חברה מתוקנת

 

בחלק הראשון של הפרק (א-ח) משרטט הנביא ישעיהו את חזון החברה המתוקנת בעתיד, כחברה בריאה בהיבט הפיזי והמוסרי כאחד, שתוכה וברה שוים, ללא זיוף והעמדת פנים. בחלק השני (ט-כ) מבקר הנביא את ביטחונן המופרז והלא מוצדק של נשות האצולה, והוא מנבא להן פורענות, וכנגדה הוא חוזה גם ישיבה לבטח לעתיד לבוא. 

א. ׳וְלֹא תִשְׁעֶינָה עֵינֵי רֹאִים וְאָזְני שׁמְעִים תִּקְשַׁבְנָה...׳

1) בפסוקים ג-ד מצויינים ארבעה שינויים שיתרחשו אצל בני האדם. מה משמעותם של שינויים אלה לפי פשוטם? ראו גם את חזון הגאולה בל"ה,ה-ו.

2) השוו לתיאור המנוגד בחזון ההקדשה של ישעיהו (ו׳,י), מהי משמעותם הסמלית של השינויים? לאור זאת, חישבו מה הקשר בין שינויים אלה לבין השינויים שיתחוללו בחברה כולה כמתואר בהמשך הנבואה (ה-ח).

ב. בחלק השני פונה הנביא אל ה׳נשים השאננות׳. תיאורי השאננות והביטחון חורזים את הנבואה כולה (ראו את החזרה המרובה על הפעלים ׳שאנן׳ ו׳בטח׳).

1) מהי הביקורת כלפי הנשים השאננות בתחילת הנבואה, ומהו עונשן?

2) השקט והביטחון נזכרים גם בסוף הנבואה (יז-יח), אולם באופן חיובי. מה מביא לביטחון זה, ובמה הוא שונה מהביטחון בתחילת הנבואה? עיינו בפסוקים טז-יז, ושימו לב גם לחזרת צמד השורשים ׳שכן׳ ו׳ישב׳ בפס׳ טז, יח.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

על מי אפשר לסמוך?

 

הביקורת החריפה על ההיסמכות על מצרים, שנזכרה בדברי הנביא בפרק הקודם, שבה בנבואה בפרקנו (א-ג), מהיבט אחר: ההיסמכות על העוצמה הצבאית, המגולמת ברכב ובסוסים המפורסמים של מצרים. החלק השני של הפרק (ד-ט) עוסק בצד השני של המטבע, והוא מנבא על הגנת ירושלים ונפילת אשור בידי ה', אם ישוב אליו ישראל ויבטח בו במקום במצרים.

אהוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל-סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ׳. הבעייתיות בעצם הירידה למצרים הודגשה בפרק הקודם. בפרקנו מתמקד הנביא בהישענות על סוסי מצרים. גם איסור זה נזכר בפרשת המלך (דברים י"ז,טז). כיצד מתפרש טעמו של האיסור על פי נבואתנו? היעזרו בדברי הרמב"ן, המבחין בין שני איסורים בפסוק תוך שהוא רומז לפסוקים מנבואתנו:

"ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד (ראו ל׳,א), אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו, ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס...".

ב. ׳כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה׳ צְבָאוֹת עַל-יְרוּשָׁלִָם׳ (ה)

1) ההגנה האלוקית על ירושלים מדומה בפסוקנו ל׳ציפורים עפות׳. דימוי מיוחד זה מופיע בדברי ה׳ לעם לאחר יציאת מצרים (שמות י"ט,ד). נסו להבין את הדימוי בפסוקנו בעזרת הדימוי המקביל בשמות (ראו גם דברים ל"ב,יא).

2) גם בהמשך הפסוק מופיע רמז ליציאת מצרים: ׳גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט׳. חישבו – מה משמעותה של יציאת מצרים בפרקנו, וכיצד הדבר קשור לאזכור מצרים בחלק הראשון (א-ג)? 


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מורה מול תלמידים רעים

 

פרקים כ"ח ו-כ"ט - יחידה אחת - השוואה קשה בין "עֲטֶרֶת גֵאוּת שִכֹּרֵי אפרים" (כ"ח, א-ד), לבין הדומים להם ב"אֲריאֵל" (=ירושלים). 

ימי אחז (ועד 6 לחזקיהו), היו שנותיה האחרונות של ממלכת 'אפרים'. הנביא ראה לנגד עיניו את השיטפון האשורי הכביר*, ואת שומרון שתירמס ברגלי אשור, אחרי המרד האחרון שבא מתוך שיכרון וגאווה**.

