יעקב וישראל

 

הנבואה בפרק מ"ד פותחת בפניה לעבד ה' ומכנה אותו בשם יעקב תחילה. לאחר מכן מתווסף הכינוי "ישראל בחרתי בו" (מ"ד, א). בכפל שמות אלו משתמש הנביא עוד מספר פעמים גם בהמשך הפרק: "זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (מ"ד, ה). כך גם בהמשך דבריו מזכיר הנביא: "זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה" (מ"ד, כא) וכן להלן: "כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר" (מ"ד, כג). גם בפרק מ"ה נאמר: "לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי" (מ"ה, ד) וכן בפרק מ"ו: "שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל" (מ"ו, ג). פניה כפולה זו אינה מאפיינת אם כן רק את פרקנו, אלא היא מופיעה גם בנבואות קודמות ומאוחרות.

מה פשר השימוש בכינוי הכפול של עם ישראל במהלך הנבואות, והלוא כבר שינה המלאך את שמו של יעקב לישראל וזהו השם שנקבע כי בו ייקרא שמו של עם ישראל ומדוע בוחר הנביא לפנות לעם ישראל גם בשם יעקב?

הגמרא בברכות יג עמוד א קובעת כי שם יעקב לא נעקר ממקומו אלא שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל אליו. זאת, בניגוד לשם אברהם שהחליף את השם אברם באופן מוחלט. דומה שהסיבה לכך היא כי ישנה מעלה בשם יעקב ומעלה בשם ישראל ועל כן אין כאן החלפת שם מוחלטת. יעקב מבטא את הצד של הכניעה והשפלות הקיימת בעם ישראל בהיותם עבדי ה' וככאלה מבטלים את רצונם לה'. ישראל מבטא את השררה והנצחון של עם ישראל, וכאשר הנביא מבקש להצביע על הכוחות המיוחדים והנועזים של עם ישראל פונה הוא אליהם בשם זה.

כך מבקש הנביא לכרוך יחדיו את שתי התכונות המופלאות שבעמנו. האחת, הביישנות והרחמנות המשתקפת בשם יעקב, והשניה, התעוזה והשררה שבאה לידי ביטוי בשם ישראל.

Volver al capítulo

די לעיוורון ולחרשות

 

לאחר המשפט בו הכריע הקב"ה לטובת עבדו ישראל וכנגד האומות (מ"א) הוא מצייר את דמות עבדו כאדם חלש מבחינה פיזית. הוא אינו מסוגל לצעוק או להשמיע קולו בין העמים וכדומה, ובלשוננו לא מסוגל לפגוע בזבוב. אולם, בהיבט הרוחני הוא חד מטרה ובעל רצון לשים בארץ משפט ולייסד תורה שכל הגויים יחפצו לשמוע אותה.

אולם, קודם שיגיע עם ישראל לתכלית זאת הוא זקוק לסיוע אלוקי על מנת להתרומם ממצבו הירוד אליו הגיע בעקבות הגלות הארוכה שפקדה אותו. עם ישראל מתואר כאדם הנמצא בחשיכה, כאסיר בבית כלא שעיניו לא מתפקדות והוא כעיור (ז). כך גם אוזניו כבר מתקשות לשמוע ולהאזין מרוב חוסר כוח או מטמטום הלב שהתגבר בו (יח-כ).

הראיה והשמיעה הם החושים באמצעותם האדם מתקשר עם סביבתו, פועל עליה ונפעל על ידה. עם ישראל הגיע למצב בו הגלות הפכה אותו לעיוור וחרש שאין בכוחו להצליח ולהשתקם בכוחות עצמו מהנכות הזאת. אולם הקב"ה מבטיח כי נכות זאת לא תשאר לעד. באחרית הימים ה' יפקח את עיני עם ישראל ואת אוזניו על מנת שיוכל לשמש כעד על גדולתו של ה' לעיני כל העמים.

צדקתו של ה' תבוא לידי ביטוי בכך שהוא יחלץ את עם ישראל מן המיצרים שנכנס לתוכם במשך שנות הגלות הארוכות וידעו כולם כי מאת ה' היתה זאת ולא חלילה מאי יכולתו להושיע את ישראל - "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (כא).

