הביטו אל אברהם אביכם

 

הנבואה הראשונה מורכבת משלוש פסקאות הקשורות זו בזו. שלושתן פותחות בקריאה לישראל לשמוע/להקשיב, ומעודדות אותם לבטוח בישועת ה׳ הנצחית, בניגוד לארעיות הארץ והגויים המגדפים אותם. הפסקה הראשונה פותחת במילים - ׳רודפי צדק מבקשי ה׳ ׳, ופונה לבני אברהם שלימד את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט. השניה פונה אל ׳עמי ולאומי׳, והיא עוסקת בהפצת האור והתורה אל העמים כולם: ׳תורה מאיתי תצא׳. בפסקה השלישית חוזר הנביא אל ישראל ומדגיש את מקומם המיוחד בשלב זה - כעת תורת ה׳ בלבם בלבד. בהמשך הפרק מבקש הנביא לעורר את רחמי ה׳ וישועתו מחד ׳עורי עורי לבשי עוז זרוע ה׳ ׳!, ולעודד את ירושלים ולהקימה משפלותה מאידך - ׳התעוררי התעוררי, קומי ירושלים׳!

א. בפסקה הראשונה [א-ג] הנביא קורא לגולי בבל להתעודד ולהביט אל אביהם ואימם הקדומים - אברהם ושרה. כיצד מהווה הבטה זו עידוד לגולים במצבם? ראו בראשית י"ב,א-ג. מהיכן עלו אברהם ושרה, ומה היו ההבטחות שקיבלו?

חישבו, מה תרומתו של דימוי החציבה - ׳צור חוצבתם׳, ׳מקבת בור נוקרתם׳ לרעיון זה?

ב. לתיאור של אברהם בנבואתנו יש מקבילה מעניינת ביחזקאל ל"ג,כד. אלה שתי ההתייחסויות היחידות בנביאים לאברהם באופן פרטי, ולא כחלק מהאבות. בשתיהן מדובר על הנותרים בארץ או העולים לארץ - המצויה במצב של חרבן לאחר הגלות, ושואבים עידוד מסיפורו של אברהם המתואר כ׳אחד׳ שהצליח והתרבה למרות בדידותו. אולם ההתייחסות של הנביא שונה לחלוטין - כאן עורך ישעיהו עצמו את השוואה, ושם שולל יחזקאל בחריפות את ההשוואה. מה לדעתכם עשויה להיות הסיבה לכך? שימו לב למטרת ההשוואה בכל מקום, ולסיבת ההצלחה של אברהם בכל נבואה.

ג. ׳הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה׳ אֶת-כּוֹס חֲמָתוֹ׳ [יז-כג] - כוס יין ה׳חמה׳ [המורעל] הוא המוטיב העיקרי בנבואתנו. ירושלים מדומה כאן לאישה שנפלה בשיכרותה, ועל כן קורא לה הנביא לקום ולהתעורר [יז].

1) מה מסמלת שתיית היין בנבואתנו? כיצד היא השפיעה על ירושלים ועל בניה מבחינת המצב הפיזי והמצב הנפשי?

2) תמונה דומה של הורה המוטל בשכרותו מוכרת לנו מסיפור נח [בראשית ט׳,כ-כד], ששתה מיינו והשתכר באהלו. אולם שם שני בניו דואגים לכבודו במצבו העגום. כיצד ממחיש סיפור זה את מצבה הטראגי של ירושלים בנבואתנו?

3) בחלקה השני של הנבואה [כא-כג] מנחם ה׳ את ציון בכפליים, כשם שלקתה בכפליים [יט]. מהי הנחמה הכפולה


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

גלות - ניתוק טוטאלי?

 

הנבואה הראשונה בפרק נ' [א-ג] מקבילה לנבואה על ציון בפרק הקודם. שם פנה הנביא לציון, האם הגלמודה והשכולה, והבטיח את חזרת הבנים אליה. כאן הוא פונה לבנים, וקורא להם לשוב. במידה מסוימת נבואה זו מהופכת לקודמת, ומשלימה אותה: שם חשה ציון שנעזבה, וה׳ עודד אותה והודיע שלא שכחה ולא עזבה. כאן נראה שהעם עזב ושכח, והנביא מוכיח אותו על כך. הוא מדגיש שהגלות היא מצב זמני שביכולתו של העם לשנותו אם אך יטה אזנו לקריאתו של ה׳ אליו.

