להתענג על ה'
מאז ומתמיד פעולה של התקרבות לה' באה על חשבון המימד הגשמי האנושי. אם אדם רצה לשוב בתשובה הוא צם והתענה על מנת להפוך את עצמו לרוחני יותר ובכך סבור היה כי הוא מתקרב יותר אל ה'. תפיסה זו מבוססת על כך שהקב"ה מופשט מחומר וממילא החומר מהווה מחיצה ביננו לבינו. ככל שנפשיט את עצמנו מן החומר ונתרכז רק בצד הנשמתי שלנו נהיה יותר קרובים אל ה'. כך גם הם פני התעניות כפי שהנביא ישעיה מתאר אותם, עינוי הגוף והנפש מתוך רצון לקרבת אלוקים.
דומה שתפיסה זו בטעות יסודה. הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו וממילא גם החומר הינו חלק ממנו. לא בכדי ברא אותנו הקב"ה כנפש אלוקית בתוך גוף קרוץ חומר מן האדמה. רצונו הוא שנתקרב אליו יחד עם כל איברינו וגשמיותנו ונרומם אותם למדרגה רוחנית. אם החומר יהווה מרכבה לשכינה דרך קיום המצוות הוא לא יחצוץ ביננו לקב"ה אלא דווקא יהיה גורם מקשר ומחבר. לא החומר הוא המהווה מחיצה ביננו לקב"ה אלא העבירות המתלוות אליו (נ"ט, ב) .
זו הסיבה לכך שמלבד התוכחות על עצם הצורך בתיקון המציאות החומרית על ידי עשיית צדק חברתי מוסיף הנביא ומזכיר את מצוות עונג שבת שכל כולה הוא ביטוי לעיסוק בחומר ובהנאות הגוף אולם מתוך מצווה וקדושה. אדם שנמצא בתודעה של עבד ה' יכול וצריך לעובדו הן ברוחניות והן בגשמיות. רק כך הוא מגשים את ייעודו כאדם קרוץ חומר הממליך את הקב"ה על כל המציאות כולה.
בין צדיק לרשע
הנבואה שבפרקנו עוסקת באובדן ובמוות הקיימים בעולם. תחילה היא מתארת מצבים בהם צדיקים אובדים מן העולם. כולם שמחים איתם וחברתם נעימה להם והנה לפתע הם נעלמים ואף אחד אינו יודע מדוע דבר זה קרה. פעמים שמדובר בצדיקים נסתרים שאף אחד לא שם על ליבו את דבר היעלמותם.
לא אחת, תופעות מעין אלו גורמות להרהור אחר מידותיו של הקב"ה שנראה כאילו שאינו שופט צדק חלילה ואינו מביא לאדם כגמולו אשר הוא עושה. שאלת 'צדיק ורע לו' מהדהדת באוזננו ודורשת מענה.
והנה מגיע ההסבר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (א). מה פשר הדברים הללו? יש המפרשים כי הצדיק סופג את עוונות הדור ובמיתתו מכפר על כולם, ולא בעוונו או במקרה הוא אבד מן העולם. אולם, ניתן גם לפרש כי לעיתים רעה גדולה מתרגשת ובאה לעולם וכדי להציל את הצדיק ממנה - הקב"ה לוקח אותו בטרם עת. כך הוא ינוח על משכבו ללא צער ויסורין (ב). נמצא, שלא רק שאין כאן עיוות הדין אלא מתגלית כאן השגחה פרטית מכוונת.
כחלק מהשגחתו של הקב"ה על הצדיקים מתוארות פעולותיו כנגד הרשעים. אמנם הקב"ה קורא לשלום לרחוק ולקרוב, ברם רשעים גמורים שאין להם תקנה אין הקב"ה דורש בשלומם אלא דורש את מיתתם ומקרב את קיצם. כאן אין מקום לפשרות "אין שלום אמר אלוקי לרשעים" (כא).