Volver al capítulo

להרוות את הצמא

"כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ" (ישעיהו מ"ד, ג)

 

כי אצק - כי כמו שאני יוצק מים על מקום צמא כן "אצק רוחי על זרעך", וכן אמר יואל: "אשפוך [את] רוחי על כל בשר" (יואל ג', א) וכל בשר אינו רוצה לומר אלא ישראל לבד כמו שאמר: "ונבאו בניכם ובנותיכם" (שם), וכן אצק עליהם ברכתי.

ובאמרו "על זרעך" ו"על צאצאיך" כי הנביא היה מתנבא כנגד דורו והיה מבטיח הישועה על בניהם שתבא הגאולה בימיהם. 

והמשיל דבר המים לשני ענינים - לרוחי וברכתי. 

האחד לענין הנפש שישראל צמאים בגלות לדבר הנבואה שפסקה זה כמה שנים וכן אמר: "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח', יא) והבטיח לרוות הצמא כמו שהמים מרווים המקום הצמא והיבש ואמר "אצק רוחי על זרעך" 

ולענין הגוף שישראל צמאים בגלות לישועה ולכל הטוב שהבטיחם האל בשובם לארצם ועל זה אמר "וברכתי על צאצאיך".

 

 

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

ביאורי מילים לישעיהו פרק ל"ד

 

בָאְשָׁם (ג) - סירחונם.

רִוְּתָה (ה) - שתתה לרוויה.

עַם חֶרְמִי (ה) - העם שהרגתי מפני האיבה.

הֻדַּשְׁנָה (ו) - שָׂבעה.

כָּרִים (ו) - כבשים שמנים.

עַתּוּדִים (ו) - תיישים.

אַבִּירִים (ז) - בקר חזק.

קָאַת וְקִפּוֹד (יא) - עופות בר מובהקים השוכנים רק במקומות ריקים מבני אדם.

חֹרֶיהָ (יב) - חשוביה ואציליה.

צִיִּים (יד) - בעלי חיים מדבריים.

אִיִּים (יד) - חתולי בר.


מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

באוזני שבויים ואסירים

 

קריאה סלקטיבית (כמו בהפטרות הנחמה) עלולה להטעות; אין להתעלם מהפסוקים הקשים על מצב העם בזמן הנבואה.

קהל היעד לנבואות האלה לא חווה את הנחמה, אלא נמצא:
"בָּזוּז ושָסוּי,
הָפֵחַ בַּחוּרים (=לָכוּד בפַח מלא חוֹרים) כֻלָם,
ובבתי כְלָאים הָחְבָּאוּ,
היו לָבַז ואין מציל…" (כב).

תיאורי הנחמה ועקרונות האמונה הם הדרך שנותרה לנביא כדי לעצור את הייאוש הנורא של עם "בזוז ושסוי"; הם מזכירים לי את שיר 'הפרטיזנים' – "אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה... זה יום נִכסַפנוּ לו עוד יַעַל ויבוא...".

בתוך המאבק על שמירת התקווה, נמצאת הרחבה של רעיון ה'משיח' (מפרק י"א) הנבחר לעשות משפט צדק גם לגויים:

"ויָצָא חֹטֶר מִגֶזַע יִשָי...
ונָחָה עליו רוח ה'...
ולא למַראֵה עיניו יִשפּוֹט...
ושָפַט בצדק דַלים...
והִכּה ארץ בשֵבֶט פיו...; (י"א, א-ד)

"הֵן עבדי אֶתמָךְ בו
בְּחירי רָצתה נפשי,
נתתי רוחי עליו,
משפט לַגוים יוציא;
לא יצעק ולא יִשָׂא... קולו;
קָנֶה רָצוּץ לא יִשבּוֹר (=בשקר)...
לָאמת יוציא משפט...
וּלְתורתו אִיים יְיַחֵלוּ" (א-ד).

