נשרף הפיוז
בפרקנו מתואר עבד ה' כאדם שסובל בגלל חטאי אחרים:
"לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ: נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ..." (ב-ה)
מה ההיגיון בכך שאדם צדיק יסבול בגלל חטאי אחרים?
הכוזרי עונה על כך במשל מפורסם: "עם ישראל באומות, כלב באיברים". הלב הכי רגיש לכל קושי ולחץ בגוף, כי הוא צריך להישאר הכי בריא וזך. כך עם ישראל שרגישים לכל זיהום רוחני בעולם.
אענה על כך במשל נוסף, שמדגיש עוד פן בהתנהלות זו. כאשר יש קצר חשמלי בבית, חלק מהמעגל החשמלי נשרף. כדי שלא נצטרך לחפש בכל הקירות מה נשרף, אנו מתקינים נתיך (=פיוז), שהוא החלק הרגיש ביותר במעגל, ואם יש עומס חשמלי, דווקא הוא ישרף/יקפוץ, ונוכל לטפל בו. הנתיך "נושא בעוון" של כל המעגל החשמלי. הסיבה שדווקא הוא נבחר היא, שהוא הכי נגיש לבעל הבית.
"עבד ה'" הוא הנתיך ש"נענש" כאשר יש עומס חטאים בכל המעגל. הסיבה שדווקא הוא נבחר היא, שהוא נביא, והוא הכי נגיש לבעל הבית, לקב"ה. מצד אחד הוא זה שסובל, מצד שני הוא זה שקרוב לה'.
הסבר מעין זה ניתן לומר רק כאשר הנתיך הוא חלק מהמעגל החשמלי, רק כאשר עבד ה' הוא חלק מהעם, ומייצג אותו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
אתה לא במרכז העולם
במבט ראשון, נושא פרקנו הינו המצוות שבין אדם לחברו והמשמעות הראויה של יום הצום. אולם, בשורש העניין הבעיה הרוחנית המרכזית שהפרק עוסק בה היא הגאווה, והאגוצנטריות הנגזרת ממנה. שמירת המצוות שבין אדם למקום והזנחת אלו שבין אדם לחברו אינה רק צביעות, אלא שהיא אף מצביעה על כך שגם המצוות שבין אדם למקום נעשות מתוך רצון להטבה עצמית.
כך עולה גם מן הטענה: "למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע?" (ג). הטוענים רואים את קיום המצוות שבין אדם למקום כאמצעי לקידום ושיפור מצבם, ועל כן הטרוניה שלהם היא על כך שאין המצוות מועילות. במלים אחרות, האדם מעמיד את עצמו ולא את הקב"ה במוקד. האדם הוא הישות החשובה, ובעבורה צריך לקיים מצוות, בעוד הקב"ה נועד לשרתו ולהיטיב עמו.
נקודה זו חוזרת ובאה לידי ביטוי ביחס למצוות שבין אדם לחברו. הבנת הערך של חשיבות השמירה על מצוות בין אדם לחברו מותנית בהכרה שהאדם איננו במוקד העולם, ושאין הוא טוב מאחרים. האדם האגוצנטרי מדמה בנפשו שכל העולם לא נברא אלא לשרתו, ורואה את האחרים ככלי להטבת מצבו. לעומת זאת, מי שהפנים את התובנה שאין הוא טוב מאחרים, לא ינצל אותם, אלא אדרבא, יבין שעליו לעזור להם. עזרה זו יכולה לבוא מתוך אלטרואיזם, החפץ להיטיב עם הזולת ולגמול לו חסד, או מתוך מניעים תועלתניים יותר. בין כך ובין כך, כל מי שאינו רואה את קיומו כחזות הכל, ישאף לשמור על המצוות שבין אדם לחברו, בעוד מי ששקוע בעצמו בלבד יבטלן.
נקודה זו מוצאת לה ביטוי משמעותי במצוות צדקה שפרקנו מתמקד בה. מחד, מצוות צדקה מוטלת על האדם מפני החובה לעזור לחלש. מבחינה זו, היא מצווה שבאה לעולם מפאת הצורך האנושי של הנזקק והאחריות המוטלת על החזקים שבחברה לעזור לחלשים. מאידך, קיים במצוות צדקה רובד שני, בו הנותן נמצא במרכז התמונה. מטרת המצווה איננה רק העזרה לחלש והשגת המטרה של "וחי אחיך עמך", אלא גם השרשת מדות טובות בנפשו של הנותן.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
באורי מילים לישעיהו פרק מ"ח
נִסְכִּי (ה) - דמות מתכת יצוקה.
