פרק י"ד בספר ירמיהו עוסק בבצורת שפקדה את יהודה. הבצורת הייתה תופעה שכיחה מאד בארץ ישראל, והפחד מפניה קינן עמוק בלב העם. התורה משתמשת בבצורת כאיום, למען חנך את ישראל לעבודת ה' וקיום מצוותיו, כשם שהיא להפך, מבטיחה שכר טוב בעד קיום מצוותיה גשמי ברכה בעתם.
על בצורת בארץ אנחנו שומעים הרבה, החל מתקופת האבות ועד לימי שיבת ציון.
בספר ירמיהו אנו מוצאים תיאור של בצורת קשה: "באו על גבים לא מצאו מים שבו כליהם ריקם" (ג), ותוך כדי התיאור אנו עדים לשתי תפילות חמות, שהתפלל הנביא, בגלל מכת הבצורת שבאה על הארץ (ב-ט; יט-כב).
תפילת ירמיהו מתרכזת בשלושה נושאים: תיאור האסון, וידוי בשם העם ובקשת רחמים.
הנביא מתאר בצבעים לוהטים את גודל האסון, אשר הקיף את האדם: "מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא?!" (יט) והבהמה "כי גם אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא" (ה).
כחלק מהתפילה, ירמיהו מתוודה בשם עם ישראל על החטאים והעוונות, שהם הם שגרמו לכל הפורענות הזאת: "כי רבו משובתינו לך חטאנו" (ז); "ידענו ה' רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך" (כ).
את התפילה הוא מסיים בתחינה לפני ה' שיזכור את הברית: "אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך! זכר אל תפר בריתך אתנו" (כא), והמסקנה הברורה מאליה ש: "היש בהבלי הגוים מגשימים?!... הלא אתה הוא ה' א-להינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה" (כב).
תפילות אחרות על הבצורת מצאנו אצל נביאים אחרים, יואל למשל מזכיר מנהגים בזמן הבצורת, ונבואות על בצורת נמצאות בפרקי ישעיהו (ג'-ד', וכן ל"ב, ט-כב).
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת