בפרק כ"ד מתוארת מציאות קשה ביותר. הקב"ה משליך את חרון אפו על הארץ והשמחה מושבתת ממנה. אין משתה יין ולא ניגון בכלי זמר. רזון ופחד נעשים מנת חלקם של כל יושבי הארץ.
כהמשך לנבואת פורענות זו פוקד הקב"ה על צבא המרום לבל ימרדו בו, שבראם וכעת גורם להשפלתם ולמיעוט כבודם וערכם. בין אלו שננזפים נמצאים גם גרמי השמים - החמה והלבנה, אשר יש בהם מימד שכביכול מתחרה בקב"ה מצד הנבראים בעולם, ועל כן בעת אשר הקב"ה מתגלה הם מתמעטים: "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות" (כ"ד, כג).
אולם, בפרק ל' כותב ישעיה דברים לכאורה הפוכים על החמה והלבנה. שם נאמר (ל', כו): "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ".
כיצד ניתן ליישב בין שני התיאורים העתידיים עליהם מנבא ישעיה?
דומה כי מדובר בשני תהליכים שונים שיקרו בזה אחר זה וביחד יהוו תהליך תשובה כולל ושלם - תחילה יש צורך לבצר ולבסס את מעמדו הבלעדי של הקב"ה בעולם ולכן בעת שהוא יהיה נשגב כל שאר המלכים הפוטנציאליים יקטינו את עצמם למען ידעו כולם כי המלוכה לה' לבדו. רק לאחר שתתפשט הכרה זו יגיע השלב בו כל הנבראים יצטרפו באופן פעיל להמלכת ה' באמצעות הכוחות בהם חנן אותם ה'. משום כך בעת שהקב"ה ירפא את שבר עם ישראל יגיע תורם של המאורות להתגדל ולהבהיק באורם כדי לרפא ולהחלים אף הם את פגעי ושברי עם ישראל, עם סגולתו.
אולם השיא יהיה בכך שלעתיד לא יהיה צורך כלל באור השמש כדי להאיר את העולם אלא הקב"ה הוא יהיה מקור האור בעולם והוא שיזרח על ישראל ויאיר את חשכת כל העמים (ס', א-ב ו-כ). השמש והירח ימשיכו אמנם למלא את ייעודם ולהאיר את אורם אך מבלי להתחרות כביכול בקב"ה שאורו יאיר ויזרח על הכל.