עֹנְנָה (ג) - מכשפה
בְּחַלְּקֵי נַחַל (ו) - עם האבנים החלקות שבנחל
וַתָּשֻׁרִי (ט) - נתת תשורה
רִקֻּחָיִךְ (ט) - בשמייך ומעשי מרקחתך
וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב (יז) - בפראות
נִגְרָשׁ (כ) - סוער
מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן
באדיבות אתר 929
המבנה של ספר ירמיהו, כמו גם של ספרי נביאים אחרונים נוספים, מציב אתגר מיוחד.
מצד אחד, ישנם חלקים בספר שניתן לאגדם יחד ולראות את הקשר שביניהם ללא עוררין, כגון הנבואות על הגויים, נבואות גאולה וישועה ועוד (שהקשר ביניהם הוא נושאי) ונבואות מזמן החורבן והירידה למצרים (שהקשר בניהם הוא גם כרונולוגי).
מצד שני, בניגוד לספרי התורה ונביאים ראשונים, חלקים רבים בספר אינם בנויים בסדר כרונולוגי (למרות שבספר למעלה מעשרים נבואות עם תאריך) ופרקים רבים אינם נקשרים יחד תחת כותרת נושאית אחת. כמו כן, בשל מגבלות טכניות, פעמים ולא יכולנו לאגד יחד, תחת כותרת אחת, מספר פרקים מצומצם שהקשר בניהם נראה מובהק. אי לכך לפרקים ב'-כ' הענקנו כותרת כללית למדי, 'נבואות תוכחה מתקופות שונות', ולא ניתן ללמוד ממנה הרבה על תוכן הפרקים. כמו כן, במקרים בודדים, כאשר פרק או מספר פרקים עומדים בפני עצמם, עשינו שימוש בהערת כוכבית במקום כותרת מילולית.
נעיר בקצרה על מספר תופעות ייחודיות הקשורות לכתיבת ספר ירמיהו ובאות לידי ביטוי בסרגל:
1. ספרי נבואות
אחד המאפיינים הייחודים לירמיהו הוא כתיבת ספרי נבואות:
א. בפרק כ"ה, יג מופיעה נבואת פורענות על בבל ונאמר שם: "וְהֵבֵאתִי עַל הָאָרֶץ הַהִיא... אֵת כָּל הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל כָּל הַגּוֹיִם". יש שהציעו שזהו ספר נבואות הגויים המופיע בירמיהו מ"ו-נ"ב.
ב. בפרק כ"ט ירמיהו כותב ספר לגולי יהויכין.
ג. בראש פרק ל' מופיע ציווי לכתוב את הנבואות בספר. ואומנם פרקים ל'-ל"ג מתייחדים בכך שהם נבואות גאולה וישועה ובהחלט יתכן שכל הנבואות הללו כלולות בספר זה.
ד. בראש פרק ל"ו, בשנה הרביעית ליהויקים, נצטווה ירמיהו לכתוב את כל נבואותיו מאז החל להתנבאות בימי יאשיהו (23 שנה). על פי המסופר שם ברוך בן נריה כתב את הנבואות, המלך שרפן וברוך בן נריה כתבן שוב. זהו, אם כן, ספר נבואות פורענות. אכן, בניגוד לספרים האחרים אותם ציינו לעיל, קשה לזהות בספר ירמיהו, כפי שהוא לפנינו, קובץ אחיד ורציף המהווה ספר זה (בפרקים א'-ל"ה מופיעות מספר נבואות שנאמרו לאחר זמן כתיבת הספר, בשנה הרביעית ליהויקים, וכן מופיע 'ספר הגאולה והישועה', שוודאי עומד בפני עצמו).
2. סיפורים ביוגרפיים
בספר ירמיהו סיפורים רבים, חלקם ביוגרפיים, אודות הנביא ויחסיו עם ה', העם והמלכים. גם נקודה זו ייחודית לירמיהו, בהשוואה לספרי נביאים אחרונים אחרים.
יתכן ושתי נקודות אלו גם יחד הביאו את חז"ל (בבא בתרא טו ע"א) לטעון שירמיהו כתב את ספרו ואת ספר מלכים (מה שלא נאמר על ישעיהו ויחזקאל).
למרות האמור, פרשנים וחוקרים ניסו למצוא סדר והיגיון במבנה של ספר ירמיהו. באתר התנ"ך מופיעים מספר שיעורים ומאמרים העוסקים בנושא זה.
