בָאְשָׁם (ג) - סירחונם.
רִוְּתָה (ה) - שתתה לרוויה.
עַם חֶרְמִי (ה) - העם שהרגתי מפני האיבה.
הֻדַּשְׁנָה (ו) - שָׂבעה.
כָּרִים (ו) - כבשים שמנים.
עַתּוּדִים (ו) - תיישים.
אַבִּירִים (ז) - בקר חזק.
קָאַת וְקִפּוֹד (יא) - עופות בר מובהקים השוכנים רק במקומות ריקים מבני אדם.
חֹרֶיהָ (יב) - חשוביה ואציליה.
צִיִּים (יד) - בעלי חיים מדבריים.
אִיִּים (יד) - חתולי בר.
מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן
באדיבות אתר 929
קריאה סלקטיבית (כמו בהפטרות הנחמה) עלולה להטעות; אין להתעלם מהפסוקים הקשים על מצב העם בזמן הנבואה.
קהל היעד לנבואות האלה לא חווה את הנחמה, אלא נמצא:
"בָּזוּז ושָסוּי,
הָפֵחַ בַּחוּרים (=לָכוּד בפַח מלא חוֹרים) כֻלָם,
ובבתי כְלָאים הָחְבָּאוּ,
היו לָבַז ואין מציל…" (כב).
תיאורי הנחמה ועקרונות האמונה הם הדרך שנותרה לנביא כדי לעצור את הייאוש הנורא של עם "בזוז ושסוי"; הם מזכירים לי את שיר 'הפרטיזנים' – "אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה... זה יום נִכסַפנוּ לו עוד יַעַל ויבוא...".
בתוך המאבק על שמירת התקווה, נמצאת הרחבה של רעיון ה'משיח' (מפרק י"א) הנבחר לעשות משפט צדק גם לגויים:
"ויָצָא חֹטֶר מִגֶזַע יִשָי...
ונָחָה עליו רוח ה'...
ולא למַראֵה עיניו יִשפּוֹט...
ושָפַט בצדק דַלים...
והִכּה ארץ בשֵבֶט פיו...; (י"א, א-ד)
"הֵן עבדי אֶתמָךְ בו
בְּחירי רָצתה נפשי,
נתתי רוחי עליו,
משפט לַגוים יוציא;
לא יצעק ולא יִשָׂא... קולו;
קָנֶה רָצוּץ לא יִשבּוֹר (=בשקר)...
לָאמת יוציא משפט...
וּלְתורתו אִיים יְיַחֵלוּ" (א-ד).
החזון האמוני הזה (כולו מבית מדרשו הנבואי של ישעיהו) יביא לעולם "שיר חדש" (מ"ב, י-יב), וגם המדבר יָרוֹן וגם יִפרָח (מ"א, יח-יט), כי יִשכּוֹן "בַּמדבר משפט" (ל"ב, טז), וכך אפשר יהיה "להוציא מִמַסגֵר אַסיר, מבית כֶּלֶא יֹשבֵי חֹשך" (מ"ב, ז), ועַם ה' יהיה "לִברית עָם, לְאוֹר גוֹיִם" (שם, ו).
אבל איך יאמינו שבויים ואסירים בחזון העתידי הזה?
הנבואות "הראשֹנות הנה בָאוּ" (מ"ב, ט) – כולם שמעו וראו את עליית אשור (ובבל), שיצרו את המוני השבויים והאסירים בבתי הכלא; לכן תאמינו גם בנבואות העתיד החדשות והמופלאות האלה – "וחדשות אני מַגיד, בטרם תִצמַחנה אַשמיע אתכם" (שם).
באדיבות אתר 929
"בורא קצות הארץ" (מ', כח) אשר מדד את המים בשַעַל (=צעד), השמים בזֶרֶת, ועפר הארץ כִּיֵיל (שם, יב), הוא "קֹרֵא הדֹרוֹת מֵראש" (מ"א, ד), אשר בחר בעם ישראל "זֶרַע אברהם אֹהֲבִי" (שם, ח).
למי צריך ללמד שיעור בסיסי זה בספר בראשית? ובחזרות מרובות כאלה?
רק לקהל יהודי, שהתייאש כליל מאמונה בה'.
אחרי חורבן שומרון וגלות עצומה משבטי ישראל, עוד חגג חזקיהו פסח בירושלים עם רבים משארית ישראל שנותרו בצפון (דברי הימים ב ל'). אבל אחרי חורבן לכיש והגליה עצומה גם מיהודה, לא היה עוד כוח לשיר על הצלת ירושלים, והייאוש השתלט עם עליית מנשה (בן ה-12; מלכים ב כ"א) לכס המלוכה.