החלק השני [ד-יא] ממשיך לעסוק בחולקים ומתנגדים לנבואה, ובו מתאר עבד ה׳ את מסירותו לפרסום נבואות הנחמה והגאולה למרות הבזיונות והפגיעות שספג מידי המתנגדים לדבריו.

א. הנבואה הראשונה מדמה את מצבם של ישראל בגלות לילדים המסולקים מאביהם משתי סיבות אפשריות: גירושין; העברת הבנים לנושה.

1) ׳ספר כריתות׳ [=גט] שנועד ׳לשלח׳ [=לגרש] מבוסס על הפרשייה בדברים כ"ד,א-ד. מהן הסיבות המפורשות שם לגירושין?

2) העברת הבנים ל׳נושה׳ נזכרת במל"ב ד׳,א. באיזה מצב נעשה מעשה כזה?

3) בהמשך הפסוק שולל ה׳ את שתי הסיבות, ומציב במקומן הסבר אלטרנטיבי - עמדו על שני ההבדלים העקרוניים בין הסיבות שנשללו להסבר של ה׳ [בדקו - מיהו הנושא באחריות למצב, והאם יש אפשרות ויכולת לשנותו]. מהו המכנה המשותף לשתי הסיבות ובמה הן נבדלות?

ב. נבואה דומה לנבואתנו מופיעה בירמיהו ג׳,ח. עמדו על הסתירה בין שתי הנבואות. המפרשים דנו בסתירה זו והציעו הסברים שונים.

רד"ק: ׳פירשו המפרשים כי ירמיה דיבר כנגד עשרת השבטים שנתן להם ספר כריתות שלא יהיה מהם עוד מלך... אבל ליהודה לא נתן ספר כריתות אלא כבעל שמוציא אשתו מביתו אבל לא נתן לה ספר כריתות... כן יהודה עתיד להחזיר המלכות לו. ונוכל לפרש גם כן לפי שעשרת השבטים לא שבו בשוב הגלות מבבל... וארך להם הגלות מאד והרי הם כאילו נתן להם ספר כריתות, ובני יהודה שבו לארצם אחרי שבעים שנה...׳

נסו להסביר את ההבדל על פי הקשרן של הנבואות - למי פונה ירמיהו ומה מטרת נבואתו, לעומת זאת למי פונה נבואת ישעיהו ומה תכליתה [פס׳ ב]? ראו את דברי המדרש:

׳שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו אמר להן חזרו בתשובה אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום אמר לו הקב"ה לנביא לך אמור להן - איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שלחה אמכם...׳ [סנהדרין קה ע"א] 


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

התייהדות השבויים ממצרים ומכוש

 

מפלת סנחריב בשערי ירושלים הביאה להצלתה מכיבוש והגליה.

המכה שספג מחנה אשור הביאה לקידוש שם ה' בגויים עד שהביאו מנחה ומגדנות לה' ולמלך חזקיהו, כפי שנאמר בספר דברי הימים: "ויושע ה' את יחזקיהו ואת ישבי ירושלם מיד סנחריב מלך אשור ומיד כל וינהלם מסביב. ורבים מביאים מנחה לה' לירושלם ומגדנות ליחזקיהו מלך יהודה וינשא לעיני כל הגוים מאחרי כן" (דברי הימים ב ל"ב, כב-כג).

נבואה לתשועה שתביא לקידוש שם אלוקי ישראל בגויים מצויה בדברי ישעיהו בפרק מ"ה, פסוקים יד-יז:

"כה אמר ה' יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים אנשי מדה עליך יעברו ולך יהיו אחריך ילכו בזקים יעברו ואליך ישתחוו אליך יתפללו אך בך אל ואין עוד אפס אלהים. אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע. בושו וגם נכלמו כלם יחדו הלכו בכלמה חרשי צירים. ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבשו ולא תכלמו עד עולמי עד".