החזון האמוני הזה (כולו מבית מדרשו הנבואי של ישעיהו) יביא לעולם "שיר חדש" (מ"ב, י-יב), וגם המדבר יָרוֹן וגם יִפרָח (מ"א, יח-יט), כי יִשכּוֹן "בַּמדבר משפט" (ל"ב, טז), וכך אפשר יהיה "להוציא מִמַסגֵר אַסיר, מבית כֶּלֶא יֹשבֵי חֹשך" (מ"ב, ז), ועַם ה' יהיה "לִברית עָם, לְאוֹר גוֹיִם" (שם, ו).   
אבל איך יאמינו שבויים ואסירים בחזון העתידי הזה?

הנבואות "הראשֹנות הנה בָאוּ" (מ"ב, ט) – כולם שמעו וראו את עליית אשור (ובבל), שיצרו את המוני השבויים והאסירים בבתי הכלא; לכן תאמינו גם בנבואות העתיד החדשות והמופלאות האלה – "וחדשות אני מַגיד, בטרם תִצמַחנה אַשמיע אתכם" (שם).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ממעקשים למישור

Volver al capítulo

שיעור בסיסי ליהודים מיואשים

 

"בורא קצות הארץ" (מ', כח) אשר מדד את המים בשַעַל (=צעד), השמים בזֶרֶת, ועפר הארץ כִּיֵיל (שם, יב), הוא "קֹרֵא הדֹרוֹת מֵראש" (מ"א, ד), אשר בחר בעם ישראל "זֶרַע אברהם אֹהֲבִי" (שם, ח).
למי צריך ללמד שיעור בסיסי זה בספר בראשית? ובחזרות מרובות כאלה?
רק לקהל יהודי, שהתייאש כליל מאמונה בה'.

אחרי חורבן שומרון וגלות עצומה משבטי ישראל, עוד חגג חזקיהו פסח בירושלים עם רבים משארית ישראל שנותרו בצפון (דברי הימים ב ל'). אבל אחרי חורבן לכיש והגליה עצומה גם מיהודה, לא היה עוד כוח לשיר על הצלת ירושלים, והייאוש השתלט עם עליית מנשה (בן ה-12; מלכים ב כ"א) לכס המלוכה.

ירושלים הוצפה בעבודת אלילי אשור ובבל, שנראו כ'מנצחים' הגדולים במלחמות העולם, וקשה היה מאד להמשיך ולדבוק באמונת הייחוד בבורא העולם שבחר בישראל, שרק הוא מנהל את ההיסטוריה.

בחלק הראשון של ספר ישעיהו (א'-ל"ט) אין בשום מקום תיאור לועג של ייצור פסילי עץ וציפויים בכסף ובזהב, פשוט כי לא היו; אבל מפרק מ' ואילך מתוארת התופעה בכל שפלותה וגסותה שוב ושוב – "הפֶּסֶל נָסַך חָרָש..." (מ', יט), – הייאוש העמוק מאמונת ה' גרם ליהודים מימי מנשה ואילך, לסגוד לבוּל עץ שהוּרַם מאוצרות המִסְכְּנוֹת המלכותיים – "המְסֻכָּן תרוּמה, עֵץ לא יִרקַב יִבחָר, חָרָש חכם יבקש לו להכין פֶּסֶל לא יִמוֹט" (מ', יט-כ).

הנחמה השופעת בפרקים אלו היא חזון עתידי של נביא מאמין, שנותר כמעט לבדו בין יהודים מיואשים עובדי אלילים. בימי הנחמה הקשים בתחילת בית שני, כלל לא היה צורך במאבק חזיתי כזה נגד סגידה לפסילי עץ מוזהבים, שחייבה לחזור וללמד את יסודות האמונה בה', מבראשית.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

סבלנות! הצמיחה היא תהליך

Volver al capítulo

כשאין אמונה, צריך להודיע על נס

"כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. הָרִאשֹׁנוֹת מֵאָז הִגַּדְתִּי וּמִפִּי יָצְאוּ וְאַשְׁמִיעֵם פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה.
מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה. וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם" (ישעיהו מ"ח, ב-ה)

 

כי הנסים שיעשה ה' לצורך ישראל יהיו בשני פנים:

א] בעת שיהיו ראוים אל הנהגה נסיית, שאז יעשה עמהם נס להתנוסס מפני צדקתם.