ירושלים הוצפה בעבודת אלילי אשור ובבל, שנראו כ'מנצחים' הגדולים במלחמות העולם, וקשה היה מאד להמשיך ולדבוק באמונת הייחוד בבורא העולם שבחר בישראל, שרק הוא מנהל את ההיסטוריה.
בחלק הראשון של ספר ישעיהו (א'-ל"ט) אין בשום מקום תיאור לועג של ייצור פסילי עץ וציפויים בכסף ובזהב, פשוט כי לא היו; אבל מפרק מ' ואילך מתוארת התופעה בכל שפלותה וגסותה שוב ושוב – "הפֶּסֶל נָסַך חָרָש..." (מ', יט), – הייאוש העמוק מאמונת ה' גרם ליהודים מימי מנשה ואילך, לסגוד לבוּל עץ שהוּרַם מאוצרות המִסְכְּנוֹת המלכותיים – "המְסֻכָּן תרוּמה, עֵץ לא יִרקַב יִבחָר, חָרָש חכם יבקש לו להכין פֶּסֶל לא יִמוֹט" (מ', יט-כ).
הנחמה השופעת בפרקים אלו היא חזון עתידי של נביא מאמין, שנותר כמעט לבדו בין יהודים מיואשים עובדי אלילים. בימי הנחמה הקשים בתחילת בית שני, כלל לא היה צורך במאבק חזיתי כזה נגד סגידה לפסילי עץ מוזהבים, שחייבה לחזור וללמד את יסודות האמונה בה', מבראשית.
באדיבות אתר 929
"כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. הָרִאשֹׁנוֹת מֵאָז הִגַּדְתִּי וּמִפִּי יָצְאוּ וְאַשְׁמִיעֵם פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה.
מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה. וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם" (ישעיהו מ"ח, ב-ה)
כי הנסים שיעשה ה' לצורך ישראל יהיו בשני פנים:
א] בעת שיהיו ראוים אל הנהגה נסיית, שאז יעשה עמהם נס להתנוסס מפני צדקתם.
ב] בעת שישראל בלתי ראוים, שאז יעשה אותות ומופתים לעיניהם למען יאמינו בו.
וההבדל שביניהם הוא זה, כי הנסים שיעשה להם מפני צדקתם לא ינבא עליהם נביא וחוזה לפני בואם, רק יעשם פתאום לפי הצורך,
אבל האותות והמופתים שיעשה להם מפני רפיון אמונתם, בהכרח שינבא עליהם הנביא לפני בואם, כדי שיכירו כי יד אלהים הוא ויאמינו בו.
וזה שאמר בעת אשר "מעיר הקדש נקראו" - בעת שהיו ישראל קדושים ונתיחסו על עיר הקדש על ידי טוב מעשיהם, ובעת אשר "על אלהי ישראל נסמכו" מצד חוזק אמונתם, בעת ההיא אז הנסים "הראשנות מאז הגדתי" - רצה לומר אז לא הייתי צריך להגיד הנסים שעשיתי עמכם אל הנביא טרם בואם.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
בפרקנו מופיעה הנבואה השניה משבע נבואות הנחמה – 'ותאמר ציון עזבני ה׳' (יד-כג), שבה מתואר דו שיח בין ציון המיואשת, המדומה לאישה עזובה ואם שכולה, לבין הקב"ה המנחם אותה ומתאר את עוצמת הקשר ביניהם ונצחיותו, ומבטיח על השבת הבנים לגבולם בידי הגויים שבתוכם ישבו ועל ההיפוך שיחול בתדמיתה בעיני העמים. הפרק פותח בנבואה על עבד ה׳ (א-יג), שנזכר כמה פעמים בפרקים אלה, ובה מציג העבד את עצמו בגוף ראשון ומתאר את התהליכים שעבר, החל מבחירתו מבטן בידי ה׳ והגנתו עליו, דרך ייאושו ממאמציו, ואת הייעוד שהטיל עליו ה׳ במישור הלאומי ובמישור האוניברסלי.
א. ׳ה׳ מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי׳ (א) - זהותו של הדובר המכונה 'עבד' עמומה. לדעת רוב המפרשים מדובר בנביא עצמו (רד"ק: ׳ואלה דברי הנביא על עצמו׳), ולדעת חלקם זהו כינוי לעם ישראל. עיינו בנבואה וחישבו כיצד היא מתפרשת לפי כל שיטה. עימדו גם על הראיות שיש בנבואה עצמה לשתי השיטות (התמקדו בפסוקים א, ג, ו).
