תפילה ותחינה
פרק ס"ג פותח בנבואה קצרה העוסקת בנקמת ה׳ באדום על שעוללו לישראל בתקופת החורבן (ס"ג,א-ו). בפסוקים ס"ג,ז - ס"ד,יא מופיעה תפילה ותחינה ציבורית על החורבן והגלות שבהם נתונים ישראל. בתפילה מנגיד הנביא בין נפלאות ה׳ בימי קדם, לבין הסתר הפנים בשעת החורבן. בחלקה הראשון (ס"ג,ז-יד) מתוארים חסדי ה׳ ואהבתו לישראל בעבר וכפיות הטובה של ישראל, שבעקבותיה הפך ה׳ את יחסו אליהם ונלחם בהם. בחלק השני פונים ישראל בקריאה נואשת - ׳הבט משמים וראה!׳, ומתחננים שיראה את מצבו הקשה של העם ואת החורבן הנורא ויתעורר לגאלם.
א. חסדי ה׳ לישראל בעברו של העם, ׳ימי עולם׳, נזכרים בשני שלבים:
1) כיצד מצטייר הקשר ההדדי בפסוקים ז-ט? מה היתה צפייתו של ה׳ מהעם, ובמה התבטאה אהבתו? ראו את דברי המדרש:
'צרה לישראל כאלו צרה לפניו, שנאמר ׳בכל צרתם לו צר׳ שמחה לישראל כאלו שמחה לפניו שנאמר ׳כי שמחתי בישועתך׳׳. (מכילתא דר"י עמלק ב)
2) בפסוקים י-יד מתואר ההיפוך ביחסים - ׳והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפך להם לאויב׳ (י), ועולים זיכרונות של כמה אירועים מרכזיים מהעבר הקשורים לגאולת מצרים: ׳ויזכור ימי עולם...׳ (יא-יד). מיהו ה׳זוכר׳ בפסוקים אלה? עיינו בפירושים הבאים וחשבו מה משמעות הזיכרון לפי כל פירוש.
רש"י: ׳הנביא מתאונן ואומר בלשון תחינה - היום בגולה זוכר עמו את ימי העולם, את ימי משה, ובצרתו הוא אומר איה משה רוענו המעלנו מים סוף׳.
תרגום יונתן: ׳וחס על כבוד שמו בגלל זכרון טובותיו שמעולם, הגבורות שעשה על ידי משה לעמו...׳.
דעת מקרא (עמוס חכם): ׳ואולם גם בשעה שנלחם בם זכר את ימי העולם, את הימים הקדמונים. לרמוז - אפילו בשעת כעסו על ישראל הוא זוכר את חבתו להם בימי קדם׳.
ב. בתחינה לגאולה (ס"ג,טז; ס"ד,ח-ט). מדגיש הנביא את הבסיס לבקשת הגאולה, תוך שלילת אפשרויות אחרות. מה ייחודו של בסיס זה, וכיצד הוא קשור ליחסים בין עם ישראל לקב"ה בראשית הדרך?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
הגאולה היא שמחה, צמיחה ואור
סופו של פרק ס"א (פס' י-יא) מחובר לפרק ס"ב.
היסוד המרכזי בנבואתנו הוא חוסר ההתפשרות עם חלקיותה של הגאולה, והציפיה להשלמתה במלואה. בחלקה הראשון של הנבואה מתאר הנביא שלושה שלבים בהתפתחות הגאולה, כשבכל שלב מופיע דימוי אחר המבטא מימד חדש המתגלה בגאולה: שמחת חתן וכלה (ס"א,י), צמיחה (ס"א,יא), ואור (ס"ב,א-ב). בחלקה השני של הנבואה פונה הנביא לשומרי חומות ירושלים ומפציר בהם להתפלל להשלמתה של גאולת ירושלים (ס"ב,ו-ז).
א. ׳שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה׳ תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי׳ (ס"א,י). הנביא ממשיל את שמחת הגאולה לשמחת חתן וכלה. השוו לחתימת הנבואה (ס"ב,ה). שימו לב לדמיון ולהיפוך בין הפסוקים. איזה מימד בגאולה מתבטא בדימוי זה?
ב. ׳כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ׳ (ס"א,יא). הדימוי השני עוסק בצמיחה. מהו המימד הנוסף שיש בדימוי זה? לפשר הדימוי ראו גם את דברי הרד"ק:
׳כי כארץ - ועוד המשיל ישועת ישראל לארץ שתוציא צמחה, כי היה הגרגיר בארץ נפסד ונשחת ואחר כך יצמח ויתחדש וישוב למה שהיה ויותר טוב ויפה בחדושו, כי ברוב החדש טוב מן הישן, ועוד כי מגרגיר אחד יצאו כמה גרגירים. כן ישראל היו ימים רבים בגלות נשחתים ונפסדים וכמעט אבדה תקותם ויצמחו בהגיע עת הגאולה ויפרו וירבו ויוסיפו על מה שהיו במספר ובכבוד ובגדולה יותר ממה שהיו כפלי כפליים׳.