לעיון בשיעורו של הרב ד"ר יואל בן נון, שיעורו של הרב ד"ר יוסי אליצור ומאמרו של הרב דוד סבתו.
שִׁבְרוּ (א) - קנו מזון
תִשְׁקְלוּ (ב) - תשלמו
גּוֹי לֹא תֵדַע (ה) - עם זר
וְאִישׁ אָוֶן (ז) - נבל
הַנַּעֲצוּץ (יג) - סוג קוץ
מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן
באדיבות אתר 929
יָד (ה) - מקום שייזכרו בו, כמו מצבת זיכרון
חַיְתוֹ (ט) - חיות
שָׂדָי (ט) - השדה
אֵתָיוּ (ט) - בואו
צֹפָיו (י) - המנהיגים הפוליטיים הגדולים שאמורים לצפות את העתיד
לְבִצְעוֹ (יא) - לממונו
מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן
באדיבות אתר 929
כדי להבין את הדברים כראוי, עלינו לראותם במרקם הכללי ובהקשר של התקופה שבה נאמרו. ירמיהו עתיד להיות נושא דבר ה' בעולם בתקופה אשר בראייה היסטורית לא היה לה אח ורע בקודמותיה מבחינת התהפוכות הבין לאומיות שטמנה בחובה.
עלייתה של בבל נתפסה כתופעה חסרת תקדים, הן מבחינת הממדים שהגיעה אליהם, הן בעוצמתה ובהצלחותיה הצבאיות. לא בכדי אמר נבוכדנצר בלבו "אֶדָּמֶה לעליון" (י"ד, יד). המציאות שנוצרה כמעט לא הותירה ספק בלב האנושות: מלך אשר מגיע להישגים כאלה, מלך אכזר וחזק אשר אין איש עומד בפניו - האין הוא האל האמיתי? זו הייתה הסכנה החמורה ביותר שהייתה טמונה בעלייתה של בבל. מסיבה זו היה צורך שיקום נביא לגויים, לגויים כולם ולאו דווקא לעם ישראל, להודיע קבל עם ועולם שהמציאות הזו - אף היא מציאות אלוקית ומשמים נגזרה, למרות גודלה של בבל ולמרות מחשבות האלוהות של מלכהּ.
זו הייתה תכלית תפקידו של ירמיהו, למנוע חילול השם עצום שעלול היה להיגרם עם עלייתה של ממלכת בבל. ירמיהו הוקדש כנביא בשרשרת הנביאים שניבאו לישראל מכניסתם לארץ ועד שיבת ציון, אך לנוכח המציאות הבין לאומית שנולד לתוכה, תפקידו כנביא לעמים כולם היה מהותי וייחד אותו מנביאים אחרים. זהו תפקיד העומד בפני עצמו, ואין הוא תלוי בנבואות ירמיהו לישראל על החורבן ועל עניינים אחרים.
נמצא שהיותו של ירמיהו נביא לגויים איננה נמדדת במספר הנבואות אשר ניבא עליהם, אלא במהות תפקידו ושליחותו: להודיע שמציאות זו מכוונת בידי הקב"ה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות
משה מגלה התנגדות נמרצת ועזה למינוי המוטל עליו, בעוד ירמיהו איננו מתנגד אלא רק מבקש חיזוק. טענתו על גילו הצעיר וחוסר בגרותו היא טענה עניינית, ומרגע שמובטחים לו תמיכה וסיוע על ידי הקב"ה, הוא נרגע ומקבל את המשימה ללא ויכוח נוסף. משה, לעומת זאת, איננו טוען טענה לגופו של עניין על חוסר התאמה לתפקיד ואין בפיו אלא טענות כלליות היכולות להאמר על ידי כל אדם שהייתה מוטלת עליו משימה דומה. טענת "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג', יא) מעידה על ענוותנותו של משה, אך אין היא מהווה הנמקה מדוע דווקא הוא איננו מתאים לתפקיד. אין כאן פגם באישיותו או ביכולותיו של משה אלא חוסר רצון לקבלת השליחות המוטלת עליו. שלא כירמיהו, המקבל את דברי החיזוק של הקב"ה וחדל מטענתו, משה איננו נרגע לאחר הבטחת הקב"ה וממשיך להתווכח נמרצות.