1) ׳וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבנִי ה׳ ׳ (יד) - נבואתנו שזורה דימויים משפחתיים. ציון מדמה את הזיקה בינה ובין ה׳ לאישה נשואה שבעלה עזבה ושכחה (פסוק יד) לעומת זאת, ה׳ מדמה את יחסו לציון ליחסה של אם לילדה הרך (פסוק טו) מה היחס בין שני הדימויים ובמה עדיף הדימוי השני על הראשון? האם יש בדימוי תשובה לטענת ציון?
2) בפסוק טז חוזר ה׳ לדימוי של איש ואישה. חישבו מה מוסיף דימוי זה על הדימוי הקודם ביחסי ה׳ וציון? (ראו גם שה"ש ח׳,ו)
3) עמדו על היחסים בין הדמויות השונות במהלך הנבואה (ה׳, ציון, ועם ישראל) וחשבו מה הם מבטאים.
ב. בפסוקים יז-כג מתאר הנביא את שיבת הגולים לארץ, ומתאר את המהפך שיתחולל במצבה של ציון, מחורבן ושממה לצפיפות מרוב יושבים. ציון מגיבה לכך בתדהמה ובפליאה (כא). מניין נובעת פליאה זו, וכיצד משיב לה ה׳ (כב-כג)? שימו לב לתפקידם של העמים ביחס לישראל בדברי ה׳ (כג). מה מלמדת הנבואה על תכליתה של הגלות?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
בשונה ממרבית הנבואות עד עתה, שבהן התווכח הנביא עם עובדי האלילים מחוץ, בנבואות אלה מתמודד הנביא עם קשיים שונים מבית.
בנבואה הראשונה בפרק (א-יא) פונה הנביא לגולי בבל בתוכחה קשה על חוסר אמונתם בה׳ וסרבנותם לשמוע לדברי הנביאים, ועל דבקותם בפסילים.
בחלק השני פונה שוב הנביא לישראל בסגנון דומה, אולם בנימה מפויסת יותר, ומפרט את עליונות ה׳ על פני האלילים. ה׳ הוא אלהי העולם ובוראו הבלעדי, והוא גם אלהי ההיסטוריה והיחיד ששולט במהלכה. לפיכך ה׳ הוא ששלח את כורש לעשות את רצונו ולכבוש את בבל, והודיע על כך מראש.
הפרק מסיים בקריאה לגולים לשמוע בקול מצוות ה׳ ולצאת מבבל בשמחה – ולפרסם את דבר גאולתם בעמים.
א. בחטיבת פרקים זו נזכרת כמה פעמים השמעת האירועים שהיו בעבר (׳הראשונות׳) ושיהיו בעתיד. הנבואות החדשות (כמו עליית כורש), שנאמרות מראש בידי ה׳ הן הוכחה על אמיתות הנבואה ובלעדיות ה׳. ראו – מ"א,כא-כד; מ"ג,ט-י. אולם, יש הבדל בנמעני הנבואות. שימו לב כלפי מי מופנות הנבואות הקודמות, וכלפי מי מופנית נבואתנו. חשבו מה מלמד הדבר על מצבם הרוחני של ישראל בגולה.
ב. בפסוקים ט-יא מודיע הנביא לעם ישראל שלמרות אופיים השלילי ומעשיהם הרעים, הדומים למעשי הגויים סביבותיהם, הוא לא ישמיד אותם. בחנו את היחס בין גילוי שמו של ה׳ בעולם, והחלטותיו ביחס לישראל. השוו את ראש פסוק ט – ׳למען שמי׳, לאיזכור שם ישראל וה׳ בתחילת הנבואה (ב-ג)
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
כאשר הנבואה באה לבשר לישראל את הגאולה היא אומרת: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך שובה אלי כי גאלתיך" (כב). הפשעים והחטאות מתוארים כאילו הם רשומים בספר הזכרונות לפני ה', ובשעת הסליחה הם נמחקים מן הספר. אבל יש שמוחקים דבר הכתוב בספר ובמקום המחיקה נשאר רושם כל שהוא, המעיד, שהיה כאן כתב שנמחק, ולכן הנבואה אומרת: "מחיתי כעב פשעיך". יש שאדם מסתכל בשמים הבהירים, ואינו חש כלל, שרק לפני שעה קלה היו השמים מכוסים עננים, וכך, מבטיחה הנבואה, ימחה ה' את עוונות ישראל, מבלי שיישאר שום רושם שהיה לישראל עוון כל שהוא. ועוד: העוונות הם ככתמים שחורים לישראל, כמו שהעננים נראים ככתמים שחורים בשמים, וה' יסיר את הכתמים מעל ישראל ויטהרם, כמו שהשמים נראים טהורים לאחר שנסתלקו מהם העננים.