וזאת ההקדמה לעימות של ישעיהו עם השיכורים 'שלו' – "אנשי לָצוֹן, מֹשְלֵי העם הזה אשר בירושלִַם" (יד-טו). חבורת השרים של אחז, שכרתו ברית עם המוות (=מלך אשור), וחשבו שבזה יהודה תינצל מכיבוש אשורי, אבל פתחו שער להשתלטות זרה.

בעימות הזה נחשף ישעיהו כ'מוֹרֶה' מול תלמידים רעים, וכבר היו אז מורים ותלמידים באצולה הירושלמית – "גְמוּלֵי מֵחָלָב" אֵם החלו ללמוד קריאה, בתרגילי 'אָב', 'בָּא', 'גָד', 'דָן'... "צַו לָצָו", "קַו לָקָו", 'רָב', 'שָב', 'תָו', מילים קטועות שאינן מתחברות למשפט שלם – "זְעֵיר שָם, זְעֵיר שָם" (ט-יג).

שיכורי הגאווה בירושלים, לא יכלו לסבול את 'המוֹרֶה הטרדן' ישעיהו, שהטיף להם מוסר בלשון חכמה ושיר, ולעגו לו כמי שמילותיו אינן מתחברות למשפט, כמורה של תינוקות (כמה מהם אולי למדו אצלו לקרוא).

הנביא השיב להם, שתלמידים כמותם לא יצליחו לקרוא ולהבין מה צפוי ליהודה ולירושלים, מפני שהם שוכבים כשיכורים בתוך "קיא צֹאה" (ח), ושמו מבטחם ב"כָזָב... ובשקר" (טו).

כאן (כג-כט) הוסיף 'המוֹרֶה' משל לשדה תבואה (מזכיר את שירת הכרם).
כדי להגיע ללחם צריך לדוש את התבואה במכות חזקות של 'גלגל עגלה' – ואלה ייסורי המשפט בדרך לגאולה.

______________________________________

* השיטפון האשורי בפס' ב, כמו בח', ז-ח.

** כמו האופֶה השיכור במאפייה העולה באש, בהושע ז.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שאיפה לתורה גדולה ומחייה

Volver al capítulo

לויתן נחש ותנין

Volver al capítulo

יום הדין של הרשעים

 

פסח ויציאת מצרים עיצבו את הפרק החותם, שמתחיל (כרגיל) בעומק הפרק הקודם – הנבואה חוזרת לשעבוד האשורי, שמזכיר את שעבוד מצרים.

"ה' א-להינו בְּעָלוּנוּ אֲדֹנים (אחרים) זוּלָתֶךָ –
לְבַד (=רק) בְּךָ נַזְכּיר שְמֶךָ" (כ"ו, יג);

הכאבים והייסורים לקראת היציאה מהשעבוד דומים לחבלי לידה לקראת יציאת התינוק –

"כמו הָרָה תַקְריב לָלֶדֶת,
תָחיל תִזעַק בַּחֲבָלֶיהָ –
כן היינו מִפניך, ה';
הָרינוּ, חַלְנוּ, כמו יָלַדנוּ רוח"... (שם, יז-יט);

הגאולה עדיין לא נולדה, ישועות לא מופיעות בארץ, הרשעים שולטים והמתים נטמנים בעפר, בעוד אנחנו מתפללים לתחיית המתים, ולנפילת הרשעים "וָאָרֶץ רְפָאים תַפּיל" (שם, יח-יט). ואז יבוא הצַו לעם, בתוך ירושלים, להסתגר בבתים - כמו בפסח מצרים - ולחכות לרגע שבו ה' יַכֶּה את רשעי העולם, אשור, בבל ומצרים, ממש כמו במכת בכורות

"לֵךְ עַמי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ
וּסְגֹר דלתיך (דְלָתְךָ) בַּעֲדֶךָ,
חֲבי (=התחבא) כמעט רגע עד יַעֲבָר זָעַם;
כי הִנֵה ה' יֹצֵא ממקומו
לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵב הארץ עליו...
ביום ההוא יִפְקֹד ה'...
על לִוְיָתָן נָחָש בָּרִחַ (=אשור);
ועל לִוְיָתָן נָחָש עֲקַלָתוֹן (=בבל);
והרג את התַנין אשר בַּיָם (=מצרים)" (כ"ו, כ - כ"ז, א)

התנין הוא קוד לפרעה במצרים מספר שמות ועד יחזקאל (כ"ט, ג) – "התַנים הגדול הרֹבֵץ בתוך יְאֹרָיו", ואילו שני הנחשים הן המעצמות ששכנו על החידקל הישר והקצר יותר (=נינוֵה בירת אשור), ועל הנהר הגָדֹל נהר פרת (בראשית ט"ו, יח), הארוך והמפותל (=בבל). אחרי המכות הגדולות יושר השיר של פִּתחוּ שערים (כ"ו, א-ב), ויתחולל קיבוץ הגלויות המופלא, גם של האֹבְדים והנִדָחים, בדרך לירושלים.

