ישעיהו, בפרק מ"א, מתאר את עובדי האלילים, המחזקים זה את זה:
"אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק.
וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם
אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט" (ו-ז)
וכפי שמפרש מצודת דוד:
איש את רעהו יעזורו - ועם כל זה, אף שראו פלאי האל, מכל מקום עזרו זה לזה לעשות הפסילים.
לאחיו - כל אחד אמר לאחיו חזק בעשיית הפסל...
בשיר הידוע שלפניכם, מילים אלה הוצאו מהקשרן ומשתמשים בהן במובן של שיתוף פעולה חיובי.
פסוקים רבים בספר ישעיהו הולחנו והפכו למושרים בפי כל.
לפניכם אחד השירים, שמילותיו לקוחות מהפרק שלפנינו:
"עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן
הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם
הָרִימִי אַל תִּירָאִי
אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם" (ט)
הנביא פותח בתיאור תפקידיו של המלך הראוי למלוך על ישראל. מלך זה ירדוף צדק וידאג לכך ששריו ישפטו משפט אמת. לא תהיה צביעות בארצו, ולא יגנו את מי שעושה צדקות וישבחו ויפארו את מי שעושה מעשי רשע ועבירה. מדברי הנביא משתמע כי החברה נטתה לשבח את עושי העוול ולתת להם את הפרסום והכבוד, ואילו את עושי הצדקה זנחה בצד ולא העריכה את מעשיהם.
בעולם השקר בו חיו היה נראה כי דווקא מי שמתבסס על חשבון החלשים בחברה יש לו סיכוי לנצח ולהצליח לעמוד בפני מכשולי השעה, ואילו אלו שהם גומלי חסד ונדיבים עלולים להפסיד את כל הונם בלא שתהיה בהם הכרה כלל.
עיקר חידושה של הנבואה הוא לומר כי עולם שכזה הוא הפוך מהאמת. הדבר היחיד שיכול להעמיד את המלכות לנצח הוא דווקא הצדקה והחסד כדברי הנביא: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם" (יז). הצדקה היא עבודה שיש להשתדל בה כדי לעשותה כמו שצריך. מי שמשקיע בחסד ובצדקה מלכותו תכון עד עולם. זהו הבסיס לשלום האמיתי המונע מהאויבים ומפגעי הטבע לפגוע באוצרות החברה ומבניה.
מפליא לראות כי כדי להחיל מדיניות זו שהיא כל כך פשוטה וטבעית בארץ בפועל יש צורך ברוח ממרום (טו). כנראה שיצר השלטון חזק כל כך עד כדי כך שהוא מעוור את עיני המנהיגים ומונע מהם לראות את האמת (ג).
בהמשך לפולמוס כנגד האלילים ועובדיהם בפרק הקודם, פותח פרקנו בהזמנת עובדי האלילים למשפט (א-ז). זהו משפט ייחודי ויוצא דופן, שבו עומדים האלילים אל מול ה׳ ובו מוכרע מיהו האל האמיתי. משפט דומה מופיע שוב בסוף הפרק (כא-כט), ובמספר מקומות בפרקים הבאים. בלב הפרק (יז-כ) ניצב חזון הפרחת המדבר בבוא הגאולה, הכולל בקיעת מעינות בתוכו, ושבעה עצים שיצמחו בו.
א. עיינו בפסוקים ב-ד, כב-כו. מהו הקריטריון לבחינת אמיתות האל במשפט? ראו את דברי רש"י (כו):
׳אני מגיד העתידות, הנני מעיר לבנות חרבות ירושלים ואת כורש מצפון ואת בבל להחריבה׳.
ב. ׳זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי׳ (ח) במה מתבטאת אהבתו של אברהם לפי כל אחד מהפירושים שלפניכם? איזה פירוש מתאים יותר לדעתכם להקשרו של הביטוי בנבואתנו?
רש"י: שלא הכירני מתוך תוכחה ולימוד אבותיו אלא מתוך אהבה.
רד"ק: שאהבני ודבק בי ויצא מתוך עובדי פסילים ואלילים.