ישנו הבדל משמעותי בין משה לירמיהו. משה קיבל מינוי כנביא הנשלח להנהיג את העם. בדרך הנבואה הקב"ה התגלה אליו ובגלל מעלותיו הרוחניות הוא נבחר אך התפקיד הוא הנהגה מדינית. מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, משה נרתע מכך ומנסה לסרב, אך חשוב להדגיש שהוא מסרב לתפקיד של נביא-מנהיג. ירמיהו, לעומתו, אינו מקבל מינוי של מנהיג אלא הוא אמור לשמש שופר לקב"ה ועל כן אין הוא מתנגד אלא מקבל את החיזוק האלקי ומסכים להנבא.
באותן אופן, הדגשת קדושת הגוף של הנביא נובעת מהיותו שופרו של הקב"ה. היות וירמיהו עושה זאת מבטן, קדושתו היא מרחם. ברם, נביא-שליח איננו פועל ככלי של הקב"ה אלא מכוח גדלות האדם שבו ועל כן הגדרתו אחרת. משה קיבל חיזוקים אחרים כי "הראה לו אות גדול לחזק את לבו והוא אות הסנה והאותות האחרים שנתן בו יכולת לעשותן לפני פרעה" (רד"ק לירמיהו א', ה).
לדברינו, התשובה היא כפתור ופרח. ירמיהו שהיה נביא שופר קיבל חיזוק ביחס לקדושתו, ואילו משה שהיסס ללכת כנביא-מנהיג קיבל כלים שיועילו לחזק את כושרו המדיני, וזה עדיף לצרכיו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
הפחד מתעורר לא רק מפני האויב עצמו, אלא כבר מפני השמועות עליו: "שָׁמַעְנוּ אֶת שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה" (ו', כד), ויותר מאוחר מתעורר הפחד מפני השופר המבשר על בואו של האויב: "מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ד', יט). בואו של האויב אינו מביא רק לפחד מפני התוצאות האפשריות, הוא כבר גורם לאבל ולמספד קודם זמנו - אֵבֶל על תוצאות שעדיין אינן נראות בפועל - "בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינו" (ו', כו).
הנביא פוסח על תיאור המלחמה עצמה. ולמעשה מתקבל הרושם שמלחמה לא הייתה: בא אויב נורא ואיום, הפחד מפניו הוא גדול, האויב מטיל מצור – ובעקבות זה באות התוצאות: "וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי ישֵׁב" (ב', טו). יש בזה הוצאה לפועל בדיוק נמרץ של תוכניות האויב "לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב" (ד', ז), וכשם שביאתו של האויב הייתה פתאומית (ו', כו) כך התוצאות הן פתאומיות: "שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי" (ד', כ).
והחורבן הוא גדול: "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם: רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ: רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ: רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכָל עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי ה' מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ" (ד', כג-כו) החוש היחיד שפועל הוא הראיה, אין חיים, אין תנועה, אין קול. בעוד שבעת ביאתו של האויב קראנו על תנועה מהירה "הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו" (ד', יג) חוש השמיעה פועל במלוא אונו "הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלַם נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם" (ד', טז).
תיאור החורבן מפרט את השואה: "וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ יְרשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵנָּה בֶּחָרֶב" (ה', יז) אולם הנביא פותח פתח, השואה אינה מוחלטת "וְגַם בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם כָּלָה" (ה', יח).
(נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'דבר אחד מדבריך')
הרצי"ה קוק - הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891-1982), בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית. עסק רבות בלימוד תנ"ך, אמונה וגאולה ברוח תורתו של אביו.
ספר ירמיהו פותח בנבואת הקדשתו של ירמיהו. תחילה מתוארת התקופה שבה ניבא ירמיהו וניכר כי לא פשוטה השליחות שמוטלת עליו. יהיה עליו לנבא נבואות פורענות שסופן חורבן בית המקדש וגלות ממלכת יהודה לבבל. כדי לעמוד בקשיים הצפויים לו במהלך הדרך עליו להיות בעל כוחות סבל גדולים ועוצמות רוחניות ללא שיעור. רק כך יוכל להתמודד אל מול הקושי וההתנגדות שיתקל בה מצד העם.
