אחפש את ירושלים בנרות

"אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" (יב).

הנרות בתקופת המקרא ובימי המשנה והתלמוד היו שונים מהנרות שאנו מכירים היום. המונח "נר" שימש לציון כלי, לרוב עשוי מחרס, שבו שמו את חומר הבערה ואת הפתיל. בתחילה שימשה קערית חרס קטנה כמכל לשמן, לרוב שמן זית, ששימש חומר בערה, והפתיל היה עשוי, בדרך כלל, מפשתן. בהמשך, נוסף לקערית קיפול בשפה עבור הפתיל.

צורת הנרות התפתחה והשתנתה עם השנים. במשך תקופת הברונזה הקדומה ועד לתקופה הפרסית (3500–300 לפני הספירה) רווח בארץ ישראל 'הנר הפתוח'. זהו נר חרס פשוט, דמוי קערית בעל צביטה בשפה, העשוי באבניים, ללא עיטור.

מהתקופה ההלניסטית (המאה הג' לפני הספירה) - ימי החשמונאים - ולאחריה, בתקופות הרומית, הביזנטית והאסלאמית, החלו לייצר בארץ נר מסוג אחר: 'הנר הסגור'. נר זה עשוי לרוב בדפוס, והוא מורכב משני חלקים נפרדים, עליון ותחתון, שחוברו יחד לאחר הייבוש. חלקו העליון של הנר כלל שני פתחים: האחד ליציקת השמן והאחר להנחת הפתיל; חלקו התחתון שימש בסיס הנר ומכל שמן. מקורו של 'הנר הסגור' ביוון, ועד מהרה ייצורו הפך כה שכיח שהוא החליף את 'הנר הפתוח' שהיה מקובל עד אז בארץ ישראל. 'הנר הסגור' מתאפיין בעיטור בחריתה, בתבליט או בטביעה בחלקו העליון. לעתים, הנרות נצבעו או חופו בצבע.
בתקופה האסלאמית המאוחרת הופיע מחדש הנר דמוי הקערית ('נר פתוח') העשוי באבניים.

נר השמן סיפק מאור זמין, נייד ומבוקר במשך אלפי שנים, עד להמצאת החשמל.

כתבה: אלגרה סבריאגו / רשות העתיקות

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפה חבקוק ג

Volver al capítulo

תפילה על שגיונות

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

צידוק הדין

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

להאמין למרות הכל

לקראת חתימת ספרו אומר חבקוק שני משפטים שלכאורה יש ביניהם ניגוד:

"כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים.

וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי" (יז-יח)

אם הכל רע - התאנה לא פורחת, ואין יבול בגפנים, מדוע הנביא עולז?

המדרש מזמין אותנו לקרוא את הפסוקים הללו לאור סיפור שלכאורה כלל לא קשור לכאן - סיפור לידת יצחק:

""כי תאנה לא תפרח" זה אברהם…

"ואין יבול בגפנים" זו שרה…

חזרה שרה ואמרה: מה אני מובדה סברי מן בריי (= מה אני מאבידה תקוותי מבוראי?!) אלא "ואני בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי",

אמר לה הקדוש ברוך הוא: את לא אובדית סיברך, אף אנא איני מובדית סיברך אלא "וה' פקד את שרה" וגו' (בראשית כ"א, א)"

(בראשית רבה פרשה נג)

התאנה והגפן הכחושים של חבקוק הופכים במדרש לאברהם ושרה הקשישים. גילם המופלג אמור היה לגרום לאבדן תקווה לצאצאים, אך "ואני בה' אעלוזה" - שרה בוחרת להאמין.

החיבור בין סיפור לידת יצחק לחבקוק, ש'נתפר' דרך דרשנות מפליגה של הפסוק, בעצם שם את האצבע על מוטיב מרכזי בספר חבקוק. יותר מבכל שאר ספרי הנבואה, מתמקד חבקוק בספרו בשאלת הביטחון באל. חבקוק פותח את ספרו בתחושה שהאל אינו נוכח, שהאדם מופקר, הוא מסיים בקביעה - 'אף על פי כן' - למרות הכל בוחר חבקוק להאמין. המציאות שמולה ניצב חבקוק נראית כמכחישה את השגחת האל, ובכל זאת אומר חבקוק, גם שנראה שהכל יבש, יש תקווה. כתקוותם של אברהם ושרה.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

להתבונן על התמונה השלמה

ובסוף תפילה.
חבקוק מעז את מה שאנחנו רוצים ולא תמיד מעיזים.