"והיה ביום ההוא –
יַחְבֹּט ה' מִשִבֹּלֶת הנהר (=מזרימת נהר פרת)
עד נחל מצרים,
ואַתֶם תְלֻקְטוּ לְאַחַד אֶחָד בני ישראל" (כ"ז, יב).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

האם ה' היה באושוויץ?

Volver al capítulo

בנים סוררים

 

במסגרת נבואות התוכחה לישראל על מעשיהם מוכיח אותם הנביא ישעיה על פנייתם לעזרה למלך מצרים. לא ברור לאיזה מלך ממלכי יהודה פונה נבואה זו, זאת משום שלא מופיע בכתוב כי הם ביקשו עזרה ממלך מצרים, ונראה לומר כי מדובר על המלך הושע בן אלה, מלך ישראל, שפעל בימיו של ישעיה ופנה למלך מצרים לבקשת עזרה כנגד מלך אשור שעלה עליו להגלותו. כמובן, שפניה זו לא עוזרת לו כלל ומלך אשור מגלה את כל ממלכת ישראל.

ישראל מבקשת לחסות תחת צל מצרים ולבטוח בהם לעזרה, אולם מתגלה כי מצרים אינה אלא משענת קנה רצוץ ורהבים שאין להם כל יסוד מציאותי בטחוני. הקב"ה תמה כיצד זה עזבו ישראל את צור מבטחם, הקב"ה, והלכו לחסות בחומה שלפתע יבוא שברה ולא תוכל להחזיק מעמד (יג).

לכל אורך הנבואה מודגשת עובדת היות עם ישראל בניו של הקב"ה ואך מתבקש הוא שבנים יפנו אל אביהם לבקשת עזרה קודם שהם פונים לגורמים זרים. יש במעשיהם מעין התכחשות לקשר החיים שבין ישראל לקב"ה, אולם ה' לא נותן להכחשה זו להחזיק מעמד. הוא פונה אליהם בכינוי 'בנים סוררים' על מנת ללמדם כי גם אם הם סבורים כי אם הם עזבו את דרך ה' ממילא ה' לא יוכל להושיע אותם יותר, אין זה נכון. לעולם הם ישארו בניו של הקב"ה ומשום כך לבסוף יגאלו כפי שמתואר בהמשך הנבואה. את הקשר בין אב לבניו לא ניתן להחליף או להפר בשום צורה שהיא.

הנביא אף מלמד על הדרך בה יגן הקב"ה על עם ישראל בעת שהצרות יפקדו אותם. הוא ממשיל את הנהגתו של הקב"ה לאריה שלא מאפשר לאף אחד להזיז אותו מטרפו וכן לציפורים המגוננות על בניהן מלמעלה ולא מאפשרות לזר לפגוע בהם (ל"א, ד-ה).

Volver al capítulo

המקדש ומלכות בית דוד בסכנה

 

עם ישראל שוקע בחומריות וממילא חכמת התורה אובדת ממנו. הנביא מתאר זאת בצורה קשה בפרק הקודם, וגם בפרקנו מופיע תיאור של תרדמה רוחנית. אנשים לא מסוגלים לפתוח ספר (יא-יב) וכל עבודת ה' היא מצוות אנשים מלומדה ללא שום עומק רוחני ומשמעות תורנית. הדבר היחיד שיכול להציל את המצב הוא חזרת דור הבנים בתשובה אל ה' והקדשת שמו בעולם, בדומה לאבינו יעקב שהיווה את פירותיו של אברהם אבינו (כב).

מצבם הירוד של עם ישראל מהווה סכנה גדולה לשני היסודות האיתנים של האומה הישראלית הלוא הם: בית המקדש ומלכות בית דוד. הנביא מקונן על 'אריאל' שהינו כינוי שניתן לבית המקדש על שם דימיון צורתו לאריה וכן בשל מראה האש שהיתה בצורת אריה שהיתה רובצת על גבי המזבח. בית המקדש עתיד להחרב מכיוון שהוא מרוקן מתוכן רוחני היות ועם ישראל הפכו להיות עמי ארצות ואינם מכירים את תרבותם ואופיים הרוחני והתורני.

