אוי לנו כי פנה היום

"קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיהו ו', ד)

 

חומת אנך ירמיהו פרק ו

אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש איכה כ"י וזה לשונם בקצור: 
אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה: לך ענתות, שכל זמן שירמיה בעיר לא היו אויבים נכנסים לתוכה, ולכך שלחו הקדוש ברוך הוא לענתות והלך, ומיד שיצא נכנסו האויבים והדליקו העיר ושרפו בית המקדש. וכשחזר ירמיה וראה העשן וכו' קרע את בגדיו וכו' ומיהר לבא כי זה ימים רבים שהיה ירמיה נער ונבוכדנצר וירמיה היו מטיילים ביחד ונבוכדנצר היה עני ונבזה ואמר: מי יתן והייתי מלך על כל העולם הייתי בא על ירושלם ושורף בית המקדש והעיר והורג הכל והשאר אוליך בשבי. ראה ירמיה ברוח הקדש שהשעה עומדת לו, שאל ממנו: תן לי ירושלם, אמר: לא אתן, אמר לו: תן לי בית המקדש, אמר לו: לא אתן, אמר לו: תן לי ע' סנהדרין, אמר לו: לא אתן וכו'. אמר לו: מה תתן לי? אמר לו: כל מה שתוכל להציל ולהוציא מן העיר מחצי יום עד הערב. ולכך מיהר לבא [ירמיהו] לירושלם ולא בא עד הערב ואינו יכול להציל איש וזהו שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (ירמיהו ו', ד).

 

 

 

חיד"א - רבי חיים יוסף דוד אזולאי, צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב החיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא. הוא נסע הרבה בעולם, והשאיר רישומיו מנסיעותיו הרבות והארוכות בכתובים.

Volver al capítulo

מסע הטיהור מתחיל עכשיו

 

בעוד נבואות ישעיהו נפתחו בחזון "אחרית הימים", כשגויים רבים יעלו "אל הר ה'" (ישעיהו ב'), נבואות ירמיהו נפתחות בזכירת חסד נעורים ואהבת כלולות בין ה' לישראל, בלי העמים הרבים. בכך המשיך ירמיהו בעקבות הושע – הקשר בין ה' לישראל יסודו באהבה וחסד, אלא שדווקא זה מעלה את השאלה החמורה – איך תוכל האישה שבגדה לשוב אל אהבת כלולותיה?

ה' לא ינטור "לעולם" (ג', ה), אבל החסד והאהבה מחייבים תוכחה נוקבת. מדוע שכחה ירושלים את חסדי המדבר ויציאת מצרים? מדוע כל ההנהגה הרוחנית פָּשעה בה' (ו-ח,כו), "הכֹהנים לא אמרו אַיֵה ה' (="המעלה אֹתָנוּ מארץ מצרים"; ו) ותֹפשֵׂי התורה לא יְדָעוּני, והרֹעים פשעו בי, והנביאים נִבְּאוּ בַבעל, ואחרי לא יוֹעילוּ הָלָכוּ" (ח)?

העזיבה הזאת באה בגלל הניסיונות הנואשים לתמרן בין אשור לבין מצרים, למצוא פעם תמיכה מצרית נגד אשור, ופעם תמיכה אשורית מול מצרים (יח; לו-לז). תמרוני ההישרדות האלה, שהגיעו לשיאם בימי מנשה ואמון, פתחו את שערי ירושלים לפולחני נכר אליליים, וכך נעלמה אהבת ה' – "וַתֹאמרי נוֹאָש, לוֹא כי אהבתי זרים ואחריהם אֵלֵך" (כה);

שתי 'המפלגות', זו שתמכה בכניעה משתלבת במרחב האשורי, כמו זו שדגלה בחסות מצרית ובמרד באשור, יצאו וידיהן על ראשן (לז). זהו הפרק היחיד בירמיהו שמדבר על אשור ומצרים, והוא קדם שנים רבות לעליית בבל, לכן זו באמת ראשית נבואתו (13 ליאשיהו, א', ב), בדיוק עם התחלת הטיהור הגדול של המלך יאשיהו ב-12 למלכו (דברי הימים ב ל"ד, ג).