רמב"ם (ספר המצוות עשה ג׳): שציוונו באהבתו יתעלה... שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני אדם כולם לעבודתו יתברך ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד, תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני אדם לאהוב אותו, וזה על דרך משל. כן כשתאהב אותו יתברך באמת, כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי (דברים ו׳,ה) "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך": אהבו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר (בראשית י"ב) "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ורצונו לומר: כמו שאברהם מפני שהיה אוהב, שהעיד הכתוב (ישעיה מ"א,ח) "אברהם אוהבי" וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם.
ג. בפסוקים ו-ז ישנו תיאור נלעג של יחסי עובדי האלילים ואליליהם. עימדו על ההקבלה הניגודית ליחסי ה׳ ועם ישראל בפסקה הבאה (ח-יא). התמקדו בפעלים ׳חזק׳ ו׳עזר׳ המופיעים בשני המקומות.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
א. נבואות הנחמה של ישעיהו פותחות בקריאה אלקית - ׳נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי׳. למי מופנית הקריאה לנחם את ישראל?
ראו את דברי תרגום יונתן: ׳נבייא, אתנבו [=נביאים התנבאו] תנחומין על עמי׳,
ואת הדרשה המופלאה בפסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כט: "נחמו נחמו עמי"- אמר ר׳ ברכיה הכהן נחמוני נחמוני עמי, בנוהג שבעולם כרם אם יהיה לאדם ויבואו ליסטים ויקצצו אותה, למי מנחמים, לכרם או לבעל הכרם? וכן לאדם יהיה בית ויבואו הליסטים וישרפו אותו, למי מנחמים, לבית או לבעל הבית? אתם כרם שלי ׳כרם ה׳ צבאות בית ישראל׳ (ישעיה ה׳,ז) ובא נבוכדנצר והחריב אותו והגלה אתכם ושרף את ביתי, אני הוא צריך להתנחם, נחמוני נחמוני עמי.
ב. ׳כִּי לָקְחָה מִיַּד ה׳ כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטּאתֶיהָ׳: מדוע נענשה ירושלים עונש כפול?
אברבנאל: כבר מרקו עוונותיהם, ונשאר הקב"ה כאילו לוה מהם וחייב להשלים להם טובות על מה שקיבלו יותר מהראוי, ונאמן הוא לשלם.
שד"ל: דרך המנחמים להגדיל הצרה בעיני מי שבאה עליו, למען הראות עצמם מרגישים בצרתו, שאם לא יעשו כן יאטום אזנו לתנחומיהם.
עמוס חכם [דעת מקרא]: הנבואה נקטה כאן בירושלים משל המיוסד על דיני התורה, שהגנב חייב לשלם תשלומי כפל, ואם אין לו לשלם הוא נמכר בגניבתו, כך נתחייבה כנסת ישראל בחטאותיה לשלם תשלומי כפל ונשתעבדה כדי לשלם חובה בעבודתה.
ג. ׳עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן...׳ (ט-יא)
1) בפסקה נשמע קול ה׳מבשר׳ המכריז מעל הר גבוה על שיבת ה׳ לירושלים. לתפקידו של המבשר השב מן הקרב בתנ"ך ומודיע על תוצאותיו, ראו שמו"ב י"ח,יט-כח.
2) בפסוק י ובפסוק יא מופיעות שתי תמונות שונות המציירות את שיבת ה׳ לירושלים. מהי דמותו של ה׳ בכל אחת, ואיזו דרך הנהגה משתקפת בה? תנו דעתכם לתפקיד זרועו של ה׳ בכל תמונה.
ד. בפסוקים כו-לא עובר הנביא לתיאור עוצמת ה׳ המתבטאת בשלטונו בצבא השמיים. מה מוסיף תיאור זה על התיאורים הקודמים של בריאת העולם בידי ה׳, וכיצד הוא מהווה תשובה לטענת העם בפסוק כז? שימו לב לחזרת המוטיב של כח ועצמה מול עייפות בפסקה.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת" (ישעיהו ל"ה, א)
יש הבדל בין מדבר וציה וערבה - המדבר אינו ראוי לזריעה מצד עצמו, והציה אינו ראוי לזריעה מצד חום השמש הבוער שם מלמעלה, והערבה היה ראוי מצד עצמו, אבל נשחת מסבת קוצים ודרדרים ומינים פראים הפוראים שם.
