האם יש מקום לשנאה?

"הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו י"ב, ח)

קהלת רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ב ר' יהושע

עת לחשות - דכתיב (ישעיה מ"ב, יד): "החשיתי מעולם" וגו',

ועת לדבר - דכתיב (ישעיה מ', ב): "דברו על לב ירושלים" וגו',

עת לאהוב - דכתיב (מלאכי א', ב): "אהבתי אתכם אמר ה'",

ועת לשנוא - דכתיב (ירמיה י"ב, ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה",

עת מלחמה - דכתיב (ישעיה ס"ג, י): "ויהפך להם לאויב" וגו',

ועת שלום - דכתיב (ישעיהו ס"ו, יב): "הנני נוטה אליה כנהר שלום" וגו'.

לפירוש המלבי"ם על הפסוק

קהלת רבה - מדרש קהלת רבה (הנקרא בפי הראשונים 'מדרש קהלת') הוא מדרש אגדה פרשני על מגילת קהלת. המדרש נערך, ככל הנראה, בארץ ישראל במהלך המאה השביעית או השמינית. המדרש במקורו היה מחולק לשלושה סדרים אולם בדפוסים המאוחרים חולק המדרש לשנים עשר פרשות החופפות את פרקי המגילה. המדרש מפרש את פסוקי המגילה לפי סדרם כמעט ללא דילוגים.

Volver al capítulo

מה פשר הארמית בנבואה?

"כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה" (ירמיהו י', יא)

כדנה תאמרון -

אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבוד לעכו"ם.

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

השכם בבוקר

ענתות, עירו של ירמיהו, שוכנת במרחק מה מירושלים העיר, כמהלך שעה וחצי עד שעתים. ירמיהו, שהיה תושב ענתות, היה עובר את הדרך הזאת פעמים רבות הלוך וחזור, לרגל הצרכים השונים אשר נצרך בן הכפר לעיר-האם שבסביבתו. מובן, שכדי להגיע העירה עם בוקר, בשעה מוקדמת, שעה שמתחילים חיי העמל והמסחר בעיר, היה עליו להשכים קום זמן רב לפני הנץ החמה, כדי שיהא סיפק בידו לעבור את כל הדרך עד העיר. אורח-חיים כזה של בני הכפרים אשר סביב הערים נמשך מאז ועד היום. עם שחר רוחשים כל השבילים מסביב לירושלים מכפריים, המזדרזים להביא העירה את תוצרתם, ועד הצהרים כבר מספיקים הם למוכרה ולחזור לכפריהם.

גם כאשר הלך ירמיהו עם צאן אביו אל גבעות המדבר היה משכים קום מדי יום ביומו עם חבריו הרועים כדי לנהוג את הצאן למרעה לפני להט-היום המדברי; ומי יודע אם לא בהשכמות אלו, כשהייתה נשמתו טובלת בים צבעי המדבר האפרוריים, המבהירים והולכים מרגע לרגע, ולפתע מופיע בהם הגוון הורדרד הפלאי של קרני השמש הראשונות - אם לא ברגעים כאלה של השכמת הבוקר נגלתה לעצמו נשמתו הנבואית, וכך נחרתו בו לעד ההשכמה וההתעוררות בהרגשת התגלות נבואית.

וכאשר נודעה לו תעודתו הגדולה, שם פניו מעתה אל עיר הבירה, לא לצורכי ביתו, כי אם למטרה אחרת, קדושה ונעלה: עליו היה לפנות אל עמו מדי פעם בפעם ולהעיד בו שישוב ממעלליו הרעים בעוד מועד. ומהי השעה המתאימה ביותר לתפקיד הנעלה הזה אם לא שעת-הבוקר המוקדמת, בעת שכל בני הכפרים מסביב מרוכזים ברחובה של עיר, שעריה הומים ממוכרים וקונים ושופטיה מתחילים בפעולתם, וכל החיים מתחילים את שטפם היומי במרץ רב. בבוקר גם נוח יותר לב האנשים לחשב דרכם ולבנות את עתידם, ודברי טעם מתקבלים על לבם ביתר קלות מאשר לאחר עמל שעות בחום היום.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

תכלית האדם

כאשר חיפש הרמב"ם פסוק לסיים בו את הספר 'מורה נבוכים', הוא חיפש פסוק שיבטא את הדרישה לשלמות האדם, פסוק שימצה במשפט אחד את כל מה שהטיף לו ב'מורה נבוכים', שיתאר את תמצית האדם במשפט אחד.