פסוקים אלה היו היסוד והאסמכתא בפי חז"ל למה שאירע סביב מפלת מחנה אשור בשערי ירושלים - דברים שצפה או תיאר ישעיהו ממה שראו עיניו. המדרש בסדר עולם רבה (ליינר) פרק כ"ג, מסביר את הפסוקים בישעיהו מ"ה, ולפי דבריו  "...לאחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיה ופטר את האוכלוסין שבאו עמו בקולרין, וקבלו עליהם עול מלכות שמים, לקיים מה שנאמר "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען" (ישעיהו י"ט, יח), הלכו ובנו מזבח, והיו מקריבין עליו עולות לשם שמים, שנאמר "ביום ההוא יהיה מזבח לה' (שם י"ט, יט) והיו מתפללין ומשתחוין אל ירושלם, שנאמר "ואליך ישתחוו אליך יתפללו" (שם מ"ה, יד)"

לאור פרשנות זו, ניתן להבין שהייתה השפעה יהודית, התייהדות, או אפילו גיור של שבויי מלחמה שהוליך עמו סנחריב במסעותיו. השבויים ממצרים, סבא וכוש נלקחו בשבי לאחר ניצחון האשורים על מצרים וכוש. כשהוכה מחנה אשור שוחררו השבויים והושפעו מאלוקי ישראל ואמונתו עד שבשובם למקומותיהם המשיכו לדבוק באמונת ישראל. המדרש ראה בכך את ההסבר לנבואת ישעיהו אודות ערים בעלות השפעה יהודית במצרים ואצל גבולה בדרום.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות

Volver al capítulo

עזבני ה' וא-דני שכחני

"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (ישעיהו מ"ט, יד)

 

יאמר "עזבני ה'" שבעים שנה בחרבן ראשון עד השני, אך אוי כפול הוא בחרבן שני, כי "וה' שכחני" שהוא גלות ארוך מאד מאד.
עוד יתכן בשום לב אל שינוי השמות [=שמות ה' שבפסוק], כי הראשון הויה והשני אדנות, אך הנה ידוע כי אדנות הוא השכינה, גם ידענו כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, ובזה יאמר, הנה להתלונן על השם הגדול היא תמיהא קלה, כי הלא בעונותי ידעתי כי "עזבני ה'" הוא שם ההויה, אך מה שאין לי נחמה הוא, כי וה' [="ואדני"] שהוא שם אדנות שלא עזבני, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, היתכן שהוא עמי ושכחני?! וזהו "ואדני" שהוא עמי "שכחני" וזהו אתמהא.

 

 

 

אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.

Volver al capítulo

משפט למלכות הרשעה

"רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא בַּת כַּשְׂדִּים כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה... קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד" (ישעיהו מ"ז, א-ו)

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת תזריע סימן טז

לעולם הבא הקב"ה יושב בדין על מלכות [אדום] הרשעה,
הוא אומר לה: למה את משעבדת בבני? 
היא אומרת: אתה עשית, שמסרת אותם בידינו
ואומר לה הקב"ה: בשביל שמסרתי אותם בידך לא נתתה להם רחמים אלא "על זקן הכבדת עולך מאד" (ישעיה מ"ז, ו)?? -
זה ר' עקיבא ששעבדה בו המלכות מה שאין סוף,
 
דבר אחר "על זקן הכבדת עולך מאד" - שהיתה מכבדת עולה על הזקן כבחור
אומר לה הקב"ה: חייך, שאני יושב עליך במשפט ודן אותך ומחייבך
שנאמר: "רדי ושבי על עפר בתולת בת בבל, שבי לארץ אין כסא בת כשדים וגו'" (ישעיהו מ"ז, א).
הוא קורא לאדום "בת בבל", והוא קורא לאדום "בת כשדים", אלא מהו בת בבל?
תאומתה דבבל - מה בבל החריבה את ביתי, אף זו [=אדום] החריבה את ביתי,
לכך "בת בבל שבי לארץ אין כסא", לפי שהיתה יושבת בראשונה על כסא, עכשיו "שבי לארץ אין כסא". 
"כי לא תוסיפי יקראו לך (הרכה והענוגה) [רכה וענוגה]" (ישעיהו מ"ז, א) - לפי שהיתה מתפנקת על בני, לפיכך "לא תוסיפי יקראו לך רכה וענוגה". 
ומה אני עושה לך? אני פורע מן השר שלך, ומכה אותו בצרעת, ואחר כך אני פורע הימנך, לא תאמר במלכות הזה, אלא אפילו על גוג שהוא מתגאה בעולם ועולה, אני מכה אותו בצרעת...

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

ידיעת הקב"ה מעל הזמן

 

איך יעלה בלב שהוא יודע כל מה שהיה וכל מה שיהיה, ושידיעתם אצלו שוה?

ואבאר שהברואים אינם יודעים מה שעתיד, מפני שידיעתם אינם כי אם מדרך החושים, ומה שלא יצא אל שמעם ואל ראותם ושאר חושיהם לא יעמדו עליו.