ויש הבדל בין שמחה ששון גיל - הששון הוא הפעולות החיצונות שיעשה להראות השמחה, כמו תוף וכנור ומחול וכדומה, והשמחה והגיל הם נפשיים; לבד שהשמחה היא השמחה התמידית הרצופה, והגיל הוא על דבר שנתחדש כמו מציאה או בשורה טובה.
על פי זה אומר: ארץ העמים שאינה ראויה אל חוּל הנפלאות והשמחה הנפשיית, ישישו מהם על ידי מפלת אדום שמחה חיצונית לבד, וקראה "מדבר וציה" שאינה ראויה לאור [האלהי]. אם מצד עצמה כמדבר, ואם מצד שרשה בשמים ממעל, אינה ראויה גם כן כציה.
אבל הערבה שהיא ארץ ישראל שהיא ראויה אל האור האלהי מצד עצמה ומצד שרשה העליון, רק שגדלו בה קוצים ודרדרים, שהם המעשים הרעים אשר בהם טמאוה, היא תגל גילה חדשה פנימית, כי נגד שהיתה ערבה מלאה קוצים עתה תפרח כחבצלת.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
חי חי הוא יודך
שרה נפשי
הצפור הפרועה שמסרבת
להפך לפסל
מוגן מפני קרה
שהגיגיו רקועי נחושת
רקועי קבע
יודך שגעון החיים
הנזרק אל יום המות,
שר דם לבי
שמסרב להפך לטל
ולהמוג ביופי,
שר דם לבי החם
הודאתו של חזקיהו לאחר רפואתו נחלקת לשלושה חלקים.
בפסוקים י-יא מביע חזקיהו את חששו מהמוות בטרם עת.
בפסוקים יב-יז הוא מתאר את סבלו וכאביו,
ובפסוקים יז-כ מתוארת הישועה והרפואה.
המתח והניגוד בין עולם החיים לעולם המוות שוזר את דברי חזקיהו. בשני עניינים מנגיד חזקיהו את החיים למתים בפסוקים יח-יט, ומביע את יתרון החיים:
א) ׳כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ ... חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ ׳: עיינו בדברי רש"י ומלבי"ם - כיצד הם מבארים את הכפילות ׳חי חי׳, ומהו יתרון החיים לפי כל אחד?
רש"י: ׳חי חי - לשון בני אדם חיים, כלומר כשיש בני אדם חיים בעולם זה חי וזה חי יוצאת ההודאה מביניהם׳.
מלבי"ם: ׳כי לא שאול תודך, כי רק חי יודך על שהוא חי, ורוצה לומר החי בעבור שהוא חי הוא יודך, ולא הנעדר בשאול יודך בעבור שאינו חי, כי זה אי אפשר משתי פנים. א - כי ההודאה היא רק על טובת החיים ובשאינו חי לא יודה על טובה שלא קבלה. ב - כי הנעדר לא יצוייר שיודה וישבח. וזה פרט במה שאמר רק חי יודה, ורק בעבור שהוא חי׳.
ב) ׳אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל-אֲמִתֶּךָ׳: חישבו מדוע נזכרו כאן הבנים, ומה הקשר לאמת? ראו את דברי הרד"ק:
׳אב לבנים יודיע אל אמתך, אם לא היו לו בנים ותחיה ויהיו לו בנים ויודיע אמתך כמו שאעשה אני, ואף אם יהיו לו בנים כל זמן שיחיה עמהם ילמדם ויודיעם, אם כן הוא טוב שתאריך לאדם, ואם חלה שתרפאהו מחליו ויודה לך הטובה שעשית לו ויודיע לבניו אחריו׳.
