עוד הזדמנות לשבטי ישראל
אחרי הבגידה הגדולה ביהודה בימי מנשה ואמון, יש מקום למבט נבואי סלחני יותר על "מְשֻבָה ישראל" (ג', ו, יב) אשר שוּלחה בעוונותיה.
אחרי פתיחה כזאת, אנו מצפים למסקנה נבואית נחרצת, כמו זו הכתובה על ימי מנשה בספר מלכים ב (כ"א, יב-יד) – "ונטיתי על ירושלִַם את קַו שֹמרון, ואת מִשקֹלֶת בית אחאב". או כפי שיכריז ירמיהו עצמו (בימי יהויקים – ז', יב-טו; כ"ו, ו, ט) – "כְּשִלוֹ יהיה הבית הזה, והעיר הזאת תחרב מאין יושב".
והנה הפתעה מרעישה – בנבואה היחידה בירמיהו, שנזכר בה בפירוש יאשיהו המלך, ה' שלח את הנביא "צפונה", להחזיר את 'עשרת השבטים'. אם ניתנת ליהודה הזדמנות נוספת (אחרונה!) בדמותו של יאשיהו, לא ייתכן שלא יקבלו אותה גם שבטי ישראל שבצפון.
"צפונה" יכול להיות בשומרון ובגליל, במקומות שבהם נשארו ישראלים ושרדו, ויכול להיות במרחקים, בין גולי שומרון "בַּחְלַח ובְחָבוֹר, נהר גוֹזָן ועָרֵי מָדָי" (מלכים ב י"ז, ו). בלי ספק, הנביא צפה גם לעתיד הרחוק – "בימים ההֵמה", כאשר ישובו גם הגולים "מארץ צפון", "ויָבֹאוּ יַחדָו" גם גולי ישראל וגם גולי יהודה (ג', יח). אבל השליחות הקונקרטית בימי יאשיהו יועדה לישראלים שנשארו בארץ, לחבר אותם מחדש לבית ה' בירושלים ולבית דוד.
איך יודעים? ממסע הטיהור של יאשיהו עצמו (דברי הימים ב ל"ד, ה-ז):
"...ויְטַהֵר את יהודה ואת ירושלִַם;
ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי...
ויְנַתֵץ את המזבחות, ואת האֲשֵרים והפְּסִלים...
בכל ארץ ישראל, ויָשָב לירושלִַם";
בספר ירמיהו (מ"א, ה) נשמרה עדות נאמנה על הצלחת השליחות הזאת:
"ויָבֹאוּ אנשים מִשְכֶם, מִשִלוֹ ומִשֹמרון,
שְמֹנים איש...
ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'".
יאשיהו וירמיהו הצליחו בצפון יותר ממה שרגילים לחשוב.
באדיבות אתר 929
ללמוד מוסר מהחסידה
"גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס [וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'" (ירמיהו ח', ז)
אפילו העופות שאין להם שכל, בכח הדמיון שיש להם יש להם ידיעה להתרחק מן הנזק ולהתקרב אל הטוב ושומרים מנהגם ומה שגדלו עליו, ועמי שיש להם שכל, לא ידעו את משפט ה' שהיה להם לדעת מן השכל, גם לשמרו לפי מה שהנהיגו אותם מורי התורה ומה שנחלו בו מן אבותם דור אחר דור.
ואמר להם ירמיהו זה כדרך שאמר ישעיהו: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיהו א', ג).
ועוד זכר [=הזכיר] "חסידה" וזכר "בשמים", לפי שהיא מקננת בישוב במגדלים הגבוהים ו[ב]מדבר בעצים הגבוהים, כמו שאמר: "חסידה ברושים ביתה" (תהלים ק"ד, יז). לפיכך אמר "בשמים" שהוא גובה האויר, כמו שאמר: "גדולות ובצורות בשמים" (דברים א', כח), "דרך [ה]נשר בשמים" (משלי ל', יט).
והחסידה מנהגה לשכון בימי הקור והחורף במקום אחד ובימי הקיץ והחום במקום אחר וזהו "מועדיה" שאמר ולא תשנה מנהגה, ועמי משנים משפט ה' שידעוהו בשכל אם ירצו, וגדלו עליו אבותיהם והם, ואינם רוצים להחזיק בו.