דומה שזו הסיבה לכך שהקב"ה מבהיר לו כי אין הוא סתם נביא שנבחר בעקבות פעולותיו האנושיות שקדמו לבחירתו, אלא שכבר מראשית יצירתו הוא נועד לכך. הקב"ה כבר הכין תרופה למכה ומראש חנן אותו בכוחות רוחניים יתרים על פני שאר בני האדם.
התנגדותו של ירמיהו לתפקיד בשל היותו נער אין בכוחה להוות עילה לסירוב כיון שאין הוא נער כשאר הנערים אלא נועד לגדולות. יש לו שאר רוח נוסף על פני יתר בני דורו ומכוחו יוכל הוא לעמוד בשליחות אותה ייעד לו אלוקים. הקב"ה אף מבטיח לו כי ישים אותו לעיר מבצר כנגד כל הקמים עליו והוא יוכל לעמוד מולם ללא חת ולהצליח בשליחותו.
במידה מסוימת הקדשתו של ירמיהו הינה דגם וסמל לכל אדם בעולם. כדרך שלירמיהו ישנה שליחות והקב"ה טבע בו כוחות על מנת שיוכל לעמוד בה, כך לכל אדם ישנו ייעוד או שליחות שקבע לו הבורא ובכל אחד נטע הקב"ה את הכוחות הנדרשים למילוי ייעודו. כל מה שנדרש הוא להאמין בכך ולפעול בשם ה'. בהצלחה.
כַּיּוֹנֵק (ב) - כענף קטן.
מְחֹלָל (ה) - מוכה ודקור.
נִגַּשׂ (ז) - נלחץ על ידי אחרים.
וּכְרָחֵל (ז) - ככבשה.
נִגְזַר (ח) - נכרת.
דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי (י) - לדכאו עד שֶׁחלה.
הֶעֱרָה (יב) - הריק.
יַפְגִּיעַ (יב) - התפלל.
מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן
באדיבות אתר 929
ברור שאין בית על הארץ אשר יכיל את כבוד ה', כי "השמים ושמי השמים לא יְכַלכְּלוּךָ, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (כדברי שלמה, מלכים א ח', כז), וזה יכול להיאמר גם כשהבית בנוי, וגם כשהוא חָרֵב; השאלה הגדולה היא, האם עובדי ה', "החֲרֵדים אֶל דְבָרוֹ" (ה) ראויים שה' ישכין בתוכם את כבודו, בבית שעל הארץ, בירושלים הראויה לששון ולשמחה?
בפרק 'החרדי' ביותר בכל התנ"ך עולה השאלה הזאת בכל עוצמתה. והתשובה היא, כמו שלמדנו מתחילת ישעיהו, שהכל תלוי ביחס לעניים ולשפלי הרוח. כי אנשים אכזריים, גם הקרבנות שלהם לא ייחשבו אלא כ"דם חזיר" (ג).
"כה אמר ה'
השמים כִּסאי והארץ הדם רגלי
אֵי זה בית אשר תבנו לי...
ואת כל אלה יָדי עָשָׂתָה...
ואל זה אַבּיט,
אל עָני וּנְכֵה רוח, וחָרֵד על דברי" (א-ב);
הראויים לעמוד לפני ה' הם שפלי הרוח, העניים והענווים, וגמול קשה ישלם ה' לפושעי הגאווה והאכזריות, כמו למקריבי החזירים ואוכלי "השקץ והעכבר" (ג, יז). אבל איך אפשר לבנות מחדש עם חי ובריא שישאף לעמוד לפני ה' ולהיות ראוי לבחירתו? העונש החד והברור לעין ביום הגמול העתידי, יעמיד כמנצחים את הישרים ואת הראויים. אבל זה לא מספיק כדי לשַקֵם עָם.
התשובה הנבואית (במיוחד, בישעיהו) היא קיבוץ גלויות, אבל כאן הוא מתאר זאת באופן חריג ושונה – הגויים שישרדו, יביאו את כל אחינו שנטמעו ביניהם כמנחה לה', בשיירות של כלי תחבורה ישנים וחדשים, וה' יקח מהם אפילו כוהנים ולויים:
"והביאו את כל אחיכם מכל הגוים
מנחה לה',
בסוסים וברכב, וּבַצַבּים (=עגלות מכוסות) ובַפְּרָדים וּבַכִּרכָּרוֹת
על הר קדשי ירושלִַם,
אָמַר ה'" (כ).
באדיבות אתר 929
Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.