לסיכום, ראו את דברי הרש"ר הירש הקושר בין שני ההיבטים:
׳קדשים יהיו לאלהיהם - לא רק בתחום המקדש, אלא גם מחוץ למקדש יהיו קדושים לאלהיהם. אל יחללו את שם ה׳, שהם נושאי דגלו ומזכיריו. בקריבה למת, בשריטה, בקרחה ובהשחתת פיאות היו מחללים את שם ה׳, והאל שהם קוראים בשמו היה נודע על ידיהם כאלוהי חוסר חירות האדם - בחיים ובמוות. והן ה׳ הוא אלוהי החירות המוסרית ועמו מקור חיים; הוא מרומם את האדם משערי מוות ומשחרר אותו מכוח החטא; הוא מוליך אותו קוממיות ופותח לפניו שערי חיים וטהרה. משום כך "לא המתים יהללו י-ה" (תהלים קט"ו,יז), כי אם חי חי יודיע אמיתו; ואין קילוסו של ה׳ עולה מחולשת האדם, אלא מגבורת חירותו המוסרית. כהן השוהה עם המת - או הטבוע באות המוות והחטא של קרחה ושריטה והשחתת פיאות - יש בו משום חילול שמו הגדול. רעיון האמת, שה׳ רוצה להיות נזכר בו על ידינו, היה נהפך על - ידי כך לניגודו הגמור׳.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
פרקנו מתאר בצבעים עזים ומרהיבים את תמונת הגאולה - מסעם של הגולים אל ציון. הפרק זרוע ביטויי שמחה מגוונים, ומשובץ תיאורים עליזים של פריחת המדבר ונביעת מימיו, וריפוי מומי האדם. תהליך זה מהופך לתהליך הפיכת אדום למקום שממה שתואר בפרק הקודם. ברובד נוסף רומז הנביא להשוואה בין גאולת מצרים לגאולה העתידית וליתרונה של האחרונה. התמונה משורטטת שלב אחרי שלב ומתבהרת אט אט, ורק בחלקו האחרון של הפרק [ח-י] מתברר ששמחה זו היא תוצאה של שיבת הגולים לציון, והקוים כולם מצטרפים לכדי תמונה שלמה.
א. ׳יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה...׳ [א]
1) בפסקה הראשונה [א-ג] מתאר הנביא את פריחת המדבר בדימויים של שמחה. שלוש פעמים נזכרת פריחה ושלוש פעמים גילה [וכן לשונות ששון ורינה]. מדוע שמח המדבר וכיצד מתבטאת שמחתו?
2) הצמד ׳כבוד והדר׳ חוזר פעמיים בפסוק ב – תחילה בתיאור הפריחה, ואחר כך בתיאור הכבוד וההדר של ה׳. עימדו על היחס שבין שני מופעים אלה.
3) מיהם המדבר והערבה בפיסקה? השוו לקמן נ"א,ג: 'כִּי נִחַם ה׳ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה׳ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה'. מצודת דוד: ׳יששום מדבר וציה – ארץ ישראל שהיא עתה כמדבר וציה ישישו אז׳.
ב. ׳אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה׳ [ה] עמדו על ההבדל בין שני הצמדים של בעלי המומים [ה-ו]. מה מבטא ריפוי המומים בתהליך הגאולה?
ג. נסו לבאר את הקשר בין ריפוי המומים לנביעת המים בהמשך הפסקה [ו-ז]. ראו את דברי רש"י:
׳כי נבקעו במדבר מים - כי תשמחם ישועתו ויפרחו כמדבר ציה הצמאה למים ומעיינות נבקעים בתוכה, כלומר כי יצמח ישע לנדכאים: והיה השרב להם לאגם - התאב לתשועה יהא נושע, והנביא דבר בלשון משל׳.
ד. הנביא רומז ומשווה בין גאולת מצרים לגאולה העתידית בכמה עניינים: המסע במדבר מהגלות לארץ ישראל, בקיעת מים במדבר, ההגנה על ההולכים בדרך ממזיקים למיניהם. עמדו על יתרונה של הגאולה העתידית בפרקנו על גאולת מצרים.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית מתן על הפרק
"קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ תֵּבֵל וְכָל צֶאֱצָאֶיהָ" (ישעיהו ל"ד, א)
במקום שאומר 'גוים' או 'עמים' וסומך להם 'לאומים' הוא כי גוים הם אשר היצרו את ישראל, ולאמים הם מלכיות אשר להם שלום עם ישראל, כמו שנאמר במסכת סופרים כי בני הפלגשים אשר לאברהם, הם המלכיות שהפרישם אברהם למרחקים בל יצרו את ישראל, ויבאו לימות המשיח לשרת את ישראל, ושעליהם נאמר "ומלכת שבא (שמעה) [שומעת]" (מלכים א י', א) וכו'.
אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.