העוונות הם כמסך המבדיל בין ישראל ובין הקב"ה, כמו שהנבואה אומרת במקום אחר בספר ישעיהו: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם" (נ"ט, ב). וסמל ההבדלה הזאת הוא הענן המסתיר מעיני הבריות את השמים אשר בהם נמצא ההיכל של מעלה, ומשם, כביכול, ה' משקיף על הארץ. וכאשר ישראל חוטאים, ה' מסתיר את פניו מהם, וכאילו יש ענן החוצץ בינו לבין ישראל ומונע את תפילותיהם של ישראל להגיע אליו. כמו שהמקונן אומר "סכות בענן לך מעבור תפילה" (איכה ג', מד). ועתה לאחר שנמחלו העוונות, נמחה הענן, וישראל שוב יכולים להתקרב אל ה', ואין מחיצה ביניהם. ועל כן הנבואה ממשיכה ואומרת: "שובה אלי כי גאלתיך" (כב).
לשון "גאולה" נאמרה מעיקרה בפדיון מי שנמכר לעבדות. בעוונותיהם נמכרו בני ישראל לגויים, כמו שהנבואה אומרת במקום אחר: "הן בעוונותיכם נמכרתם" (נ', א). ועתה, כאשר נמחקו העוונות, נמחק אתם גם שטר המכירה שנמכרו בו לעבדים. ועל כן נגאלו מעבדותם, והם שבים אל ריבונם האמתי, אל ה'.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא מתוך מחברותיו של עמוס חכם (פרקי היום בתנ"ך שהועברו ברדיו)
שני מרכיבים עומדים ביסוד קיום המצוות על ידינו - האחד הינו הצייתנות לגורם בעל סמכות עליונה הכופה את סמכותו עלינו, ואילו השני הוא עשיית מעשים האמורים להיטיב עמנו או הימנעות ממעשים העלולים לפגוע בנו.
תפיסה אחת מציינת מערכת יחסים של אדון ועבד.
התפיסה השניה, לעומת זאת, מניחה שהציווי ניתן מפאת אהבת המקום לברואיו וניתן על מנת להיטיב עמם.
מן הפרספקטיבה של מידת היראה שהמוטו שלה הוא "כפה עליהם הר כגיגית", האדם מחויב לצווי אף ללא טעם המובן לו, ולכן די והותר בציון העובדה שרחמנא אמר תקעו (ראש השנה ט"ז ע"א). ברם, מזוויתה של מידת האהבה, אנו תרים אחר טעמים כי ההישג המיוחל הוא הנותן משמעות למצוה.
שתי המערכות הללו מוכרות היטב לישעיהו. בפרקים מאוחרים יותר, הוא ייתן ביטוי חזק מאד לעקרון הקרבה והאינטימיות שבין הקב"ה לעמו. בפרקים מ"ג-מ"ד ובפרקים הסמוכים להם, ישנו ביטוי מקיף ויסודי לעקרון המלכות. דבר זה פותח את ההפטרה לפרשת ויקרא המתחילה בפרקנו - "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (מ"ג, כא) - נשנה במרכזה, הן מבחינת מבנה הפסוקים ומיקומם והן כמוקדה הענייני של ההפטרה - "כה אמר ה’ מלך ישראל וגאלו ה’ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים" (מ"ד, ו) - ומשולש בסיומה - "זכר אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני" (שם, כא).
כפי שניתן לראות בבירור, האדם משועבד למקום ואמור לפעול למענו. משימתו של האדם היא לספר את תהילות ה', וזאת לא רק כתפקיד שהוטל עליו אלא גם מפני היותו משועבד ליוצרו. כפי שישעיהו כבר קבע בתחילת אותו הפרק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (מ"ג, ז). תכלית הבריאה היא כבוד הקב"ה ומתן תהילה לשמו, ומעמדו של האדם הוא כעבד המשרת את קונו. הקב"ה במרכז העולם והאדם אמור לשמש אותו ולהכיר בו.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.
