית, סייעו לדחוף רבים מהם לזרועות התנועה הציונית.
נכתב על ידי חן מלול, עורך תוכן, אגף דיגיטל, במסגרת שיתוף פעולה של 929 עם הספרייה הלאומית
באדיבות אתר 929
אופטימיות מוטעית
לעם ישראל היה חשבון נוקב עם אשור, שהגלו את עשרת השבטים וכבשו והרסו את רוב ארץ יהודה. עתה הגיעה שעת הדין ונחום מנבא את מפלת נינוה בירת אשור. נחום מזכיר את מפלת נוא-אמון (ג', ח) שהייתה כנראה בשנת 661 לפנה"ס, ומכאן שהוא מנבא לאחר שנה זו, ולפני מפלת נינוה שהייתה בשנת 612 לפנה"ס.
בתוך הנבואות על נינוה הוא פונה גם ליהודה:
"וְעַתָּה אֶשְׁבֹּר מֹטֵהוּ מֵעָלָיִךְ וּמוֹסְרֹתַיִךְ אֲנַתֵּק. וְצִוָּה עָלֶיךָ ה' לֹא יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה אָשִׂים קִבְרֶךָ כִּי קַלּוֹתָ. הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת… כִּי שָׁב ה' אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל...." (א', יג - ב', ג).
נחום מנבא חורבן לנינוה והצלחת עולם ליהודה - "כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל" (א). והנה, ירמיהו שחי באותם הימים מנבא לישראל חורבן, ואילו נחום מנבא גאולה.
ירמיהו מתפלל על הנביאים המנבאים שלום -
"וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא תִרְאוּ חֶרֶב... כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם… וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים... וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם" (ירמיהו י"ד, יג-יד).
האם נבואת ירמיהו מרמזת גם לנביא נחום שמנבא שלום? תשובה חיובית היא אפשרית, אולם אנו ננסה ללכת בדרך אחרת ותחילה נרחיב את מבטנו.
אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות ישראל היה מות יאשיהו במלחמתו בפרעה (מלכים ב כ"ג). פרעה בדרכו לנהר פרת עבר בארץ ישראל וחנה במגידו. יאשיהו יצא לקראתו למלחמה, ופרעה הציע לו שיניח וייתן לו להתקדם אל מלחמתו הרחוקה. יאשיהו פתח במלחמה מיותרת במעצמה אדירה, וכמובן הפסיד במלחמה.
מותו של יאשיהו, גדול החוזרים בתשובה של התנ"ך (שם, כה), הביא גם למשבר רוחני גדול וגם למשבר מדיני אדיר - בעקבות ההפסד איבדה ממלכת יהודה את עצמאותה. תחילה הפכה לממלכת וואסל מצרית, ולבסוף לממלכת וואסל בבלית, ולאחר מכן בא החורבן. נראה שיאשיהו האמין שאם הוא חזר בתשובה שלמה, הוא מובטח שהקב"ה יגן עליו ועל עמו, וכך הוא התפתה להרפתקאה המיותרת. האם ייתכן שדברי נחום - "כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל" (א) - היו בעיני יאשיהו מעין הבטחה לניצחונו, והוא האמין לדברי נחום שיותר גויים לא יעברו בארץ ישראל, ובוודאי ה' יהא בעזרו? דברים אלו מעמידים את נבואת נחום באור קשה ביותר, כאחד הגורמים לאחד האסונות הגדולים בתולדות ישראל!
אפשר להסביר, שנחום ניבא את נבואתו בראשית ימי החזרה בתשובה של יאשיהו. רוח אופטימית כמו זו של נחום עולה גם מפרק ג' בספר ירמיהו. אולם עבר זמן והחזרה בתשובה לא עלתה יפה וכדברי ירמיהו - "נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם" (ירמיהו י"א, ט), וכדברי הגמרא (תענית כג): "והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה". כלומר יאשיהו חזר בתשובה אולם הוא לא הבחין שהעם אינו איתו. כך או כך נבואות נחום כנראה דירבנו את יאשיהו לאותו מסע מלחמתי. ייתכן שבאותה שעה נחום כבר לא היה בחיים, ויאשיהו לא הקשיב לנביא ירמיהו שכנראה הסתייג מן ההרפתקאה. כך אותו יאשיהו המלך הגדול והצדיק הביא על יהודה רצף של אסונות נוראים.
הא למדת, שלעתים אסונות נגרמים גם מאשליה דתית שמביאה לטירוף.
בדברינו העמדנו תמונה שלמה על הנביא נחום ומקומו בהיסטוריה. תמונה זו אפשרית והגיונית אבל חשוב להדגיש, אפשר להעלות הסברים אחרים, שגם הם אפשריים.
באדיבות אתר 929
מגילת פשר נחום
מגילת פשר נחום נמצאה במערה 4 הסמוכה לקומראן. היא מתוארכת לתקופה ההרודיאנית והשתמרו ממנה 6-5 טורים. כמו בשאר הפשרים שבמגילות, מגילה זו מפרשת את הנבואה המקראית כהתגשמות האירועים ההיסטוריים המתרחשים בזמנו של המחבר, עם דגש מיוחד על אחרית הימים. שיטה פרשנית זו משקפת את אמונתם ותפיסת עולמם של חברי קהילת "היחד", כיתה יהודית שפעלה בשלהי ימי הבית השני. זאת בשונה ממסורת הפרשנות המוכרת לנו כיום שמפשטת או מרחיבה את הפסוקים המקראיים.
