האם נותר עם?
הפרקים החותמים (ס"ה ו-ס"ו) חוזרים למאבק מול (יהודים) עובדי אלילים בפולחנים זרים ומכעיסים – "זֹבחים בַּגַנוֹת... היֹשבים בַּקברים... האֹכלים בשר החזיר..." (ג-ד), תופעות שהחלו ביהודה בהיקף נרחב, בימי מנשה, עם הייאוש מדרך ה', וההשתלבות במרחב האלילי.
אבל הפתיחה (א-ב) מפתיעה. ה' כמו מתפלל המבקש את עמו:
"נִדרַשתי לְלוֹא שָאָלוּ,
נִמצֵאתי לְלֹא בִקְשֻני,
אמרתי הִנֵני הִנֵני אל גוי לא קֹרָא בשמי;
פֵּרַשְׂתי יָדַי כל היום אל עַם סוֹרֵר
ההֹלכים הדרך לא טוב, אחר מַחשְבֹתֵיהֶם"...
האם עדיין נותר עם?
הצפון ושפלת יהודה, גָלוּ. בין הנותרים ביהודה יש רבים שאין בהם שום רצון לקרוא בשם ה', או אפילו להשתייך לעם ה'. הפתרון מתחילת ישעיהו הוא 'השארית', 'עבדי ה' הנאמנים':
"... כן אעשה למען עֲבָדַי, לבלתי הַשחית הכל;
... בְחירַי ועֲבָדַי ישכנו שמה" (ח-י).
בניגוד לבלבול השורר בו סובלים עבדי ה', יבוא יום ההבחנה בין עובדי ה' לבין עוזביו:
"...הנה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ, ואַתֶם תִרעָבוּ,
הנה עֲבָדַי יִשתוּ, ואַתֶם תִצמָאוּ,
הנה עֲבָדַי יִשׂמָחוּ, ואַתֶם תֵבֹשוּ" (יג-יד).
אז ייברא העולם מחדש, השמים והארץ, בירושלים של שמחה, בלי בכי וזעקה, ובאריכות ימים מופלאה. אפילו "החוטא" יגיע לגיל 100. איך יתחולל הנס הזה? בזכותם של אלה ששומרים על המשכיות, שהענפים שלהם מתחדשים כמו בעץ זקן, שהדורות הקודמים נותרים יבשים על הגזע, ומחזיקים את צינורות החיים שבתוכו.
"כי כִימֵי העץ ימי עמי...
כי זרע בְּרוּכֵי ה' הֵמה,
וצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָם" (כב-כג);
זו מקבילה מדויקת לנבואה המשיחית הראשונה (י"א, א-ט):
"זאב וטָלֶה יִרעוּ כאחד,
ואריה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶבֶן,
ונחש עפר לַחמוֹ,
לא יָרֵעוּ ולא יַשחיתוּ בכל הר קדשי,
אמר ה'" (ס"ה, כה).
באדיבות אתר 929
נבואות ברוח מזמורי תהילים
כידוע, יש קשרים עמוקים בין ספר ישעיהו לבין מזמורי תהלים, וכבר ראינו מזמור תודה שלם בסוף הנבואה על קיבוץ גלויות (י"ב), ומצאנו שיר מפוזר בין פרקי הישועה של ירושלים (כ"ד עד כ"ז); כמו כן, מזמור התודה של חזקיהו על הצלתו ממחלתו (ל"ח, ט-כ) מופיע רק בספר ישעיהו.
תלמידי ישעיהו המשיכו בדרכו הנבואית, ברעיונות הנשגבים ובסגנון השירי, מימי מנשה ועד חורבן ירושלים המתואר במזמור ההיסטורי האחרון (ציון הפרק ס"ד מוטעה, כמובן):
"חסדי ה' אזכיר תהלת ה',
כעל (=כן, על) כל אשר גמלנו ה'... (ס"ג, ז).
פתיחת החסד עם שירת משה ביציאת מצרים ובבקיעת הים (ס"ג, ז-יד) דומה מאד למזמור תהלים ק"ו (ב, ט ,כא) –
"מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו...
ויגער בים סוף ויחרב, ויוליכם בתהומות כמדבר...
שכחו א-ל מושיעם..." (תהלים ק"ו, ב, ט, כא).
"והמה מרו ועצבו את רוח קדשו...
בוקע מים מפניהם...
מוליכם בתהמות כסוס במדבר"... (סג, י-יג);
קריאות הזעקה הגדולות לנוכח החורבן הנורא:
"הבט משמים וראה...
איה קנאתך וגבורתיך… (ס"ג, טו);
דומות מאד לזעקות מזמורי החורבן בתהלים (ס"ט, ע"ד, ע"ט, פ', פ"ט).
"למה א-להים זנחת לנצח"... (תהלים ע"ד, א);
"קומה א-להים ריבה ריבך"... (שם, כב);
"עד מה ה' תאנף לנצח"... (שם ע"ט, ה);
"עד מה ה' תסתר לנצח"... (שם פ"ט, מז);
"א-להים צ-באות שוב נא,
הבט משמים וראה...
האר פניך ונושעה" (שם פ', טו, כ).
בית המדרש של משוררי תהלים התקיים בירושלים מימי דוד ועד אחרי החורבן, ותלמידי דוד ואסף ואיתן האזרחי המשיכו ליצור בסגנון המזמורי ברוח הקודש.
בדיוק כך ובמקביל, המשיכו גם תלמידי ישעיהו להינבא ברוחו ובסגנונו, עד המזמור החותם.
באדיבות אתר 929
זעם על אדום
כבר פגשנו נבואה קשה על אדום בישעיהו (ל"ד), וכבר תיארנו שם מעט מהיסטוריית הדמים ההדדית בין יהודה לאדום. בין היֶתֶר, סוחרי עבדים אדומים היו קונים שבויים יהודים (ואחרים) בשוּקֵי העבדים של עזה ושל צור, ומוכרים אותם למרחקים (עמוס א', ו-יא); תופעה זו התעצמה בעת חורבן ירושלים; האדומים סייעו לבבלים באופן פעיל בהחרבת ירושלים, בהסגרת פליטי יהודה שניסו לברוח, ובמכירת שבויים לעבדים;
הנביא עובדיה (ו-יד) זעק נגד אדום – "מֵחֲמַס אחיך יעקב תְכַסְךָ בוּשה... ביום עֲמָדְךָ מִנֶגֶד, ביום שְבוֹת זָרים חֵילוֹ, ונכרים באו שעריו, ועל ירושלִַם יַדּוּ גורל, גם אתה כְּאַחַד מהם... ואַל תַעֲמֹד על הפֶּרֶק (=צומת דרכים) להַכרית את פליטיו, ואל תַסגֵר שְׂרידָיו ביום צרה";
הסמיכות למזמור החורבן בהמשך (מ-ס"ג, ז עד סוף ס"ד), מלמדת על הזמן של נבואה זו – אחרי חורבן ירושלים.
וכך התפרץ הזעם והכאב נגד אדום גם במזמור החורבן בסוף תהלים, ובצמוד לשבועת "אִם אֶשכָּחֵך ירושלִַם תִשכַֹח ימיני" (תהלים קל"ז, ה-ז), מתואר העידוד האדומי לבבלים מחריבי העיר:
"זְכֹר ה' לבני אדום את יום ירושלִַם, האֹמרים: עָרוּ (=החריבו), עָרוּ עד היסוד בָּהּ";
ובמגילת 'איכה' (ד', כא-כב) – "שׂישׂי ושִׂמחי בת אדום יושבת בארץ עוּץ, גם עָלַיִךְ תַעֲבָר כּוֹס (התַרְעֵלה) תִשְכְּרי ותִתְעָרי; תַם עֲוֹנֵךְ בת ציון לא יוסיף להַגלוֹתֵך, פָּקַד עֲוֹנֵךְ בת אדום, גִלה על חַטֹאתַיִךְ".
המלך הבבלי האחרון, נַבּוּנַאיד, הוא "זה (ש)בא מאדום" (ס"ג, א) אחרי שהחריב כליל את בָּצְרה ואת 'סלע אדום'. כתובת ענקית שנמצאה על סלעי המבצר האדומי מתארת אותו "הָדוּר בִּלְבוּשוֹ" (שם, א), זה היה הכיבוש הבבלי האחרון, לפני הצהרת כורש – "כי יום נקם בלִבי, ושנת גְאוּלַי בָּאָה" (שם, ד).
באדיבות אתר 929
חתונה מאושרת?