נְצֻרוֹת (ו) - נסתרות.
אֶחֱטָם (ט) - ארסן, אבליג.
מְקֹרָאִי (יב) - שאני קורא לו תדיר, שנקרא בשמי, או: שנקרא על ידי.
חֳרָבוֹת (כא) - במקומות יבשים.
יָּזֻבוּ (כב) - נזלו .
מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן
באדיבות אתר 929
להתענג על ה'
מאז ומתמיד פעולה של התקרבות לה' באה על חשבון המימד הגשמי האנושי. אם אדם רצה לשוב בתשובה הוא צם והתענה על מנת להפוך את עצמו לרוחני יותר ובכך סבור היה כי הוא מתקרב יותר אל ה'. תפיסה זו מבוססת על כך שהקב"ה מופשט מחומר וממילא החומר מהווה מחיצה ביננו לבינו. ככל שנפשיט את עצמנו מן החומר ונתרכז רק בצד הנשמתי שלנו נהיה יותר קרובים אל ה'. כך גם הם פני התעניות כפי שהנביא ישעיה מתאר אותם, עינוי הגוף והנפש מתוך רצון לקרבת אלוקים.
דומה שתפיסה זו בטעות יסודה. הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו וממילא גם החומר הינו חלק ממנו. לא בכדי ברא אותנו הקב"ה כנפש אלוקית בתוך גוף קרוץ חומר מן האדמה. רצונו הוא שנתקרב אליו יחד עם כל איברינו וגשמיותנו ונרומם אותם למדרגה רוחנית. אם החומר יהווה מרכבה לשכינה דרך קיום המצוות הוא לא יחצוץ ביננו לקב"ה אלא דווקא יהיה גורם מקשר ומחבר. לא החומר הוא המהווה מחיצה ביננו לקב"ה אלא העבירות המתלוות אליו (נ"ט, ב) .
זו הסיבה לכך שמלבד התוכחות על עצם הצורך בתיקון המציאות החומרית על ידי עשיית צדק חברתי מוסיף הנביא ומזכיר את מצוות עונג שבת שכל כולה הוא ביטוי לעיסוק בחומר ובהנאות הגוף אולם מתוך מצווה וקדושה. אדם שנמצא בתודעה של עבד ה' יכול וצריך לעובדו הן ברוחניות והן בגשמיות. רק כך הוא מגשים את ייעודו כאדם קרוץ חומר הממליך את הקב"ה על כל המציאות כולה.
בין צדיק לרשע
הנבואה שבפרקנו עוסקת באובדן ובמוות הקיימים בעולם. תחילה היא מתארת מצבים בהם צדיקים אובדים מן העולם. כולם שמחים איתם וחברתם נעימה להם והנה לפתע הם נעלמים ואף אחד אינו יודע מדוע דבר זה קרה. פעמים שמדובר בצדיקים נסתרים שאף אחד לא שם על ליבו את דבר היעלמותם.
לא אחת, תופעות מעין אלו גורמות להרהור אחר מידותיו של הקב"ה שנראה כאילו שאינו שופט צדק חלילה ואינו מביא לאדם כגמולו אשר הוא עושה. שאלת 'צדיק ורע לו' מהדהדת באוזננו ודורשת מענה.
והנה מגיע ההסבר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (א). מה פשר הדברים הללו? יש המפרשים כי הצדיק סופג את עוונות הדור ובמיתתו מכפר על כולם, ולא בעוונו או במקרה הוא אבד מן העולם. אולם, ניתן גם לפרש כי לעיתים רעה גדולה מתרגשת ובאה לעולם וכדי להציל את הצדיק ממנה - הקב"ה לוקח אותו בטרם עת. כך הוא ינוח על משכבו ללא צער ויסורין (ב). נמצא, שלא רק שאין כאן עיוות הדין אלא מתגלית כאן השגחה פרטית מכוונת.
כחלק מהשגחתו של הקב"ה על הצדיקים מתוארות פעולותיו כנגד הרשעים. אמנם הקב"ה קורא לשלום לרחוק ולקרוב, ברם רשעים גמורים שאין להם תקנה אין הקב"ה דורש בשלומם אלא דורש את מיתתם ומקרב את קיצם. כאן אין מקום לפשרות "אין שלום אמר אלוקי לרשעים" (כא).