ה' בחר בנו מכל העמים "מִדַעְתי כי קָשֶה אתה, וגיד ברזל עָרְפְּךָ, ומִצְחֲךָ נְחוּשה" (ד) – למה?
אילו רצה בורא עולם רק בהמוני שָׁרים לכבודו ומשתחווים בצייתנות, לא היה שום צורך לברוא אדם. מיליארדי כוכבים במרחבי היקום קוראים 'הללויה' בעצם תנועתם לפי אותם החוקים של פיסיקה אחת ("הללוהו כל כוכבי אור"; תהילים קמ"ח, ג). גם הסלעים והצמחים, הדגים והפרפרים, "החיה וכל בהמה, רֶמֶשׂ וצפור כנף" (שם, י) עושים זאת בדייקנות מרשימה – בני אדם יכולים לחשוב ולהתווכח.
אברהם אבינו ומשה רבנו התווכחו עם ה' על הנהגתו בעולם, ועל הנהגתו את עמו, ולא הִרפּוּ – ה' קיבל את רוב תפילות משה (חוץ מזו שהתחנן על עצמו); רק עם קשה עורף מסוגל להוציא מקרבו נביאים כאלה, שותפים לבורא עולם בהנהגת עולמו.
הבעיה החמורה התעוררה כבר ביציאת מצרים, כאשר קשיות העורף הראתה את הצד האפל שלה - חוסר אֵמוּן, תלונות על כל צעד וחיפוש נואש של אלטרנטיבות (מצרים, עגל זהב, פעור). ובסוף ימי בית ראשון, חיבוק אשור ובבל ופסילי אליליהן.
גלוי וידוע לפני ה', שיהודים "הנקראים בשֵם ישראל... הנשבעים בשֵם ה'..." (א) עלולים להיות דבקים בכל לבם ונפשם בגלויות, ולא ירצו להיגאל ולצאת משם, כי יירתעו מחֶבלֵי הגאולה. לכן חייב הנביא להזהיר מראש – הנבואות "הרִאשֹנות מֵאָז הגדתי" (ג), כי לא חלמתם על כיבושי אשור ובבל בארץ, ולא העליתם על דעתכם הגליות, ויהודים בגלות – ולפתע "פִּתאֹם עשיתי וַתָבֹאנה" (ג). באותה מידה ה' אומר לכם מראש:
"צאו מבבל בִּרחוּ מִכשדים...
אִמרוּ: גָאַל ה' עבדו יעקב" (כ).
אל תידבקו בגלויות – עלו ארצה ברגע שיתאפשר ולכו בדרך ה'.
באדיבות אתר 929