שני אנשים צעירים – המלך יאשיהו בן 20 וירמיהו הנער מענתות, יצאו למסע טיהור שיחזיר את ישראל לאהבה הראשונה, אל "מקור מים חיים" (יג).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מקור מים חיים מול נהרות שוטפים

Volver al capítulo

עבודה זרה אינה טפשות

Volver al capítulo

על סף ייאוש

 

הנביא שב אל תיאורי החורבן הקשים שיבואו כעונש על עבודת האלילים של העם, וקורא לעם להתאבל על החללים הרבים שימותו (ז׳,כט - ח׳,ג). הוא מנסה ניסיון נואש אחרון לדבר על לב העם, המתנהג בניגוד לדרך הטבע, ולהשיבו בתשובה, אך ללא הועיל (ד-יב). בהמשך דבריו נימת הייאוש מתחזקת והוא מתנבא שוב נבואת זעם ופורענות, המעורבת בכאב והזדהות עמוקים (יג-כג).

א. הנבואה הראשונה (ז׳,כט-ח׳,ג) מתמקדת בתיאור החורבן בגיא בן הנום. היא פותחת בתיאור החטא (כט-לא) ועוברת לתיאור העונש (לב-ח׳,ג). עמדו על הקשר בין החטאים לעונשם בנבואתנו, מידה כנגד מידה.

ב. ׳גַּם-חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ ...׳ התנהגותם החוטאת של ישראל מושווית בפסוקים ו-ז להתנהגותם הטבעית של בני האדם ולהתנהגותם של בעלי החיים. במה שונה השימוש בדימוי הסוס לשימוש בדימוי העופות (חסידה, סיס, וכו׳)? מדוע בחר הנביא לדימוי דווקא סוס מלחמה?

ג. בפסוקים ח-ט מתמודד ירמיהו עם ה׳חכמים׳ שבעם.

1) הסבירו מה הקשר בין פסוק ח לפסוקים הקודמים לו? (בייחוד סוף פסוק ח)

2) מהו הניגוד המתבטא בפסוקים בין טענת העם והחכמים כלפי האשמות ירמיהו, לבין תגובתו של ירמיהו? ראו את דברי שד"ל:

׳הוא מצייר כאילו העם והכהנים בפרט עונים לאמור: שקר דיברת, כי אמנם חכמים אנחנו וכולנו יודעים את התורה... וירמיהו משיב: אם כן, שאתם יודעים את התורה ואתם רחוקים מצדקה, נמצא כי לחינם ולהבל נתנה, ולשקר עשה פעולתו עט הסופרים הכותבים אותה, והעט ההוא הרי הוא עט שקר והבל, כי לא הועיל מאומה בפעולתו, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה׳.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

לא יאמרו עוד ארון ברית ה'

 

פרק ג' פותח בתוכחה קשה לממלכת יהודה על כך שחיקתה את מקבילתה, ממלכת ישראל, ובגדה בקב"ה. במקום ללמוד ממעשיה ולהבין כי הם מובילים אותה לשבר ולאבדון, שהרי ממלכת ישראל גלתה תחילה, ממשיכה ממלכת יהודה לאחוז במעשים רעים כמותה ומתעלמת מכך שסופה קרב גם הוא.

שתי הממלכות קוראות כביכול לקב"ה בעת צרה ומבקשות ישועה כאשה הפונה אל בעלה בבקשת עזרה, אולם ה' בוחל בפנייה זו שכן היא נאמרת מן השפה ולחוץ ללא בסיס של נאמנות שהרי בו בעת ממשיכות שתי הממלכות לזנות אחרי האלילים ולא חוזרות בהן ממעשיהן הרעים.

אחר כל זאת, פונה ה' אל הממלכות ומציע להן כי ישובו אליו באמת והוא ייתן עליהם מנהיגים ראויים שירעו אותן באמת ובצדקה. בעקבות כך תקרא ירושלים 'כסא ה'' מכיוון שהקב"ה יחזור לשכון בתוכה באמת וגם כל הגויים יראו בעיר זו מקור לאור דעה ולהשראה. במסגרת תיאור נפלא זה מופיע פסוק שלכאורה אינו במקומו ולפיו לא יזכירו עוד את ארון ברית ה' (טז). מה פשר פסוק זה בהקשר שבו הוא נמצא?

