בודד במערכה
ה'רעה מצפון' תבוא כמו הקללה שבתורה (דברים כ"ח, מט):
"הנני מביא עליכם גוי ממרחק...
גוי לא תֵדַע לְשֹנוֹ
ולא תִשמַע (=תבין) מה ידבר" (ירמיהו ה', טו);
כתב האישום איננו שונה מזה שקראנו בפרק ב' – בגידה, ניאוף, השחתת משפט ומוסר. ובכל זאת, אחרי פרק ב' נתן ה' לירושלים הזדמנות בדמותו המופלאה של יאשיהו הצעיר; אולם נפילתו במגידו בטרם הגיע לגיל 40, הותירה את יהודה חשופה וחסרת אונים. תחילה מול פרעה נכו, ואחר כך מול נבוכדראצר.
לו יכולתי לנסח את זעקת ירמיהו לפני ה', הייתי אומר – ריבונו של עולם, איך נתת ליאשיהו לטעות וללכת למגידו? הייתכן, שנעלת בפני עמך שערי תשובה?
מענה קשה אני קורא (א-ב) –
"שוֹטטוּ בחוּצוֹת ירושלִַם וּרְאוּ נא
וּדְעוּ ובַקשוּ ברחובותיה
אם תמצאו איש,
אם יש עֹשֶׂה משפט, מבקש אמונה (=יושר),
ואסלח להּ;
ואם חַי ה' יֹאמֵרוּ?
לכן לַשקר יִשָבֵעוּ";
יאשיהו היה לגמרי לבדו. לא היה איש אחד בלב שלם עמו. כיוון שהיה מלך, נשמעו לו ועשו כרצונו מתוך כניעה לשליט, אבל ברגע שנפל קרס הכל. העם לא באמת עשה תשובה, ו"הגדֹלים... יַחדָו שָבְרוּ עֹל נִתְקוּ מוֹסֵרוֹת" (ה);
כבר בנבואה מימי יאשיהו אמר ירמיהו (ג', י):
"וגם בכל זאת
לא שבה אֵלַי בָּגוֹדה אֲחוֹתהּ יהודה בכל לִבָּהּ,
כי אם בשקר, נְאֻם ה'";
חז"ל, במדרש שהביא רש"י, תיארו את השקר בתיאור יצירתי – היו מציירים חצי פסל על דלת אחת, וחצי על השנייה, וכשהיו דלתות פתוחות, לא ראו כלום. התרבות האלילית של ימי מנשה ירדה למחתרת, וצפה מחדש במות יאשיהו. לכן "לא שב ה' מחרון אפו הגדול..." (מלכים ב כ"ג, כו).
עוד לפישרה של אי הצלחת תשובת יאשיהו ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב יובל שרלו
באדיבות אתר 929
הנביא הנרדף
בפסוקים בסוף פרק י"א ובתחילת פרק י"ב, פותח לנו הנביא צוהר לחייו האישיים והמיוסרים, בהם הוא נרדף על-ידי משפחתו ושכניו. החטיבה הראשונה (י"א,יח-כג) עוסקת באופן ישיר בהתנכלותם של אנשי ענתות לירמיהו ובעונש הצפוי להם בעקבות כך, ובחטיבה השניה (י"ב,א-ו) מצטרף ירמיהו למנהיגים, נביאים ומשוררי תהילים שהקשו על דרכי ה׳, ותמהו מדוע דרכם של רשעים צלחה, בעוד עבדי ה׳ הנאמנים נאלצים לספוג חרפות ויסורים. לקראת סיום מופיעות שתי נבואות שבהן מדבר ה׳ בלשון עבר על החורבן והשמת הארץ בידי שכני יהודה. בפסוקים אלה הכעס על בוגדנות ישראל מעורב באהבה עמוקה ובצער גדול על אחריתם.
א. עיינו בפרק י"א, פסוקים יט-כ וחשבו - מה רצו אנשי ענתות לעשות לירמיהו, וכיצד מהווה עונשם (כב, כג) מידה כנגד מידה?