ג. ׳עַד-יֵצא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר׳ (ס"ב,א). מהי התוספת שיש בדימוי האור על דימוי הצמיחה? התייחסו גם לתגובות הגויים בשלב הצמיחה ובשלב ההארה.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
כהני ה'
"רוּחַ אֲדֹנָי ה׳ עָלָי יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי... לְנַחֵם כָּל-אֲבֵלִים... לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר" (ס"א,א-ג). בפתח נבואתנו מכריז הנביא על השליחות אליה נקרא - לנחם את אבלי ציון ולבשר את בשורת הגאולה. בהמשך מתוארת התפתחות נוספת, גבוהה יותר, כאשר העם כולו יהפוך לכהני ה׳ "וְאַתֶּם כּהֲנֵי ה׳ תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם". (ס"א,ו)
א. שימו לב להיפוכים השונים בפסוקים א-ג, ועמדו על הקשר שבין קריאת השם - ׳וקורא להם...׳ (ג) לתהליך המתואר בפסוקים אלה.
ב. הבאת רכוש הגויים כחלק מתהליך הגאולה נזכרה כבר בנבואות ישעיהו (ראו למשל ס׳,ה-יג) - אולם בנבואתנו ניתנת לה משמעות עמוקה. כיצד מבהירה קריאת השם את יחסי ישראל והגויים בחלק זה? חשבו מה יכולה להיות משמעות העתקת דגם יחסי ישראל והכהנים - ליחסי הגויים וישראל?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
לעטוף את הזעקה בנחמה
"קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (ישעיהו נ"ח, א)
כשופר הרם קולך -
דַבֵר ראשונה דברים טובים המתיישבים על הלב,
ואחר כך דברים קשים המשברים הלב בצד מה,
ואחר כך קשים כגידים כתרועת מלחמה,
ואחר קבלם, שובה אליהם בדברים טובים ורצויים,
וזהו "כשופר הרם קולך", שמתחיל בתקיעה פשוטה, ואחר כך בשברים ואחר כך בתרועה ואחריה תקיעה פשוטה,
כך תתחיל בנחמה ותסיים בנחמה וב' הדרגות קושי באמצע.
אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.
הנקמה אינה זמנית
"וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה" (ישעיהו נ"ט, יז)
וילבש צדקה - כליו יהיו שני מינים על דרך משל: כלי צדקה וישועה לישראל, וכלי נקם לעכו"ם.
והמשיל כלי הישועה לכלי מלחמה שהם מגן שריון וכובע, משל שיגן על ישראל בגלות ובצאתם מהגלות מהאויבים שלא ירעו להם, והשריון והכובע אינם מלבושים אלא לפי שעה בעת המלחמה, והתשועה תאריך מאת התחלתה עד שיהיו ישראל בארצם ובשעת מלחמת גוג ומגוג.
והמשיל כלי הנקם והקנאה לבגדים והמעיל שילבש האדם אותם כל שעה כי עוד כל ימי עולם יהיו העכו"ם עבדים לישראל ורדו בשונאיהם ובני נכר אכריהם וכורמיהם והוא נקם וקנאה על השעבוד ששעבדו בישראל כל ימי הגלות.
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
ישועת ה' כהרף עין
"כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת" (ישעיהו נ"ו, א)
ספורנו בראשית פרק מ"א פסוק יד
"ויריצוהו מן הבור" (בראשית מ"א, יד) -
כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע כאמרו: "כי קרובה ישועתי לבא" (ישעיהו נ"ו, א) וכאמרו: "לו עמי שומע לי... כמעט אויביהם אכניע" (תהלים פ"א, יד-טו).
וכך היה ענין מצרים, כאמרו: "כי גורשו ממצרים" (שמות י"ב, לט) כאמרם זה לשונם: "שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
וכן אמר לעשות לעתיד, כאמרו: "ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג', א).
ספורנו - רבי עובדיה בן ר' יעקב ספורנו. חי באיטליה בשנים 1480-1550. נוסף לכל מקצועות התורה למד רפואה ומדעים אחרים. התיישב בבולוניה, שם עסק ברפואה, למד ולימד תורה ועסק בצורכי ציבור, וכן שימש כדיין ואף הקים ישיבה ועמד בראשה. בעיקר ידועים פירושיו לתורה ולחלק מספרי הנביאים. דרכו לפרש את המקרא על דרך הפשט, כשהוא מתבסס על דברי חז"ל, ומרחיב בענייני מוסר והנהגה.