חלק מהפרשנים בארו כי הכוונה לכך שלא יסתפקו רק בארון אלא כל ירושלים כולה תהיה קדושה, אולם דומה כי הנביא מבקש לשלול תפיסה שגויה שהייתה רווחת באותו הזמן שכבר נתקלנו בה במהלך ספר שופטים ובתחילת ספר שמואל. ארון הברית נתפס כקמיע שמגן מצד התורה שבו ועם ישראל סמכו על כך שהוא יצילם למרות כל חטאותיהם. הם לא פעלו לתיקון דתי ומוסרי והשתמשו בו ככלי לנצח בקרב ובמלחמה. במידה מסוימת מזכיר הוא הארון המוצב בירושלים את שני העגלים שבדן ובבית אל הרמוזים גם הם בדברי ה' בביקורתו על יהודה וישראל (ד', טו).

כעת, מבקש ה' לשנות גישה זו ולהבהיר כי ללא תיקון אמיתי של דרכיהם המקולקלות לא תהיה תשועה לישראל. ארון ה' לא יוזכר עוד כקמיע שניתן להתלות בו כדי להינצל מן הפורענות אלא באמת לעתיד יתרחש תיקון אמיתי וממילא כל ירושלים ויושביה יזכו בהשראת שכינה.

עוד על אותו נושא ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם

Volver al capítulo

כיצד להתייחס למקדש ולקרבנות?

 

שתי נבואות חריפות מופיעות בפרקנו: האחת מוסבת על היחס הראוי לבית ה׳, והשניה עוסקת במעמדם של הקרבנות. בשתי הנבואות מנתץ ירמיהו את התפיסות המקובלות בדורו ביחס למקדש ולקרבנות, המעודדות את העם להמשיך בדרכו הרעה, והופך אותן על פיהן.

א. ׳עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה׳ וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה׳ (ב) - הנבואה הראשונה בפרק נאמרת לבאים להשתחוות בבית המקדש והיא בנויה במבנה של כלל ופרט: פותחת בשני כללים (ג-ד), לאחר מכן מפרטת אותם (ה-ז, ח-יא) וחותמת במסקנה (יב-טו).

1) מה היחס בין שני הכללים שבראש הנבואה, ואיזה עיקרון עומד ביסוד שניהם?

2) בפסוקים ה-ז נפרט הכלל הראשון. כיצד מתפרשת הטבת הדרכים לפי פירוט זה, ומה המוקד שלה? מהו ה׳מקום׳ שעליו מדובר כאן?

3) בפסוקים ח-יא נפרט הכלל השני. מהי התפיסה המעוותת ביחס למקדש העולה מ׳דברי השקר׳ שנאמרים לעם? בניגוד לתפיסה השקרית האומרת ׳היכל ה׳ המה׳ (ד), מציע הנביא כינוי אחר למקדש: ׳הבית הזה אשר נקרא שמי עליו׳ (י, יא, יד). מה ההבדל המהותי בין שני הכינויים?

ב. במסקנת הנבואה מזכיר הנביא את חורבן שילה. מה משמעות איזכור זה בנבואתנו ומה הלקח שעליהם ללמוד מן העבר? השוואה דומה מופיעה בתהלים ע"ח,נח-סט. חשבו - כיצד עשוי להתפרש בצורה שגויה ההבדל בין שילה לירושלים (שימו לב להבדל בין תיאור המשכן בפסוק ס לתיאור המקדש בפסוק סט).

ג. ׳כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח׳ (כב) כיצד ניתן ליישב את הקביעה האמורה בפסוק זה עם המצוות בתורה העוסקות בהרחבה בהלכות קרבנות? עיינו בפירושים הבאים, ושימו לב להבדלי התפיסה באשר לתפקיד הקרבנות:

רמב"ם, מורה נבוכים ג, לב: ׳דברים אלה היו קשים לכל מי שראיתי דבריו או שמעתי אותם. הם אומרים: ׳כיצד אומר ירמיה על האל שהוא לא צוונו על דברי עולה וזבח, בעוד רוב המצוות באו לזה דווקא?׳ כוונת הדברים... כי הוא אמר ׳הכוונה הראשונה היתה רק שתשיגו אותי ולא תעבדו את זולתי, והייתי לכם לאלהים... ציווי זה להקרבת קרבנות לא היה אלא לשם השגת יסוד זה... כדי שיימחו עקבות העבודה הזרה, ובאתם אתם וביטלתם תכלית זו... כי אתם הטלתם ספק במציאותי ועבדתם עבודה זרה והמשכתם לפנות אל היכל ה׳ ולהקריב קרבנות...׳

אברבנאל: ׳שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות לא צום ה׳ דבר מעניין הקרבנות, אבל צום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו, אמנם כאשר עשו העגל וראה ה׳ שרירות ליבם הרע... הוצרך לתקן להם צורי ורפואה למחלתם ורשעיהם, ולכן באו מצוות הקרבנות... שלא נצטוו עליהם אם לא היו חוטאים...׳


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

ביאורי מילים לישעיהו פרק נ"ט

 

אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק (ד) - פניית איש לרעהו אינה ביושר, אלא במרמה ותחבולה.