בספר נחום, הנביא חוזה את נפילתה של ממלכת אשור כעונש על העול שהיא מטילה על יהודה. חברי הכיתה מצטטים פסוקים נבחרים מתוך שלושת פרקי הספר ומפרשים אותם כניצחון חברי קהילת "היחד" על אויביהם מבית -"אפרים" ו "מנשה", ומחוץ ה"כיתיים". חוקרים רבים מזהים את "אפרים" ככינוי לפרושים, אשר היו אהודים על ידי העם אך נחשבו בעיני הכת לצבועים ורשעים וכונו גם "דורשי חלקות", ואת "מנשה" ככינוי לצדוקים.
ה"כיתיים" נזכרים פעמים אחדות במגילות מדבר יהודה, בפשר נחום הכוונה היא כנראה לרומאיים. חברי הכיתה ציפו והאמינו שבמלחמה הקרבה באחרית הימים המשיח יביס אותם.
בשונה מפשרים אחרים, פשר נחום מציין שמות של אישיים היסטוריים, המלכים היוונים דימטריוס ואנטיוכוס. בנוסף לדעת החוקרים יש התייחסות במגילה לשלטונו של אלכסנדר ינאי ושל שלומציון המלכה ולמלחמת האזרחים בין בניו.
כותבים: עובדי יחידת מפעלי מגילות מדבר יהודה, רשות העתיקות
באדיבות אתר 929
הכל תחת שליטה
"אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה' נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה" (ב). כך, בתיאור של פניו הקשות של האל, פותח נחום את נבואתו.
המדרש נזקק לפסוק זה במסגרת דיון מדרשי על העימות שנערך בין אברהם לא-לוהים בסדום.
"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!" (בראשית י"ח, כג) מטיח אברהם בא-לוהים ערב הפיכת סדום. פירושה הפשוט של המילה "האף" הוא - האמנם. אך במדרש בראשית רבה (פרשה מט) מתפרשת המילה באופן אחר:
"אמר ר' יהושע בר נחמיה אף שאתה מביא לעולמך, אתה מכלה בו את הצדיקים ואת הרשעים, ולא דייך שאתה תולה הרשעים בשביל הצדיקים, אלא שאתה מכלה את הצדיקים עם הרשעים".
על פי הפירוש המדרשי עולה בפסוקים אפיון של הכעס הא-לוהי ואולי הכעס בכלל. כך קורא הדרשן: האף, כלומר הכעס שהאל מביא, "תספה צדיק עם רשע" - טיבו של הכעס שהוא הורס כל שבדרכו, צדיק ורשע. על פי קריאה זו עצם השימוש בכעס הוא כבר חריגה מן הצדק, שהרי הצדק דורש הבחנה.
על רקע קריאה זו נאמרים בהמשך המדרש הדברים הבאים:
"רבי ורבי יונתן, רבי אומר: בשר ודם חימה כובשתו, אבל הקדוש ברוך הוא כובש את החימה, שנאמר: "נוקם ה' ובעל חימה" (נחום א', ב),
רבי יונתן אמר: בשר ודם קנאה כובשתו אבל הקדוש ברוך הוא כובש את הקנאה, שנאמר: "אל קנוא ונוקם ה'" (שם)" .
בניגוד לתיאור של כעס א-לוהי חסר הבחנה, מציג רבי כעס א-לוהי נשלט. א-לוהים מתואר בנחום כ"בעל חימה" והדרשן בוחר להסביר - בעל חימה - שולט בחימה. וכמו הכעס כך היא גם הקנאה - רק א-לוהים יכול לשלוט בה.
דרך אפיון מידותיו של האל חושפים הדרשנים את גנותן של המידות האנושיות חימה וקנאה - אלו מידות פראיות, משולחות רסן, רק א-לוהים יכול לשלוט בהן. לאדם כדאי לברוח מהן.
באדיבות אתר 929
תורה של תקווה
כמו במשחק שחמט או משחק טניס, כל מחבר ספר או נושא נאום, יודע שאחד הדברים החשובים ביותר (אם לא החשוב שבהם) הוא הפתיחה. הטון עושה את המוסיקה, והפתיחה קובעת את הקצב. לא אחת, ביכולתה למשוך את לב הקורא או השומע או להרחיקו על אתר.
ספר נחום נפתח בסערה רבתי: אל קנא. נוקם ונוטר. בעל חמה. נקה לא ינקה. ייבוש. החרבה. גערה. זעם. אש. ניתוץ. שיטפון. כיליון. רדיפה. חושך. צרה. קרשנדו אדיר. צונאמי של קללות.
כל המילים השמחות של מילון החורבן השלם פורצות כאן בהורה סוערת. אחרי פתיחה כזאת, מה עוד נבקש? לאחר סערה כזו, לאן עוד ניתן לעלות?
אכן, בתוך ים החֵמה והקנאה, הכעס וחרון האף, מסתתרות להן שלוש מילים רכות, מאירות, מסבירות פנים: "ה' ארך אפים" (ג). במבט ראשון נראה כאילו נקלעו לכאן בטעות, במקרה. לרגע נדמה שתוכנת הניווט שלהן התקלקלה ועליהן לחשב מסלול מחדש.
אבל עיון שיטתי בפרקי הזעם והתוכחה במקרא, מגלה שלצד אל נקמות ה', מופיע גם ה' ארך אפים ורב חסד ואמת. עושה חסד לאלפים. נושא עוון ועובר על פשע. תורת ישראל היא תורה של תקווה. לא של ייאוש. גם בתוך השואה והסערה, האסון והכיליון, תמיד יש תקווה.
לצד מידת הדין ניצבת תמיד גם מידת הרחמים. לצד הנקמה והנטירה עומדים הכן החסד והרחמים. האדם, רק הוא, במעשיו ובמחשבותיו, יקבע מי מהם ינצח.
באדיבות אתר 929