אבל הבורא אשר אין דרך ידיעתו בסבה, אך היא מפני שעצמו מדע, והחולף והעתיד אצלו יחד בשוה, ידעם בלא סבה, וכאשר אמר (ישעיה מ"ו, י): "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה". 

וכאשר יגיע האדם אל ידיעת הענין הזה הדק, בדרך ההגדה וראות האותות והמופתים, תאמינהו נפשו ותמזג ברוחו וישוב נמצא בחדריה, וכל אשר תעמוד בהיכלה תמצאנה.

(מתוך ספר האמונות והדעות מאמר ב ד"ה ואחר כן)

 

 

רס"ג - רב סעדיה בן יוסף גאון. נולד במצרים בשנת ד"א תרמ"ב (882). מגיל צעיר בלט בידיעותיו בהלכה, במקרא, בדקדוק ובאסטרונומיה, וחיבר ספרים בנושאים אלו. הוא מונה לראש ישיבת סורא למרות שלא היה בן המקום, וביסס מחדש את הישיבה כמרכז הרוחני וההלכתי העליון לכל יהודי העולם. ספרו 'האמונות והדעות' הוא החיבור הפילוסופי-מחשבתי השיטתי הראשון שהגיע לידינו מחכמי ישראל. הספר מבוסס על התנ"ך ועל דברי חז"ל, אך מוכיח את האמונה בהוכחות שכליות.

Volver al capítulo

הכל בידי שמים

 

ישעיה, נביא הנחמה, כפי שהוא מכונה בפי חז"ל (בבא בתרא טז ע"א) איננו מסתפק רק בנבואת פורענות על כך שישראל יגלו מן הארץ אלא גם קובע לכך קץ וזמן ומנבא שהמהפך יתרחש על ידי כורש מלך פרס. כורש הוא שיכריז על בניית ירושלים בשנית ועל יסוד היכל ה', בית המקדש, בתוכה (א).

כורש, באורח פלא, מכונה 'משיח ה'' - ביטוי שבדרך כלל שמור למשיח מזרע דוד שעתיד למלוך על ישראל. הנביא מתאר כי הקב"ה יחזיק בימינו ויפיל את כל אויביו לפניו. הוא אף ייתן את אוצרות הגויים בידיו וכל זאת על מנת שידע כורש כי "אני ה' הקורא בשמך, אלוקי ישראל" (ג).

גם סנחריב מלך אשור היה שליחו של הקב"ה, אולם שימש כשליח לפורענות. הוא נחשב כמקל ההלקאה של הקב"ה המשמש כדי להעניש את החוטאים והפושעים מישראל ומשאר האומות כלשון הנביא: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (י', ה).

דומה שנבואות אלו אינן ממוענות רק לכורש ולסנחריב. ההתערבות האלוקית בהתרחשויות ההיסטוריות באופן כל כך חזק ובולט מלמדת גם אותנו כי הקב"ה הוא שמנהל את העולם ואין העולם נתון ליד המקרה כלל. באותה מידה שכבר למדנו שהצרות הבאות עלינו אינן תלויות בבשר ודם אלא ברצון ה' ומגיעות על ידי באי כוחו, כך מלמדנו הנביא כי גם הישועה אינה תלויה בחסדיו של אדם זה או אחר אלא בחסדי ה' וברצונו להושיענו.

מלבד הפעולה הישירה הנדרשת מול אויבינו או אוהבינו עלינו לפנות בתפילה לבורא העולם שיושיענו, ולהודות ולהלל אותו על פדות נפשנו.

Volver al capítulo

ביאורי מילים לישעיהו פרק ל"ה

 

מִדְבָּר (א) - שאינו מקום שמם לחלוטין. בימות הגשמים הוא ראוי למרעה, אך בימות החמה אין בו די מים לקיומה של חקלאות.

יְשֻׂשׂוּם (א) - ישמחו.

וְצִיָּה (א) - מקום שומם כל השנה.

הֲדַר הַכַּרְמֶל (ב) - מקום תבואה ונטיעה.

נִמְהֲרֵי לֵב (ד) - למי שנחפזים להסיק מסקנות, ומתוך כך נחלשים ומתייאשים בנקל נוכח מציאות שאינה מאירה פנים.

לְמַבּוּעֵי (ז) - למעינות.

לָמוֹ (ח) - להם.