Encountering God
The revelation at Sinai is THE encounter with God. It is there that we begin a covenant which has lasted to this day. It would make sense if that covenant were a true reflection of the realities of faith. In our relationships with God we experience something of a dialectic between the love and fear of God. At times we experience a fear, an apprehension about religion, and we run away, only to look back from a distance. At times we are attracted to God and all that is holy. We wish only to bask in the light of the Divine and connect with His path.
This existential reality is also the story of the Revelation at Sinai. On one hand, there is a barrier to retain the excited crowds, there are demands to "see" God, to experience Him in a direct way. And then, there is the fright of His enormous power.
Which way will we accept Torah? That is up to us. Will we relate to God in the first person or in the third person? Both options are possible - up close and at a distance. Maybe for us, in our lives, we have to aim at combining both sides - keeping both the magnitude of God in mind, while at the same time, wanting to gain a closeness to Him.
(Excerpted from "How to Divide the Ten Commandments" By Rabbi Alex Israel. Click here to read the full article)
השבת כמעצבת זהות ישראלית
לקראת גילוי ישועתו של הקב"ה קורא הנביא לחזרה לאורח החיים של עובד ה'. מעניין לבחון מה בוחר הנביא להציג כמרכיבים משמעותיים בעבודת ה'. הוא כולל שלושה דברים וכולם בלשון שמירה: שמירת משפט, שמירת שבת ושמירת עצמו מעשות כל רע. ישנו כאן שילוב מאוד יפה של צדק חברתי מחד ומחויבות דתית כלפי בורא העולם מאידך.
בהמשך מתאר הנביא את טענת הסריסים והגרים על כך שאין להם אחיזה בקרקע, הסריסים כי אין להם זרע והגרים כי אין להם נחלה בארץ. הם חשים ניתוק כביכול מהאומה הישראלית ותוהים לעצמם כיצד יצטרפו אם כן לחיי הנצח של עם ישראל?
תשובת הנביא להם היא שה' הוא נחלתם בדומה לבני לוי שאין להם חלק ונחלה בארץ. אולם, מפליא לראות כי הנביא חוזר שלוש פעמים על התנאי לכך והוא שישמרו את השבתות – שבת הארץ ושבת הזמן (פס' ב, ד, ו). מה פשר ההדגשה הזאת ומה ניתן ללמוד ממנה על משמעותה של השבת בעיצוב זהותו של עם ישראל?
דומה כי הסיבה לכך היא עצם היות השבת סימן מבחין בין עם ישראל לגויים. השבת מייסדת את ההכרה האוניברסלית בקב"ה כבורא מעולם מחד, ומאידך הינה גם זכר ליציאת מצרים ומהווה ביטוי למנוחת העבד הישראלי. כך בשבת הזמן וכך גם בשבת הארץ. בדברי הנבואה שלפנינו מעמיד הקב"ה את יסוד זהותו של עם ישראל בשמירת השבת. רק גר המזדהה עם עיקרון זה מקומו יחד עם עם ישראל והקב"ה.
איך עובדים את ה'?
אין שום חידוש בדרכי עבודת ה' לפי הנבואה בפרק הזה (שכולל גם את פרק נ"ו, עד פסוק ח, כמו בהפטרה הידועה במנחה של תענית). ה' נמצא לדורשיו וקרוב לקוראיו, לא במקדש ולא בקרבנות (גם כשבית המקדש קיים), גם לא בתפילות ובצומות – אלא בתשובה מרֶשַע ומֵאָוֶן (נ"ה, ז). "כֹּה אמר ה': שִמרוּ משפט וַעֲשׂוּ צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא וצִדקָתי להִגָלוֹת" (נ"ו, א).
גם בפרק א' (יג-טו) השווה הנביא תפילות ועצרות חג לזבחים ולקרבנות, וקריאת תורה ב(ראש) חודש ובשבת, לקטורת ומנחה. בדיוק כך גם בהמשך, בפרק נ"ח, בביטול ערכם של צום ווידוי אם אין צדקה ומשפט. גם שמירת שבת כראוי תלויה ביושר וצדק. הנביא עמוס (ח', ד-ה) כבר תקף שומרי שבת שמחכים רק ליציאת השבת כדי לחזור למרמה בשוּק, וכך בדיוק בישעיהו כולו.