גם מלכות בית דוד בסכנה. היא המכונה כאן "קריית חנה דוד" (א). הן אמנם הבטיח הקב"ה לדוד כי מלכותו לא תיפסק (מלכים ב פרק ח'), אולם הכוונה היא שלא תהיה מלכות משבט אחר במקום זרעו, אך אין זה אומר כי היא תתמיד לכל רצף ההיסטוריה ולא יהיו מצבים בהם לא תהיה מלכות כלל.

חלומות הבלהות המוצגים בהמשך הפרק גם הם מדגישים את הסכנה בה נתונים המקדש ומלכות בית דוד. בפס' ז מתוארת השתלטות הגויים על אריאל וניסיונם להחריבה ובפס' ח מופיע משל ביחס להר ציון המסמל את מלכות בית דוד שתהפוך לשוממה, בדומה לאדם החולם כי הוא אוכל ומגלה כי לא בא אוכל לפיו כלל.

שומה על עם ישראל להבין כי מבלי להחזיק בתרבות הרוחנית המסורה מדורי דורות המהווה את חוכמתו לעיני העמים הוא עלול לאבד את כל יסודותיו ולהעלם מעל מפת ההיסטוריה.

Volver al capítulo

כשהפנים של הארץ מתעוותות

 

אין כמו רעידת האדמה לשמש מטאפורה למציאות שמתערערת. כולנו מכירים את כותרות העיתונים בנוסח – "רעידת אדמה במפלגה פלונית", "רעידת אדמה במוסד פלוני", או – "הקרקע רועדת תחת רגליהם של.... " אי אפשר להחמיץ את הדרמה, את התחושה שדבר מהותי קרה כאן.

ויש רעידות אדמה אמתיות, כמובן. כותרות העיתונים יודעות היטב לצעוק גם אותן. רעידת אדמה בתאילנד, צונאמי ביפן. תמונות של ניצולים, של הרוגים, משלחות סיוע. אמצעי התקשורת מקפידים לסחוט מהאירועים הללו כל רגע דרמטי אפשרי. כמוהם, מתאר הפרק שלנו כאוס מוחלט:

הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ

וְעִוָּה פָנֶיהָ

וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ.

פניה של הארץ מתעוותות והיא מתקמטת לה, שכבות הבסיס שלה זזות, ויושביה נפוצים לכל עבר, מפחד ואימה. אי שם, בתקופתם של עוזיהו וישעיהו, הייתה רעידת אדמה בירושלים שטלטלה – פשוטו כמשמעו – את ארץ ישראל, הותירה את אותותיה, ושמשה השראה לתיאורי עבר ולנבואות עתיד. היא הפכה נקודת ציון תאריכית לזמנן של נבואות – "שנתים לפני הרעש", או לתיאורי חלחלה ומנוסה: "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה" (זכריה). יש מי שמיחס את נבואת ההקדשה של ישעיהו בפרק ו' לאותו אירוע – "וינועו אמות הסיפים". הן התחושה הפיזית (וינועו ...  תנוע הארץ), המראות (יִמלא עשן) והקולות ( ישעיהו: רעש"; עמוס: "ה' מציון ישאג, ומירושלים יתן קולו").

רֹעָה הִתְרֹעֲעָה, הָאָרֶץ; פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ צועק לו הנביא, והמאזין שואל את עצמו האם הוא מתאר מחזה פיזי טקטוני או התפוררות מוסרית, או גם וגם.

נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר, וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה; וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ, וְנָפְלָה וְלֹא-תֹסִיף קוּם. ההלך השיכור מנסה למצוא מקום אחיזה, ונופל ארצה – האם בשל כוח הכבידה והזעזוע, או מפני ש 'כבד עליו פשעו'. הטשטוש הזה בין הממדים מכוון לגמרי.

רעידות אדמה ישנן, אמר לי השבוע מחנך ידוע, ודיבר על טראומה נפשית ועל הדרך להתמודד מולה בהקשר לנוער המסומם שמגיע אליו, אחרי שנפלט מכל מסגרת אחרת. בהמשך ציטט המחנך מהנדס בניין שאמר לו כי חוזק היסודות יִקבע האם ברעידת אדמה הבית יתפורר לגמרי, או יישאר על עמדו ויתאושש.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x