הֹלֵךְ דֶּרֶךְ (ח) - שאינו מכיר את המקום.

פְרִיץ חַיּוֹת (ט) - חיה טורפת.


מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

יעקב וישראל

 

הנבואה בפרק מ"ד פותחת בפניה לעבד ה' ומכנה אותו בשם יעקב תחילה. לאחר מכן מתווסף הכינוי "ישראל בחרתי בו" (מ"ד, א). בכפל שמות אלו משתמש הנביא עוד מספר פעמים גם בהמשך הפרק: "זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (מ"ד, ה). כך גם בהמשך דבריו מזכיר הנביא: "זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה" (מ"ד, כא) וכן להלן: "כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר" (מ"ד, כג). גם בפרק מ"ה נאמר: "לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי" (מ"ה, ד) וכן בפרק מ"ו: "שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל" (מ"ו, ג). פניה כפולה זו אינה מאפיינת אם כן רק את פרקנו, אלא היא מופיעה גם בנבואות קודמות ומאוחרות.

מה פשר השימוש בכינוי הכפול של עם ישראל במהלך הנבואות, והלוא כבר שינה המלאך את שמו של יעקב לישראל וזהו השם שנקבע כי בו ייקרא שמו של עם ישראל ומדוע בוחר הנביא לפנות לעם ישראל גם בשם יעקב?

הגמרא בברכות יג עמוד א קובעת כי שם יעקב לא נעקר ממקומו אלא שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל אליו. זאת, בניגוד לשם אברהם שהחליף את השם אברם באופן מוחלט. דומה שהסיבה לכך היא כי ישנה מעלה בשם יעקב ומעלה בשם ישראל ועל כן אין כאן החלפת שם מוחלטת. יעקב מבטא את הצד של הכניעה והשפלות הקיימת בעם ישראל בהיותם עבדי ה' וככאלה מבטלים את רצונם לה'. ישראל מבטא את השררה והנצחון של עם ישראל, וכאשר הנביא מבקש להצביע על הכוחות המיוחדים והנועזים של עם ישראל פונה הוא אליהם בשם זה.

כך מבקש הנביא לכרוך יחדיו את שתי התכונות המופלאות שבעמנו. האחת, הביישנות והרחמנות המשתקפת בשם יעקב, והשניה, התעוזה והשררה שבאה לידי ביטוי בשם ישראל.

Volver al capítulo

די לעיוורון ולחרשות

 

לאחר המשפט בו הכריע הקב"ה לטובת עבדו ישראל וכנגד האומות (מ"א) הוא מצייר את דמות עבדו כאדם חלש מבחינה פיזית. הוא אינו מסוגל לצעוק או להשמיע קולו בין העמים וכדומה, ובלשוננו לא מסוגל לפגוע בזבוב. אולם, בהיבט הרוחני הוא חד מטרה ובעל רצון לשים בארץ משפט ולייסד תורה שכל הגויים יחפצו לשמוע אותה.

אולם, קודם שיגיע עם ישראל לתכלית זאת הוא זקוק לסיוע אלוקי על מנת להתרומם ממצבו הירוד אליו הגיע בעקבות הגלות הארוכה שפקדה אותו. עם ישראל מתואר כאדם הנמצא בחשיכה, כאסיר בבית כלא שעיניו לא מתפקדות והוא כעיור (ז). כך גם אוזניו כבר מתקשות לשמוע ולהאזין מרוב חוסר כוח או מטמטום הלב שהתגבר בו (יח-כ).

הראיה והשמיעה הם החושים באמצעותם האדם מתקשר עם סביבתו, פועל עליה ונפעל על ידה. עם ישראל הגיע למצב בו הגלות הפכה אותו לעיוור וחרש שאין בכוחו להצליח ולהשתקם בכוחות עצמו מהנכות הזאת. אולם הקב"ה מבטיח כי נכות זאת לא תשאר לעד. באחרית הימים ה' יפקח את עיני עם ישראל ואת אוזניו על מנת שיוכל לשמש כעד על גדולתו של ה' לעיני כל העמים.

צדקתו של ה' תבוא לידי ביטוי בכך שהוא יחלץ את עם ישראל מן המיצרים שנכנס לתוכם במשך שנות הגלות הארוכות וידעו כולם כי מאת ה' היתה זאת ולא חלילה מאי יכולתו להושיע את ישראל - "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (כא).

Volver al capítulo

Pages

x