חבקוק פונה אל ה' וצועק שהוא נותר ללא מענה. חבקוק מערער על סדרי העולם, ותוהה האם הם משקפים נוכחות אלוקית. חבקוק שואל כיצד ניתן להניח שתורת ה' אלוקית היא, אל מול העוולות שמתקיימות בעולם שמונהג על ידי נותנה? חבקוק חוזר, דורש ולא זז, עד לקבלת מענה אלוקי.

ואז מגיעה תפילתו.

המראה שנגלה לנגד עינינו כשאנחנו זוכים להתבונן בתמונה השלמה היא של נביא ששומע את אלוקיו וירא ממנו. ואנחנו מבינים שראינו רק חצי תמונה. הפנייה לקב"ה יכולה להיות קשה ונוקבת אבל היא מבטאת רק צד אחד של הקשר שבין חבקוק לאלוקי. הנביא שידע לעמוד זקוף ולצעוק, מרכין ראש ומתאר את עוצמתו של ה' ואת גודלו. הוא פורש לפנינו בתפילתו תמונה שהיא גדולה מהמציאות שנגלית לנגד עינינו. מציאות שכוללת את גרמי השמים, ואת כל רחבי הארץ.

כשאנחנו מתבוננים בתמונה השלמה אנחנו מתקשים להבחין בין המציאות הריאלית והמציאות האלוקית. ואנחנו לומדים יחד עם חבקוק שיש סיבה שלא להעיז. שהדמיון עולה על המציאות. ושדרכי ה' גדולים מהדמיון האנושי. על כן אקורד הסיום של חבקוק הוא עליזות וגיל. אלה מאפשרים לנו לשחרר את המחשבה שאנחנו צריכים להעיז, הם מסייעים לנו להרגיש שלא נוכל לקבל מאת ה' מענה מובן.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

עֵד הבית

אחת מנבואות התוכחה היפות נמצאת בפרק שלנו: "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע: יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ קְצוֹת עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ: כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (ט-יא).

הנביא מצרף לתוכחה את ביתו של האדם, כך שחלקי הבית יזעקו ויתריעו על המעשים השליליים שעשה.
המדרש משתמש בפסוק זה לעניין אחר:

וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור.
ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי?
אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו,
שנאמר "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב', יא).
(תלמוד בבלי מסכת תענית יא עמ' א)

האם צריך היחיד להצטער עם הציבור ולהתענות למרות שהצרה אינה שלו, או שמא אין סיבה שיצטער?

המדרש מבקש מהאדם להצטער עם הציבור משום שבכך יזכה בהשתתפות בנחמת הציבור. ואם האדם ישאל – אבל אני בבית, אז מי ידע מזה? אולי אצליח לחמוק? התשובה של המדרש ברורה – הבית הוא שידע ויודיע לכולם.

אף בית מעולם עוד לא דיבר, אך בכל ביקור בכל בית ניתן להבין הרבה על דייריו ועל אורחות חייהם.

האם יש קשר בין פשטו של הפסוק למדרשו? הפסוק הפותח את התוכחה מתאר את האדם שאינו מצטער עם הציבור "... לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע" (ט). המדרש יוצר את הקשר הישיר בין מי שחושב על עצמו על חשבון אחרים, ובין מי שאינו מוכן לחשוב על אחרים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אויב מבית

חבקוק זועק כלפי שמיא, ומוחה על העוולות הגדולות שהבבלים עומדים לבצע בעם ישראל ובאזור כולו. זמן רב הוא זועק עד שהוא מקבל תגובה. תגובה מורכבת, קשה, לא פשוטה לעיכול.

חלק מהתשובה הוא טענות כלפי השכבה החזקה בעם. כמו הנביאים שקדמו לו, גם חבקוק מנבא נבואות תוכחה העוסקות בפערים החברתיים:
"הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע.
יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ קְצוֹת עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ.
כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (ט-יא).

העשירים עושקים את העניים ובונים לעצמם בתים במקומות גבוהים שבהם יוכלו להינצל מכף רע. ממי הם רוצים להינצל? כנראה מהאויב העומד להגיע מבחוץ. אבל אולי העשירים רוצים להינצל לא רק מאויב מחוץ, אלא גם מאויב מבית – מהעניים, אלו שילדיהם אינם מחונכים, אינם משכילים, עלולים להשפיע עליהם ועל משפחותיהם השפעות רעות. כדי להינצל מהם – יש צורך לבנות בית במקום גבוה ומרוחק, עם לובי מרווח, מעלית ושומר. וכדי לממן בית שכזה, צריך כנראה גם לבצוע בצע רע.