הַזּוּרֶה (ה) - הנמעכת.

מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן (ו) - משתמשים בכוח שלא במקומו, או: עושים פעולות שאין להן קיום.

עִקְּשׁוּ (ח) - עיקמו.

לִנְגֹהוֹת (ט) - לאורות.

בָּאַשְׁמַנִּים (י) - במחשכים, או: בקברים.

בִּגְדֵי נָקָם (יז) - מדי מלחמה.

גְּמֻלוֹת (יח) - שילומים הניתנים בעד פעולה.

יָמוּשׁוּ (כא) - יזוזו.


מתוך ביאור הרב עדין אבן ישראל (שטינזלץ) לספר ישעיה בהוצאת קורן

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

קולות של שקר

"כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם" (ירמיהו ד', טו)

 

"כי קול מגיד מדן". שאתה שומע לקול מגיד הבא מדן שהוא הנביא שקר הבא מדן ששם עמד עגלו של ירבעם והוא ינבא לך שלום.

וקול משמיע און בא מהר אפרים. ששם היה עגל השני בבית אל שהיה בהר אפרים (שופטים ד', ה)

ואתה מאמין בלבך לקול און שלהם ואינך רוצה לשוב בתשובה.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

הקדשה חסרת תקדים

 

תיאור לידתו והצלתו של משה יכול להתפרש כבחירתו לשליחותו מרחם אמו, אבל זה לא נאמר במפורש. בשום נביא אחר לא מצאנו הקדשה ובחירה מרחם – זוהי הקדשה ייחודית לירמיהו מענתות:

"בְּטֶרֶם אֶצורךָ בבטן יְדַעתיךָ (=בחרתיך),
ובְטֶרֶם תֵצֵא מֵרֶחֶם הִקדשתיךָ,
נביא לגוים נְתַתיךָ" (ה);

מדוע?

ירמיהו הופקד בנבואה על פרשת דרכים היסטורית חמורה וקשה יותר מזו של ישעיהו ונביאי דורו, שבימיהם ירושלים שרדה. עליית בבל הכשדית במקום אשור תביא גם את ירושלים לחורבן-שממה. אשור לא השאירה אחריה שממה, אלא הביאה תושבים חדשים וטיפחה את שטחי הממלכות הכבושות (למשל, בשומרון). לעומת אשור, הבבלים הותירו אדמה חרוכה.

"רְאֵה הִפקדתיךָ היום הזה על הגוים ועל הממלכות
לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס;
(ורק אחר כך גם) לבנות ולנטוע" (י);

מול האיום ההרסני של בבל, יישאר ירמיהו בודד לחלוטין, כי ירושלים לא תהיה מסוגלת להבין את האסון הצפוי, ולא תסכים 'להוריד ראש' עד יעבור זעם. לכן יראו בנבואות ירמיהו עצמן על הרעה שתבוא מצפון, איום חמור ומסוכן, וירדפו אותו.

"ונִלחמוּ אליך ולא יוּכלוּ לך,
כי אִתְךָ, אני נאֻם ה', להַצילךָ" (יט);

ירמיהו יינצל אישית, אבל הארץ לא תינצל:

"ויאמר ה' אֵלָי
מצפון תִפָּתַח הרעה על כל יֹשבֵי הארץ" (יד);

אבל כל זה יקרה רק במחצית השנייה של נבואת ירמיהו – כשיהיה דבר ה' אליו בימי יהויקים וצדקיהו (ג). כשירמיהו היה עדיין נער בימי יאשיהו, מ-13 עד 31 למלכותו, התרחשו דברים אחרים לגמרי. מדוע נבואת ההקדשה ממוקדת בסוף ימי הנביא ובעתיד הנורא מכל, שרק הנביא ישרוד בו? כי רק העתיד הצפוי הזה, הוא הסיבה להקדשה החריגה של נביא מרחם אמו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.