ב] בעת שישראל בלתי ראוים, שאז יעשה אותות ומופתים לעיניהם למען יאמינו בו.

וההבדל שביניהם הוא זה, כי הנסים שיעשה להם מפני צדקתם לא ינבא עליהם נביא וחוזה לפני בואם, רק יעשם פתאום לפי הצורך,

אבל האותות והמופתים שיעשה להם מפני רפיון אמונתם, בהכרח שינבא עליהם הנביא לפני בואם, כדי שיכירו כי יד אלהים הוא ויאמינו בו.

וזה שאמר בעת אשר "מעיר הקדש נקראו" - בעת שהיו ישראל קדושים ונתיחסו על עיר הקדש על ידי טוב מעשיהם, ובעת אשר "על אלהי ישראל נסמכו" מצד חוזק אמונתם, בעת ההיא אז הנסים "הראשנות מאז הגדתי" - רצה לומר אז לא הייתי צריך להגיד הנסים שעשיתי עמכם אל הנביא טרם בואם.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

נצחיות הקשר בין ה' לישראל

 

בפרקנו מופיעה הנבואה השניה משבע נבואות הנחמה – 'ותאמר ציון עזבני ה׳' (יד-כג), שבה מתואר דו שיח בין ציון המיואשת, המדומה לאישה עזובה ואם שכולה, לבין הקב"ה המנחם אותה ומתאר את עוצמת הקשר ביניהם ונצחיותו, ומבטיח על השבת הבנים לגבולם בידי הגויים שבתוכם ישבו ועל ההיפוך שיחול בתדמיתה בעיני העמים. הפרק פותח בנבואה על עבד ה׳ (א-יג), שנזכר כמה פעמים בפרקים אלה, ובה מציג העבד את עצמו בגוף ראשון ומתאר את התהליכים שעבר, החל מבחירתו מבטן בידי ה׳ והגנתו עליו, דרך ייאושו ממאמציו, ואת הייעוד שהטיל עליו ה׳ במישור הלאומי ובמישור האוניברסלי. 

א. ׳ה׳ מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי׳ (א) - זהותו של הדובר המכונה 'עבד' עמומה. לדעת רוב המפרשים מדובר בנביא עצמו (רד"ק: ׳ואלה דברי הנביא על עצמו׳), ולדעת חלקם זהו כינוי לעם ישראל. עיינו בנבואה וחישבו כיצד היא מתפרשת לפי כל שיטה. עימדו גם על הראיות שיש בנבואה עצמה לשתי השיטות (התמקדו בפסוקים א, ג, ו).

1) ׳וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבנִי ה׳ ׳ (יד) - נבואתנו שזורה דימויים משפחתיים. ציון מדמה את הזיקה בינה ובין ה׳ לאישה נשואה שבעלה עזבה ושכחה (פסוק יד) לעומת זאת, ה׳ מדמה את יחסו לציון ליחסה של אם לילדה הרך (פסוק טו) מה היחס בין שני הדימויים ובמה עדיף הדימוי השני על הראשון? האם יש בדימוי תשובה לטענת ציון?

2) בפסוק טז חוזר ה׳ לדימוי של איש ואישה. חישבו מה מוסיף דימוי זה על הדימוי הקודם ביחסי ה׳ וציון? (ראו גם שה"ש ח׳,ו)

3) עמדו על היחסים בין הדמויות השונות במהלך הנבואה (ה׳, ציון, ועם ישראל) וחשבו מה הם מבטאים.

ב. בפסוקים יז-כג מתאר הנביא את שיבת הגולים לארץ, ומתאר את המהפך שיתחולל במצבה של ציון, מחורבן ושממה לצפיפות מרוב יושבים. ציון מגיבה לכך בתדהמה ובפליאה (כא). מניין נובעת פליאה זו, וכיצד משיב לה ה׳ (כב-כג)? שימו לב לתפקידם של העמים ביחס לישראל בדברי ה׳ (כג). מה מלמדת הנבואה על תכליתה של הגלות?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

Pages

x