הפסוק שהרמב"ם בחר לסיים בו את 'מורה נבוכים' הוא הפסוק הבא של ירמיהו:

(כב) כּה אָמַר ה'
אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתו
וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּור בִּגְבוּרָתו
אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו
(כג) כִּי אִם בְּזאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל
הַשְׂכֵּל וְיָדעַ אותִי

נעיין בפסוק על חלקיו השונים. ארבעה הם התחומים שבני אדם מצטיינים בהם, כותב הרמב"ם:

התחום הראשון הוא העושר - הקניין הכספי. מה שיימצא לאדם מממון ובגדים וכלים ועבדים וקרקעות. תחום זה, כותב הרמב"ם, הוא התחום הירוד והפחות חשוב מכל התחומים שבהם האדם פועל. והסיבה היא שהרכוש של האדם הוא תמיד מחוץ לו.

התחום השני קרוב יותר לאדם עצמו - זהו גופו של אדם, חוזקו ויופיו. אדם חזק, או אדם יפה, הם עצמם חזקים ויפים. היופי איננו כמו הרכוש, שהוא מחוץ לאדם. הכוח אינו כמו כסף הנמצא בכספת הבנק. ובכל זאת, היופי והחוזק אינם מהותו של האדם. הם קשורים בגופו, ויהיו קשורים בו עד שיעבור הזמן והיפה יהיה מכוער והחזק ייחלש. אבל אין הם האדם עצמו.

התחום השלישי הוא התכונות של האדם - טוב הלב, מאור הפנים, הנכונות לעזור לזולת, להקשיב לסובל. כל אלה הן תכונותיו של האדם עצמו. תכונות אלו קרובות לאדם עצמו יותר מאשר כספו של העשיר או גבורתו של הגיבור.

ומה אומר ירמיהו? "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי" (כב-כג). לא החכמה ותכונות הנפש הטובות הן סיבה לאדם להתהלל בהן, לא הגבורה, ובוודאי לא העושר. בדבר אחד ראוי לו לאדם להתהלל: "השכל וידוע אותי". ובלשונו של הרמב"ם: "השלמות שראוי להתהלל בו ולבקשו הוא ידיעת האלוהות, שהיא החכמה האמיתית".

תכלית האדם, מסביר הרמב"ם את דבריו של ירמיהו, היא להכיר את האלוקים, להבחין בכך שהוא משגיח על הברואים ומנהל את העולם, ולאור הבנה זו ללכת בדרכים שקבע לנו: לעשות חסד, צדקה ומשפט.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

גדולה תשובה

"לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'" (ירמיהו ג', א)

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב

אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד? הלא חנוף תחנף הארץ ההיא! ואת זנית רעים רבים, ושוב אלי נאם ה'" (ירמיהו ג', א).

רש"י מסכת יומא דף פו עמוד ב

לא תעשה שבתורה - "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן [אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה]" (דברים כ"ד, ד).

Volver al capítulo

לאן אתם רצים?

בפרקים ח'-ט' הנביא ירמיה מתאר את המצוקה הנפשית שהוא מצוי בה. מחד, הוא מצטער מאוד על גורלם של אחיו היושבים בגלות ובמיוחד גדול צערו על המוני היהודים שנהרגו על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. מאידך, קשה לו להישאר בחברתם של אנשי יהודה שכן אורחות חייהם מאוסות בעיניו. הדיבור שלהם הוא שקרי, כולם בוגדים זה בזה ואין בניהם שום אחווה. כל אחד מבקש את רעת חברו ומדבר כנגדו לשון הרע כדי להפילו.

אחרי כל תיאורי הרשע והאוון של ישראל מופיעה שאלתם המיתממת: "על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר בלי עובר?" (ט', יא), כביכול נהגו כהוגן עד כה ובכל זאת נענשו לחינם. גם אנשי גלות יהויכין תמהים מדוע "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ח', כ). מה פשר התנהגותם של אנשי יהודה ועל מה הם נשענים בטענותיהם כלפי הקב"ה שלא גואל אותם "הה' אין בציון אם מלכה אין בה?" (ח', יט)? .

הנביא מסביר את הבעיה השורשית שהעם מצוי בה: "אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי. כולה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה" (ח', ו). אנשים טרודים בעסקיהם ולא מרימים את הראש לבחון לאן הם רצים. מה אנחנו מחפשים ומה אנחנו רוצים מעצמנו? מהי מגמת חיינו? כיצד המעשים שאנו עושים מובילים אותנו למטרה שאליה אנו שואפים?

בלי חשבון נפש ובלי לקיחת אחריות ובחינה רפלקטיבית של אורחות חיינו אין לנו אפשרות לעמוד על הכשלים ההתנהגותיים שלנו. במצב שכזה אדם יכול להיות בטוח שהכל בסדר איתו ורק לרטון מדוע אין הקב"ה דואג לו ומשפר את מצבו.

Volver al capítulo

תכלית הקורבנות

"כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ירמיהו ז', כב-כג)

כי לא דברתי ולא צויתי את אבותיכם וכו' כי אם את הדבר הזה - רצה לומר: בעת שדברתי וצויתי את אבותיכם, בעת שהוצאתי אותם מארץ מצרים, שיביאו עולה וזבח, כי כל ספר תורת כהנים מלא הלכות מהבאת הקרבנות, לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם, רק בציוי של הקרבנות רק "את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי", שעִקר ציוי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עִקר המבוקש של הקרבן: שמעו בקולי. רצה לומר בתכליות של הקרבנות כִונתי ג' דברים:

א] שישמעו בקולי כמו שנאמר (ספרי פנחס כח, ח): "נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני"

ב] "והייתי לכם לאלהים" - שהקרבנות הם כעין אות ביני וביניכם שאתם עמי ואנכי אלהיכם, כאילו אקבל מכם עבודה ומנחה כאשר יקבל המלך מן עמו

ג] "והלכתם בכל הדרך" - שהיה ענינם להזכיר אתכם ללכת בדרכי ה', כמו קרבנות נדבה ועליה לרגל "למען תלמד ליראה את ה'" (דברים י"ד, כג), ובקרבנות חובה חטאות ואשמות שיזכור החוטא את חטאו ולא ישוב עוד לכסלה, ובכל זאת לא צויתי עניני הקרבנות לתועלתי רק לתועלתכם "למען ייטב לכם".

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

ארמית בנבואת ירמיהו

"וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה" (י)

לא כדי להביע את תודתם על שניצלו מצרות באים פושעים אלו אל מקדש א-לוהי ישראל, וכיצד אפשר לצרף יחד את אמרם "נצלנו" עם "למען עשות את כל התועבות האלה"?

בצירוף המילים התמוה שבפסוק י' התקשו גם התרגומים הקדומים; השבעים מתרגמים: "נמנענו (מלעשות)", ואולי במבטא "נצלנו" במשמעות "נאלצנו" (כדעת נסטלה), וגם זה בוודאי אינו ביטוי טבעי ומסתבר; ותרגום יונתן והסורי תירגמו בציווי: "שיזיבנא" (לא "אשתזיבנא"), כלומר "הצילנו", אבל אין צורת "נִצַּלְנוּ" בפיעל יכולה לבוא במשמעות כזאת, ומצד העניין, כיצד יאמרו האומרים: "הצילנו - למען עשות כל התועבות האלה"? וכך אין תירוצי הפרשנות מניחים את הדעת.

ואולם, אין הבא אל בית האלוקים מתכוון אלא להתפלל שם. ועל כן מה שנדרש בהבנה טבעית הוא: "ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם: נתפלל", וזאת, כנאמר בהמשך, על מנת להמשיך בתועבותיהם. כי כן היו פותחים את דברי התפילה בביטוי כגון זה: "(הבה) נתפלל", כשם שעד היום אנו פותחים, למשל, את ברכת המזון בביטוי מקביל לכך: "(רבותיי) נברך, נברך... שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

והנה בארמית תרגומו של "נתפלל" הוא "נצלי", וגם כאן אפשר הדבר, שהנביא מזכיר ביטוי כזה בלשון העם, בארמית ולא בעברית. ונקל להבין, כיצד נאלצים היו אנשי המסורת, שהעתיקו את ספרו של ירמיהו, להבין את האותיות "נצלי" כאלו לפניהם צורה משורש "נצל" בעברית.

אם נכונה היא הנחה זו, שיש לבקש במלה "נִצַּלְנוּ" שריד של ביטוי פולחני ארמי, בתופעה המקבילה אל הנאמר בפרק י', יא, גם הוא בלשון תפילה והשבעה: "כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה", כי אז עלינו לבדוק את כל נוסחו של ספר ירמיהו בכיוון זה: שמא יש לבאר גם מקומות קשים אחרים בנבואת הנביא מתוך הנחת יסוד זו, שמובלעים בהם ביטויים, שמקורם בארמית ולא בעברית.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

קרע מוחלט

ירמיהו נקרע בין דבר ה' הדוחף אותו לְדַבֵּר, לבין התגובה הצינית של שומעיו.

"עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ?
הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב!
הִנֵּה דְבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לא יַחְפְּצוּ בו" (ו', י)

הנתק שבין הנביא לשומעיו מבוסס על חוסר הסכמה ביניהם בשאלות היסוד הקובעות את התנהגותה של אומה: מי מבטא את רצון ה', הנביא או המנהיגים? מי מבין טוב יותר את החוקים, הנביא או המון העם? ומי מסוגל לנתח את הסיטואציה הפוליטית ניתוח נכון יותר, הנביא הפסימיסט או הפוליטיקאים האופטימיסטים?

שומעיו של ירמיהו מתווכחים אתו וטוענים נגדו:

"חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתורַת ה' אִתָּנוּ" (ח', ח)

וירמיהו זועק כנגדם:

"הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר ספְרִים" (שם)

הכְּתָבִים שאתם מקבלים - כתבי שקר הם.

ועיקר ההבדל שבין ירמיהו למתנגדיו הוא בהערכה הפוליטית של התקופה. הכוהנים והנביאים קוראים: "שלום, שלום", וירמיהו חוזר על קריאתם בלעג:

"שָׁלום שָׁלום - וְאֵין שָׁלום" (ו', יד; ח', יא).

התיאור של נביאי השקר חוזר פעמיים - פעם בפרק ו', ופעם בתיאור המפלה, בפרק ח'. ובשניהם ממשיך התיאור בשאלת חשבון הנפש שעושים נביאי השקר: "הובישו כי תועבה עשו?" (ו', טו; ח', יב) - האם לאחר שהאמת טפחה על פניהם ונתברר שקריאות השלום שלהם התנפצו לרסיסים, האם התביישו הנביאים והכוהנים? "גם בוש לא יבושו, גם הכלים לא ידעו" (ו', טו; ח', יב).

ושוב חוזר ירמיהו ומציע לעם לשאול לנתיבות עולם "איזה דרך הטוב ולכו בה, ומצאו מרגוע לנפשכם" (ו', טז), ושוב חוזרת התשובה "לא נלך" (שם).

קרע גמור בין הנביא לבין קהל שומעיו. ורק ההיסטוריה תאמר מי משניהם יצדק.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת

Volver al capítulo

Jewish Anger Management

“Whoever is out of patience is out of possession of their soul.” -Francis Bacon

In what seems like an almost incredible statement, Moses tells God to calm down. In the notorious story of the spies, the Children of Israel have upset God one time too many and He is ready to destroy them. Moses jumps into the fray and beseeches God to show “strength”:

And now, I pray Thee, let the power of the Lord be great, as You have spoken, saying: The Lord is slow to anger, and plenteous in lovingkindness, forgiving iniquity and transgression, and that will by no means clear the guilty; visiting the iniquity of the fathers upon the children, upon the third and upon the fourth generation. Pardon, I pray Thee, the iniquity of this people according unto the greatness of Thy lovingkindness, and according as You have forgiven this people, from Egypt even until now.’ And the Lord said: ‘I have pardoned according to thy word.’ Numbers 14:17-20

According to the sages and well-codified by Maimonides – anger is one of the worst traits possible and we must work hard to mitigate its expression.

Ibn Ezra explains how God was able to “overcome” His anger and what He needed to “strengthen”. God, among His infinite, omnipotent, omnipresent, omniscient and other omni-traits is extremely patient (infinitely patient? Not sure about that one).

According to Ibn Ezra, God, because of the great level of patience that He possesses was able to “break” his anger by strengthening further, with Moses’ cajoling, His patience. His anger was abated (somewhat) and instead of wiping out the people of Israel, He instead castigated the spies directly and doomed that generation to die slowly in the desert over the course of forty years of wandering, prohibited them from entering the promised land, leaving it instead for a less infuriating generation.

May we learn to strengthen our own levels of patience and break our anger whenever it rears its ugly head.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

האם יש מקום לשנאה?

מה פשר הארמית בנבואה?

השכם בבוקר

תכלית האדם

גדולה תשובה

לאן אתם רצים?

תכלית הקורבנות

ארמית בנבואת ירמיהו

קרע מוחלט

Jewish Anger Management

Pages

📲 Instala nuestra App