אחרי קריאות רבות שהנביא קרא – "התעוררי התעוררי קוּמי ירושלִַם" (נ"א, יז); "קוּמי אוֹרי כי בא אוֹרֵךְ" (ס', א) – הכלה מתעוררת, ופותחת לראשונה בשירת נישואין (ס"א, י):
"שׂוֹשׂ אָשׂישׂ בה',
תָגֵל נפשי בֵּא-לֹהַי,
כי הִלבישַני בִּגדֵי יֶשַע,
מעיל צדקה יְעָטָני (=יְכַסֵני)".
האם די במשפט אחד של שמחת 'כלה' עזובה ושוממה (ס"ב, ד)?
לנביא בחזונו זה כנראה מספיק, והוא עובר מיד ללשונו המתארת (בגוף שלישי) (ס"א, י):
"כֶּחתן יְכַהֵן פְּאֵר,
וכַכַּלה תַעְדֶה כֵלֶיהָ"...
אז מתעורר 'החתן' ומתלהב (ס"ב, א):
"למען ציון לא אֶחֱשֶה
ולמען ירושלִַם לא אֶשקוֹט,
עַד יֵצֵא כַנֹגַהּ צִדְקָהּ
וִישוּעָתָהּ כְּלַפּיד יִבְעָר";
שוב חוזר הנביא אל החתונה המפוארת הצפויה, עד 'יחסי אישות' אינטימיים (שם, ד-ה):
"וּמְשׂוֹשׂ חתן על כַּלה
יָשׂישׂ עָלַיִךְ א-לֹהַיִךְ";
שוב מתלהב 'החתן' (שם, ו):
"על חוֹמֹתַיִךְ ירושלִַם
הִפקַדתי שֹמרים,
כל היום וכל הלילה תמיד
לא יֶחֱשוּ";
מיד נזעק הנביא ומפציר בשומעיו: "המַזכּירים את ה' – אַל דֳמי לכם (=אל תשתקו); ואַל תִתְנוּ דֳמי לו (=ואל תתנו לה' לשתוק), עַד יְכוֹנֵן ועד יָשׂים את ירושלִַם תְהִלה בָּארץ; (כי) נִשבַּע ה' בּימינוֹ ובִזרוֹעַ עֻזוֹ..." (שם, ו-ח). האם הצלחנו להבין, מנבואה נועזת זו, עד כמה גדול הפער בין שיר השירים הנבואי, לבין המציאות הנוראה?
גם במגילת שיר השירים, מתגלה המציאות המרה בשיר השלישי (שיר השירים ה', ו-ז), מפי 'הכלה':
"פָּתַחתי אני לדודי
ודודי חָמַק עָבָר,
נַפשי יָצאה בְדַבְּרוֹ,
בִּקַשתיהוּ, ולא מְצָאתיהוּ,
קְרָאתיו, ולא עָנָני;
מְצָאֻני השֹמרים הסֹבבים בָּעיר,
הִכּוּני פְצָעוּני,
נָשְׂאוּ את רְדידי מֵעָלַי
שֹמרֵי החֹמוֹת (=הגויים)";
שיר השירים הנבואי לא הסתיר את הבדידות ואת הייסורים, ודווקא כך נתן כוח ותקווה למאמינים בכל הדורות.
באדיבות אתר 929
מי נברא קודם?
"כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו ס"ו, א)
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יב עמוד א
תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א).
ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" (שם ב', ד).
אמר להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית? שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט', ו).
אמר להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא? שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי" (ישעיהו ס"ו, א).
וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" (ישעיהו מ"ח, יג).
ואידך [=והאחרים, בית שמאי ובית הלל] - מאי יחדו [=לדעתם, מה פירוש 'יחדיו']? - [תשובתם:] דלא משתלפי מהדדי [=שאינם נפרדים זה מזה. והביטוי "יחדיו" איננו מתאר את זמן בריאתם, אלא את האופן שבו הם עומדים].
קשו קראי אהדדי! [=ומכל מקום, קשים המקראות זה לזה שפעם מקדים שמים ופעם מקדים ארץ] -
אמר ריש לקיש: כשנבראו - ברא שמים ואחר כך ברא הארץ,
וכשנטה [=פרס, קבע במקומם] - נטה הארץ ואחר כך נטה שמים.
(מבוסס על ביאור שטיינזלץ לגמרא)