אבל הרעיונות הללו, כך מוכיח חבקוק את העם, הם רעיונות מבישים. האבנים יזעקו מהקירות את זעקת העניים שהושארה הרחק מאחור, וכפיסי העץ מקורות הבית יענו לאבנים: אתן צודקות. אכן, זו בושה.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חוק המציאות

בפרק א' חבקוק זעק חמס אל ה' והעלה דברי תוכחה נוקבים "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ" (א', יג).

בפרק ב' התשובה - "ויענני ה' ויאמר..." (ב). אך תחילה, פסוק מיוחד במינו, כהקדמה לה: "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה, לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי" (א).

הפרשנים, יותר נכון לומר הדרשנים, זיהו את ה"מצור" כעיגול, ומיד מצאו לנו את אב הטיפוס לחוני המעגל. זה מסתדר עם הדמות הזועקת ודורשת תשובה. ליבי אינו מתחבר לכך ויסלחו לי הדרשנים. אני שומע בפסוק צליל אחר לחלוטין. אני שומע ב"ואצפה לראות מה ידבר בי" (א) אקזיסטנציאליסט המקשיב לקולו הפנימי. "ומה אשיב על תוכחתי" (שם) לוקח אותי ל"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים קט"ז, יב), ואפילו לפסוקים האופטימיים מספר איכה: "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" (איכה ג', כא-כב).

חבקוק הרשה לעצמו להטיח דברים כלפי מרום, ואז הוא עצר, ירד למטה ואוזנו הייתה כרויה לשמוע את מה שלבו פנימה לוחש לו. והנה הפתעה, לאחר שבפרק א' הוא שיווע וה' לא שמע, לפתע דווקא בתנועה שכל כולה ענווה, ציפייה וקשב פנימי, שם הוא שומע חזון, ונדרש לכתוב ולבאר על הלוחות. חזון לדורות, חוק בל יעבור, טבעו של עולם.

ומה בחזון? מסרים המשלימים זה את זה: ראשית - סבלנות. התשובות אינן כאן ועכשיו, הן תגענה, הן חייבות להגיע. אין אופציה אחרת "אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר" (ג).

המסר השני הוא לעניות דעתי תגליתו המפתיעה והמהדהדת של חבקוק. האיש אשר "לא ישרה נפשו בו" (ד) אין לו מנוחת אמת בעולם, אין לו חיים. הוא רדוף כי הוא יודע שבסופו של דבר הוא ייפול. הוא מוכרח ליפול כי השלווה היא חלקו של הצדיק, ושלו בלבד. רק ה"צדיק – באמונתו יחיה".

המציאות מוכיחה שכל מגלומן יהיר המשוכנע שהוא "יאסוף אליו כל הגויים" (ה), סופו של דבר: פתע יקומו עליו נושכיו והוא יהיה למשיסות למו. אור השמש מזקק את השחיתות. מי ש"מרבה לא לו" (ו), מי שבונה עיר בדמים ובעוולה, סופו שהריק יתפזר ברוח. הבוצע בצע רע לביתו, תוך שהוא משוכנע שהוא יינצל מכף רע, אין שום סיכוי שזה יקרה. ה"אבן מקיר תזעק" (יא).

"לשקר אין רגליים" או כביטוי הערבי "אל כזיב חבלו קציר" = לשקר חבל קצר. אי אפשר ליצור אלילים אילמים, לדבר אל העץ ואל האבן לנצח, ולצפות שהעולם יקנה את הבלוף הזה. צריך טיפ טיפה סבלנות, אבל זו היא תוצאה טבעית הכרחית של המציאות.

כל זאת כיצד? - אומר חבקוק – ה' לא צריך לעשות דבר כדי שזה יקרה, זהו חוק המציאות "וה' בהיכל קדשו – הס מפניו כל הארץ" (כ) ה' מולך על העולם מהיכל קודשו, ובכוחו השקר מתמוסס מעצמו "הס מפניו". בקריאה כזאת יש לנו פרק אופטימי מאוד, למאמין ביושר ובצדק האוניברסלי הטבוע כחוק בל יעבור בעולם. "הצור תמים פעלו... אל אמונה ואין עוול" (דברים ל"ב, ד).

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

¿Cómo llegaron a adorar ídolos?

אחפש את ירושלים בנרות

מפה חבקוק ג

תפילה על שגיונות

צידוק הדין

להאמין למרות הכל

להתבונן על התמונה השלמה

עֵד הבית

אויב מבית

חוק המציאות

¿Cómo llegaron a adorar ídolos?