עוד על החסידה ניתן לקרוא בפוסט מאת ד"ר משה רענן
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
אוי לנו כי פנה היום
"קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיהו ו', ד)
חומת אנך ירמיהו פרק ו
אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש איכה כ"י וזה לשונם בקצור:
אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה: לך ענתות, שכל זמן שירמיה בעיר לא היו אויבים נכנסים לתוכה, ולכך שלחו הקדוש ברוך הוא לענתות והלך, ומיד שיצא נכנסו האויבים והדליקו העיר ושרפו בית המקדש. וכשחזר ירמיה וראה העשן וכו' קרע את בגדיו וכו' ומיהר לבא כי זה ימים רבים שהיה ירמיה נער ונבוכדנצר וירמיה היו מטיילים ביחד ונבוכדנצר היה עני ונבזה ואמר: מי יתן והייתי מלך על כל העולם הייתי בא על ירושלם ושורף בית המקדש והעיר והורג הכל והשאר אוליך בשבי. ראה ירמיה ברוח הקדש שהשעה עומדת לו, שאל ממנו: תן לי ירושלם, אמר: לא אתן, אמר לו: תן לי בית המקדש, אמר לו: לא אתן, אמר לו: תן לי ע' סנהדרין, אמר לו: לא אתן וכו'. אמר לו: מה תתן לי? אמר לו: כל מה שתוכל להציל ולהוציא מן העיר מחצי יום עד הערב. ולכך מיהר לבא [ירמיהו] לירושלם ולא בא עד הערב ואינו יכול להציל איש וזהו שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (ירמיהו ו', ד).
חיד"א - רבי חיים יוסף דוד אזולאי, צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב החיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא. הוא נסע הרבה בעולם, והשאיר רישומיו מנסיעותיו הרבות והארוכות בכתובים.
מסע הטיהור מתחיל עכשיו
בעוד נבואות ישעיהו נפתחו בחזון "אחרית הימים", כשגויים רבים יעלו "אל הר ה'" (ישעיהו ב'), נבואות ירמיהו נפתחות בזכירת חסד נעורים ואהבת כלולות בין ה' לישראל, בלי העמים הרבים. בכך המשיך ירמיהו בעקבות הושע – הקשר בין ה' לישראל יסודו באהבה וחסד, אלא שדווקא זה מעלה את השאלה החמורה – איך תוכל האישה שבגדה לשוב אל אהבת כלולותיה?
ה' לא ינטור "לעולם" (ג', ה), אבל החסד והאהבה מחייבים תוכחה נוקבת. מדוע שכחה ירושלים את חסדי המדבר ויציאת מצרים? מדוע כל ההנהגה הרוחנית פָּשעה בה' (ו-ח,כו), "הכֹהנים לא אמרו אַיֵה ה' (="המעלה אֹתָנוּ מארץ מצרים"; ו) ותֹפשֵׂי התורה לא יְדָעוּני, והרֹעים פשעו בי, והנביאים נִבְּאוּ בַבעל, ואחרי לא יוֹעילוּ הָלָכוּ" (ח)?
העזיבה הזאת באה בגלל הניסיונות הנואשים לתמרן בין אשור לבין מצרים, למצוא פעם תמיכה מצרית נגד אשור, ופעם תמיכה אשורית מול מצרים (יח; לו-לז). תמרוני ההישרדות האלה, שהגיעו לשיאם בימי מנשה ואמון, פתחו את שערי ירושלים לפולחני נכר אליליים, וכך נעלמה אהבת ה' – "וַתֹאמרי נוֹאָש, לוֹא כי אהבתי זרים ואחריהם אֵלֵך" (כה);
שתי 'המפלגות', זו שתמכה בכניעה משתלבת במרחב האשורי, כמו זו שדגלה בחסות מצרית ובמרד באשור, יצאו וידיהן על ראשן (לז). זהו הפרק היחיד בירמיהו שמדבר על אשור ומצרים, והוא קדם שנים רבות לעליית בבל, לכן זו באמת ראשית נבואתו (13 ליאשיהו, א', ב), בדיוק עם התחלת הטיהור הגדול של המלך יאשיהו ב-12 למלכו (דברי הימים ב ל"ד, ג).
שני אנשים צעירים – המלך יאשיהו בן 20 וירמיהו הנער מענתות, יצאו למסע טיהור שיחזיר את ישראל לאהבה הראשונה, אל "מקור מים חיים" (יג).
באדיבות אתר 929
על סף ייאוש
הנביא שב אל תיאורי החורבן הקשים שיבואו כעונש על עבודת האלילים של העם, וקורא לעם להתאבל על החללים הרבים שימותו (ז׳,כט - ח׳,ג). הוא מנסה ניסיון נואש אחרון לדבר על לב העם, המתנהג בניגוד לדרך הטבע, ולהשיבו בתשובה, אך ללא הועיל (ד-יב). בהמשך דבריו נימת הייאוש מתחזקת והוא מתנבא שוב נבואת זעם ופורענות, המעורבת בכאב והזדהות עמוקים (יג-כג).
