לפי מסורת חז"ל (יבמות מט עמ' ב), מלך יהודה, מנשה בן חזקיהו מבית דוד, הוציא להורג את ישעיהו הנביא, עֶבֶד ה'. האמונה הנוצרית פירשה את הפרק כנבואה על האיש מנצרת, ששמו כה דומה לשם הנביא, אבל מי שצלב אותו היה שליט זר, רומאי. מה לא עשו כדי לזרוק את האחריות על היהודים, עד שהעם היהודי כולו הפך להיות 'עבד ה' הנרדף והמוּצָא להורג'. הפרשנים היהודים פירשו את "עֶבֶד ה'" על העם היהודי הסובל בגלויות – הפרשנות הנוצרית גרמה לפרשנות היהודית.
במשפט ברצלונה (1263) נדרש הרמב"ן לעמוד לפני המלך ולהתווכח פומבית עם מומר יהודי, במיוחד על הפרק הזה. זו הייתה פעם יחידה שחכם יהודי זכה במשפט שכזה – המלך חזר בו מהדרישה להתנצר, ואף נתן לו סכום כסף נכבד (הרמב"ן תיאר את הוויכוח בפירוט, והוסיף את פירושו לפרקנו, ראו כתבי רמב"ן, כרך א', עמ' רצט-שכו). המסדר הנוצרי לא השלים עם תוצאת המשפט, והרמב"ן עזב את ספרד ועלה לארץ ישראל.
רק בעקבות הקמתה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל, החלה הכנסייה הנוצרית הרשמית לסגת מהאשמת היהודים.
בחזרה לפרק – "עֶבֶד ה'" נעצר ועונה קשות, הובל במצעד ביזוי והשפלה לעיני כל, כשהוא סובל מַכְאוֹבִים נוראים, עד שהוצא להורג באשמות מופרכות (וכנראה היו כמה וכמה מוצאים להורג) – הזעזוע מתואר מנקודת מבט של הצופים, תלמידי הנביא, אוהביו ומוקיריו, שנאלצו לחזות במראה הנורא, וחשו איך בייסורים ובמוות הוא (והם) נושא(ים) "את עֲוֹן כֻּלָנוּ" (ו).
התיאור הנורא מסביר את היעלמות ישעיהו הנביא בימי מנשה, ואת המשך דרכו ונבואותיו, בפי תלמידיו, ממשיכי דרכו.
באדיבות אתר 929