*Estos materiales fueron publicados en el Jumash producido por la Editorial Ner, www.kehot.com.ar

Reproducido con autorización de Editorial Ner, [email protected]

Copyright, derechos reservados y reproducción prohibida de los mismos

Preguntas clásicas

 ¿Cómo llegó la gente a adorar ídolos? (v. 26)

RAMBAM: En los días de Enosh, la gente cometió un grave error, y

el consejo de las personas sabias degeneró en necedad... Su razonamiento

errado fue que dado que Dios creó los cielos y las esferas

como parte de la naturaleza, y los colocó en las alturas, dándoles

dignidad, y puesto que ellos [los cielos y las esferas] son sirvientes

que sirven a Él, sería apropiado alabarlos, glorificarlos y honrarlos.

[Ellos sostenían que] es la voluntad del Todopoderoso que el hombre

engrandezca y dignifique a aquellos que engrandecen y honran

a Dios, de la misma forma que un rey desea honrar a los sirvientes

que le sirven – tal es el honor de un rey... Esta es la base fundamental

de la idolatría... Sin embargo, ellos no negaron la existencia de Dios

diciendo que solo existe tal y cual estrella...

Luego de cierto tiempo, surgieron los profetas de la mentira y dijeron

que el Todopoderoso les había ordenado servir a tal y cual

estrella, traerle sacrificios a ella, ofrecerle libaciones y construir un

templo que contenga su forma, para que toda la gente –incluidos

mujeres, niños e ignorantes– puedan prosternarse a ella. Cada uno

de estos profetas dio a conocer una forma que él mismo había

inventado, y decía que era la forma de tal y cual estrella que se le

había dado a conocer en una profecía. De esta manera, la gente

comenzó a hacer figuras en los templos, debajo de árboles y en las

cimas de montañas y colinas, y se congregaban y prosternaban a

ellas. Los profetas dijeron que era una forma que traía el bien y el

mal, y que era adecuado servirle y temerle. Dijeron que mediante

este servicio uno se multiplicaría y sería exitoso, y dieron instrucciones

respecto de qué se podía hacer y qué no. Otros profetas de

la mentira empezaron a hacerse conocidos, y dijeron que la estrella

misma, o esfera o ángel, les hablaron de cómo se los debía servir y

qué se podía hacer o no. Esta cuestión, es decir la adoración de

formas en diferentes maneras, la ofrenda de sacrificios a ellas y el

prosternarse a ellas, se propagó por todo el mundo. Debido al paso

del tiempo, el Nombre honrado y que induce al temor fue olvidado

por toda la naturaleza, y no era reconocido. Todos, mujeres y niños

incluidos, solo conocían sus formas de madera y piedra, y los templos

de piedra, ante los cuales, desde la infancia, fueron educados

a inclinarse, adorar y utilizar su nombre para juramentos. Los sabios

entre ellos, como los sacerdotes, imaginaron que no había Dios,

sino solo las estrellas y las esferas, por las que hicieron figuras

representativas. Pero en cuanto al Creador, no había ni una sola

persona que Lo reconociera, excepto algunos individuos, como Janój,

Metushélaj, Nóaj, Shem y Éver. Las cosas continuaron así hasta

que nació nuestro Patriarca Avraham, el pilar del mundo”.

(Mishné Torá, comienzo de las Leyes del Culto Idólatra)

Toraj Menajem

LOS COMIENZOS DE LA IDOLATRÍA (V. 26)

Rambam describe la evolución de la idolatría a través de los siglos. Pero

si bien es muy interesante de leer, este pasaje parecería pertenecer más

a un libro de historia. El Mishné Torá de Rambam es un libro estrictamente

halájico (como el propio Rambam escribe en su introducción a la

obra), por lo que podemos suponer que toda la información provista aquí

tiene una fuerte connotación halájica, crucial para comprender la prohibición

de adorar ídolos.

Además, hay una serie de dificultades con la descripción de Rambam:

Rambam omite aquí el hecho de que Dios ordenó a Adam HaRishón,

el primer hombre, que ni él ni sus descendientes adoren ídolos (véase

arriba, pág. 19, “La Última Palabra” sobre 2:16). ¿Cómo pudo omitir un punto

tan crucial?

Además, ¿por qué llama Rambam “error” a la idolatría (“En los días de

Enosh, la gente cometió un grave error... Su razonamiento errado fue...”)?

Ciertamente, ¡esta idolatría era mucho más que un mero “error”! ¡Era un

pecado grave, una rebelión contra Dios y un acto de absoluta herejía!

LA EXPLICACIÓN

Rambam nos está enseñando aquí que la idolatría, si bien una prohibición

de índole práctica, se basa en un mal juicio filosófico, un “error”.

Por lo tanto, para que una persona no llegue a adorar en la práctica a un