לא השתנה שום דבר בהשקפת ישעיהו הנביא (ותלמידיו) על הדרך הנכונה לדרוש את ה'. דרישת ה' לא עולה כסף (נ"ה, א-ב), ואפשר רק להרוויח ממנה 'מזון' ו'מים' של יושר וצדק, שמובילים ל"ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים" (שם, ג).
המהפכה הדתית של עזרא הסופר (נחמיה פרקים ח' עד י') אכן העמידה במרכז עבודת ה' את קריאת התורה, צומות ווידוי, ושמירה קפדנית על נישואים לפי ההלכות ולפי כל סייגי היוחסין (עזרא פרקים ט' ו-י'), אבל כל זה שונה מאד מדרישת ה' בספר ישעיהו (כולו), שעיקריה 'משפט וצדקה' בכל מקום.
"ואותי יום יום יִדְרֹשוּן,
ודעת דְרָכַי יֶחְפָּצוּן,
כְּגוי אשר צדקה עשה,
ומשפט א-לֹהיו לא עזב,
יִשְאָלוּני משפטֵי צדק,
קִרבַת א-לֹהים יֶחְפָּצוּן" (נ"ח, ב).
באדיבות אתר 929
יהודה "עזובה ועצובת רוח"
בפרקים אלו קל לזרום עם החזון הנבואי המופלא, קשה הרבה יותר להתבונן במצבה הנורא של יהודה בזמן הנבואה - של הארץ, הממלכה, והיהודים. הבה נתבונן:
"... עֲקָרה...
... לא חָלָה (חבלי לידה)...
... בני שוֹמֵמה...
... בֹשֶת עֲלוּמַיִך...
... וחֶרפַּת אַלמְנוּתַיִך...
... עֲזוּבה וַעֲצוּבַת רוח...
... ואֵשֶת נְעוּרים כי תִמָאֵס...
... עֲזַבתִיךְ...
... בשֶצֶף קֶצֶף הִסתַרתי פָנַי רגע מִמֵךְ...
עֲנִיָה סֹעֲרה לא נֻחָמה...
... מַשחית לחַבֵּל…" (א-טז)
אלו אינם ימי שיבת ציון, אלא ימי גלות (שהתחילה כבר בחורבן שומרון, ובחורבן שפלת יהודה), תקופת שממה וייאוש עמוק. אל מול המציאות המרה הזאת, נאבק הנביא בכל כוחותיו על הישרדות התקווה, על האמונה היהודית, שלא תתרסק. נאבק והצליח. אלפי שנים שרו יהודים את שירת האמונה בשמחה שתבוא:
"רָנּי... פִּצחי רִנה וצַהֲלי...
הַרְחיבי מְקוֹם אָהֳלֵךְ...
כי ימין ושמאל תִפְרֹצי...
אַל תירְאי כי לא תֵבֹשי...
...וּבְרַחֲמים גדולים אֲקַבְּצֵךְ;
...וּבְחֶסֶד עולם רִחַמתיךְ,
אָמַר גֹאֲלֵךְ ה';...
וחַסדי מֵאִתֵךְ לא יָמוּש,
וּבְרית שְלוֹמי לא תָמוּט…" (א-י)
רק דרישה אחת דורש הנביא מאשת הנעורים, כדי שתהיה ראויה לישועתה ולארמונות הפאר שה' יבנה לה באבנים יקרות, "בסַפּירים" (יא):
"בִּצדקה תִכּוֹנָני,
רַחֲקי מֵעֹשֶק כי לא תירָאי,
וּמִמְחִתה כי לא תקרב אֵלַיִךְ"; (יד)
אכן זהו המשך מובהק של ישעיהו מראשית נבואתו – "ציון במשפט תִפָּדֶה, ושָבֶיהָ בִּצדקה" (א', כז). אז יהיו גם בָּנֶיהָ של ציון תלמידי ה' הראויים ללכת בדרכיו – "וכל בָּנַיִךְ לִמוּדֵי ה', ורַב שְלוֹם בָּנַיִךְ" (יג).
באדיבות אתר 929