לא עוד חורבן
"כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" (ט)
הצירוף הלשוני "מי נח", מעורר תמיהה גדולה וכבר תמהו בספר הזוהר (ויקרא יד ע"ב), הרי בספר בראשית לא נאמר "מי נח" אלא "מי המבול". בתשובה לכך אומר הזוהר שהקב"ה רוצה בקיומו של עולם, אשר על כן מצוין משה רבנו לשבח על שמסר נפשו על קיומו של העם ומנע את כילויים של ישראל. ולעומתו נח לא ביקש רחמים על דורו ועל העולם כולו, ולכן הנבואה זוקפת את המבול לחובתו וקוראת למבול "מי נח". צדיק תמים היה, אבל לא עמד במבחן הנאמנות לדור, כדרך שעמד בו רבנו משה.
והרי זה לקח לדורות. מתוך סיפור המבול נראה כאילו גזירת כלייה שנגזרה על העולם כבר אי אפשר לשנותה. ורומזת הנבואה של ישעיהו (שנקראת כהפטרה לפרשת נח) לכך שמפתח יש ביד צדיק הדור לבטלה.
ובאמת דברים קל וחומר: אם לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית שהבטיחה שלעולם כבר לא יישנה המבול, ודאי שהיה בכח תפילתו לעכב, אם לא לבטל, את הגזירה. ואולי יש בכך גם רמיזה לגבי הנושא עליו מדבר הנביא - הגאולה העתידה. לא זו בלבד שהיא עתידה וצפויה ובשורות רבות בכנפיה, אלא עוד מוסיף הנביא הבטחה: "אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך" (ט), לאמר: לאחר גאולה זאת כבר מובטחים הם ששוב לא תבוא גלות, כדרך שהובטחו נח ובניו ששוב לא יבוא מבול לעולם. מעתה, כדרך שמבקרים את נח על שלא פעל למניעת המבול הצפוי, כן מסותרת כאן גערה סמויה על שאין מונעים את הגלות הצפוייה, שהרי מניעת גלות זו אפשרית וההבטחה העתידה מוכיחה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
אמונת הייחוד
עלייתו של כּוֹרֶש (השני) על בימת ההיסטוריה מתוארת בנבואה בצורה יוצאת דופן –
"אשר הֶחֱזַקתי בִּימינוֹ
לְרַד לפניו גוים
ומָתְנֵי מלכים אֲפַתֵּחַ,
לִפְתֹחַ לפניו דְלָתַיִם
וּשְעָרים לא יִסָגֵרוּ...
אני ה' הקורֵא בְּשִמךָ
א-להי ישראל –
למען עַבדִי יעקב
וישראל בְּחִירִי...
למען יֵדעוּ מִמזרח שמש ומִמערבהּ
כי אֶפֶס בִּלעָדָי,
אני ה' ואין עוד;
יוֹצֵר אור וּבוֹרֵא חֹשך,
עֹשֶׂה שלום ובוֹרֵא רָע,
אני ה' עֹשֶׂה כל אלה"
(א-ז)
הנביא הכיר וידע את אמונת זָרָטוּסְטְרָא (הקדומה, שבימי כּוֹרֶש כבר הפכה לדת רשמית בפָרַס), בחלוקת השליטה בעולם לשתי רשויות – הטוב והרע – והוא ניסה לשכנע, שרק ה' אחד מנהל את הכל, את האור והטוב כמו את החושך ואת הרע – ההוכחה לכך תתגלה בשעה שייפתחו שערים לפני כּוֹרֶש.
אכן, בבל (בתמיכת כוהני מקדשיה) פתחה את שעריה לכוֹרֶש מלך פרס. הוא התקבל בה כמושיע במצב האַנַרכי ששרר בה – המלך נַבּוּנַאיד יצא לחצי האי ערב, והקדיש שנים להתבודדות, בעוד בֵּלשַאצַר העוצֵר חוגג בשיכרון (דניאל ה', כג) והממלכה נהרסת – אבל כּוֹרֶש לא קיבל את אמונת הייחוד.
בהצהרת כּוֹרֶש ליהודים נכתב (בעברית) –
"כל ממלכות הארץ
נתן לי ה' א-להי השמים,
והוא פָקַד עלי
לבנות לו בית בירושלִַם אשר ביהודה..."
(עזרא א', ב; דברי הימים ב ל"ו, כג) –
הנבואה התקיימה בדיוק לפי התפיסה האמונית הישראלית. פתיחת השערים לכוֹרֶש, כמו גם פקידת ירושלים ובניית הבית לה' מחדש (70 שנה אחרי חורבנו), הן ההוכחות לשלטונו המוחלט של ה' על כל המציאות. מי שניסח עבור כּוֹרֶש את הפתיח העברי להצהרה הבין היטב את הנבואה, ואת משמעות ההצהרה עבור היהודים.
אולם כּוֹרֶש ההיסטורי היה רחוק מהאידיאל הנבואי.
באדיבות אתר 929