א. הנבואה הראשונה (ז׳,כט-ח׳,ג) מתמקדת בתיאור החורבן בגיא בן הנום. היא פותחת בתיאור החטא (כט-לא) ועוברת לתיאור העונש (לב-ח׳,ג). עמדו על הקשר בין החטאים לעונשם בנבואתנו, מידה כנגד מידה.
ב. ׳גַּם-חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ ...׳ התנהגותם החוטאת של ישראל מושווית בפסוקים ו-ז להתנהגותם הטבעית של בני האדם ולהתנהגותם של בעלי החיים. במה שונה השימוש בדימוי הסוס לשימוש בדימוי העופות (חסידה, סיס, וכו׳)? מדוע בחר הנביא לדימוי דווקא סוס מלחמה?
ג. בפסוקים ח-ט מתמודד ירמיהו עם ה׳חכמים׳ שבעם.
1) הסבירו מה הקשר בין פסוק ח לפסוקים הקודמים לו? (בייחוד סוף פסוק ח)
2) מהו הניגוד המתבטא בפסוקים בין טענת העם והחכמים כלפי האשמות ירמיהו, לבין תגובתו של ירמיהו? ראו את דברי שד"ל:
׳הוא מצייר כאילו העם והכהנים בפרט עונים לאמור: שקר דיברת, כי אמנם חכמים אנחנו וכולנו יודעים את התורה... וירמיהו משיב: אם כן, שאתם יודעים את התורה ואתם רחוקים מצדקה, נמצא כי לחינם ולהבל נתנה, ולשקר עשה פעולתו עט הסופרים הכותבים אותה, והעט ההוא הרי הוא עט שקר והבל, כי לא הועיל מאומה בפעולתו, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה׳.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
לא יאמרו עוד ארון ברית ה'
פרק ג' פותח בתוכחה קשה לממלכת יהודה על כך שחיקתה את מקבילתה, ממלכת ישראל, ובגדה בקב"ה. במקום ללמוד ממעשיה ולהבין כי הם מובילים אותה לשבר ולאבדון, שהרי ממלכת ישראל גלתה תחילה, ממשיכה ממלכת יהודה לאחוז במעשים רעים כמותה ומתעלמת מכך שסופה קרב גם הוא.
שתי הממלכות קוראות כביכול לקב"ה בעת צרה ומבקשות ישועה כאשה הפונה אל בעלה בבקשת עזרה, אולם ה' בוחל בפנייה זו שכן היא נאמרת מן השפה ולחוץ ללא בסיס של נאמנות שהרי בו בעת ממשיכות שתי הממלכות לזנות אחרי האלילים ולא חוזרות בהן ממעשיהן הרעים.
אחר כל זאת, פונה ה' אל הממלכות ומציע להן כי ישובו אליו באמת והוא ייתן עליהם מנהיגים ראויים שירעו אותן באמת ובצדקה. בעקבות כך תקרא ירושלים 'כסא ה'' מכיוון שהקב"ה יחזור לשכון בתוכה באמת וגם כל הגויים יראו בעיר זו מקור לאור דעה ולהשראה. במסגרת תיאור נפלא זה מופיע פסוק שלכאורה אינו במקומו ולפיו לא יזכירו עוד את ארון ברית ה' (טז). מה פשר פסוק זה בהקשר שבו הוא נמצא?
חלק מהפרשנים בארו כי הכוונה לכך שלא יסתפקו רק בארון אלא כל ירושלים כולה תהיה קדושה, אולם דומה כי הנביא מבקש לשלול תפיסה שגויה שהייתה רווחת באותו הזמן שכבר נתקלנו בה במהלך ספר שופטים ובתחילת ספר שמואל. ארון הברית נתפס כקמיע שמגן מצד התורה שבו ועם ישראל סמכו על כך שהוא יצילם למרות כל חטאותיהם. הם לא פעלו לתיקון דתי ומוסרי והשתמשו בו ככלי לנצח בקרב ובמלחמה. במידה מסוימת מזכיר הוא הארון המוצב בירושלים את שני העגלים שבדן ובבית אל הרמוזים גם הם בדברי ה' בביקורתו על יהודה וישראל (ד', טו).
כעת, מבקש ה' לשנות גישה זו ולהבהיר כי ללא תיקון אמיתי של דרכיהם המקולקלות לא תהיה תשועה לישראל. ארון ה' לא יוזכר עוד כקמיע שניתן להתלות בו כדי להינצל מן הפורענות אלא באמת לעתיד יתרחש תיקון אמיתי וממילא כל ירושלים ויושביה יזכו בהשראת שכינה.