ב. ׳מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בּגְדי בָגֶד׳? (י"ב,א) ירמיהו מקבל מענה על השאלה התאולוגית שהקשה באמצעות שני משלים. עיינו בשני המשלים המופיעים בפס׳ ה.
1) מה ה׳קל-וחומר׳ העולה ממשלים אלו?
2) מהי תכלית ייסורי ירמיהו על פי דברי ה׳? עיינו בנבואת ההקדשה של ירמיהו בפרק א׳,יז-יט. כיצד נרמז ירמיהו בנבואת ההקדשה על תכלית הייסורים המזומנים לו? היעזרו בדברי הרד"ק:
׳אני רואה אותך חלוש ונלאה בשליחותי, וצריך שתחזק עצמך ולבך. כי אני רואה כי רצת את רגלים כמותך, והם אנשי ענתות שהם בני משפחתך ובמדרגה אחת עמך לענין גדולה, והם הלאוך והפחידוך להמיתך, ואיך תתחרה את הסוסים - כשתלך לירושלים שהם שרים גדולים וגם המלך שם איך תתנהג עמם? צריך אתה שתתחזק שלא תפחד מהם ותדבר להם שליחותי בלא מורא, והוסיף לו עוד ואמר: ובארץ שלום אתה בוטח - פירוש אתה בוטח באנשי ענתות שהיה ראוי שתהיה לך ארץ שלום... ואיך תעשה בגאון הירדן - כלומר במקום שמתגאין גלי הירדן והוא משל על שרי יהודה וירושלים׳.
ג. ׳עָזַבתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת-נַחֲלָתִי...׳ (י"ב, ז)
1) כיצד מכונים ישראל לאורך נבואת החורבן הקשה בפסוקים ז-יג? שימו לב לתופעה דומה גם בפרק י"א,טו-טז. מה הדבר מלמד על יחסו של ה׳ לעם ישראל? לשון הקינה בה נאמרים פס׳ ז-יג, מחדדת אף היא את המורכבות ביחס האלוקי לעם החוטא. חשבו על ההקבלה בין היחס המורכב בין העם לה׳, ויחסיהם של אנשי ענתות וירמיהו. האם ניתן לראות בפסקה זו תשובה נוספת לירמיהו על קושייתו בעניין תורת הגמול?
2) לאור היחס המורכב העולה מפסוקים אלו כלפי עם ישראל, הסבירו את דברי ה׳ לגויים בפסוקים יד-יז.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
הברית והאכזבה
הנבואה בה אנו עוסקים בנויה משלוש נבואות, שככל הנראה נאמרו בהזדמנויות שונות (א-ה, ו-ח, ט-יג), וצירופן יחד בפרקנו משקף את תהליך ההידרדרות במצבו הרוחני של העם. בנבואה הראשונה (א-ה) מתוארת כריתת הברית, היוצרת ציפייה ותקווה שהעם יעמוד בה, ובנבואה השניה והשלישית (ו-ח; ט-יג) מתוארת התדרדרות ביחס העם לברית, עד לאכזבה הגמורה. לאחר תיאור העונש בנבואה השלישית (יא-יג) ירמיהו מבקש להתפלל בעד העם ולהקל את עונשם הקשה, אך ה׳ מונע ממנו לשאת בעדם תפילה.
א. ׳שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת׳ (ב) - במרכזה של הנבואה (פס׳ א-יד) עומדת נבואת תוכחה על הפרת הברית בין ישראל לה׳ בידי ישראל. הנבואה רומזת לכמה אירועי כריתת ברית בחיי העם, מהעבר ומההווה, וכורכת אותם יחד.
1) חישבו - מהי הברית אליה רומז הנביא בפסוקים ד-ה?
2) עיינו בתיאור ברית ערבות מואב בדברים כ"ז,ט-כו ושימו לב לדמיון לברית בנבואתנו. תנו דעתכם לתפקידו של העם בברית ערבות מואב לעומת תגובת ירמיהו לדברי ה׳ בנבואתנו (ה). איזה תפקיד תופס כאן הנביא?
3) אירוע נוסף של חידוש הברית התרחש גם בראשית מלכות יאשיהו, בסמוך לתחילת נבואת ירמיהו, והוא מתואר במל"ב כ"ג,א-ג. ייתכן שברית זו מהווה את הרקע ההיסטורי לנבואתנו. חשבו - מה הזיקה בין הבריתות ההיסטוריות של עם ישראל לברית יאשיהו?
ב. בפסוקים ו-ח מצטווה ירמיהו להודיע ליושבי יהודה פעם נוספת את דברי הברית. בשונה מהפעם הראשונה שבה תוארה כריתת הברית עצמה (׳ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת... ואמר אמן׳), כאן אזכור הברית נעשה למטרה שונה. מהי? (ראו בייחוד פסוק ח).
ג. בפסוקים ט-יג מוזכרים תוכחה ועונש. שימו לב לתיאור החטא המיוחד בפסוק ט: ׳נִמְצָא-קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם׳. למשמעות הביטוי ׳נמצא קשר׳ ראו גם מל"ב י"ז,ד. לאור זאת, מהי חומרתו המיוחדת של החטא המדובר? ראו את דברי הרד"ק:
׳ויאמר ה׳ אלי נמצא קשר - יראה ... כי נבואה זו נאמרה בימי יהויקים וזהו שאמר נמצא קשר, כלומר מרדו בי אחר ששבו בימי יאשיהו, שבו על עוונות אבותם הראשונים - אמון ומנשה ואחז׳.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
לעזוב ולברוח למדבר
פרקנו פותח בזעקה הנובעת ממעמקי ליבו של הנביא, המבקש לראשונה לעזוב את עמו, בעקבות המצב המוסרי השפל אליו הגיע העם (א-ח). בפסוקים הבאים מקונן הנביא על חורבן הארץ שצפוי להתרחש כתוצאה מעזיבת התורה.
א. ׳מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי׳ (א) - בייאושו מבקש ירמיהו לעזוב את עמו. מהו החטא שסביבו סובבת פסקה זו (א-ח), ומדוע דווקא חטא זה מביא אותו למסקנה נואשת כל-כך?
דעת ה׳ נזכרת פעמיים בפסקה (בסוף פסוקים ב, ה). מהו המימד שנוסף לחטא באמצעות אזכורים אלה?
ב. ׳וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר׳ (ב) ; 'חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם׳ (ז) - הנביא מדמה את פעולת השקר ליריית חץ מקשת. עמדו על המאפיינים בפעולת השקר והרכילות אותם מבליט דימוי זה.
ג. ׳וּפקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה׳ (כד) - בפסוקים כד-כה הנביא משווה בין הגויים, שכניה של יהודה, לבין יהודה עצמה.
1) למה נועדה ההשוואה בין הגויים לישראל ומה היא מחדדת?
2) מה תפקיד המילה לפי דברי הנביא, ומהו היחס בין המעשה החיצוני למשמעות הפנימית? השוו לכך את דברי הנביא לעיל ביחס לקרבנות (ז׳,כב-כג), וביחס לארון הברית (ג׳,טז-יז).
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
אפסות האלילים והמזלות
הנושא המרכזי שבו עוסקות הנבואות בפרק י׳ הוא אפסות האלילים לעומת אמיתותו ונצחיותו של ה׳. ככל הנראה נועדו נבואות אלה לאנשי יהודה שגלו לבבל בגלות יהויכין, ונמצאו תחת השפעתה של התרבות האלילית שסביבם. ירמיהו מחזק את אמונתם, ומתרה בהם לבל ילמדו ולבל ייראו מאלילי הגויים. בחלק השני (יז-כה) שב הנביא לעסוק בחורבן הממשמש ובא, ובסופו הוא נושא תפילה נרגשת לה׳, שירחם על עמו.
א. ׳אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ׳ (ב) - מהו היחס העקרוני העולה מכאן לחכמת האסטרולוגיה? ראו את דברי הרד"ק:
׳אע"פ שיחתו הגוים מהמה אתם אל תחתו, כי אם תעבדוני אין להם רשות להרע לכם... ולפעמים יבא הפסד בפרטים בדרך מהלכם זהו לשאר העמים... ואם תעבדוהו בלב שלם יצילכם מכל נזק משפטי הכוכבים׳
האם תוכלו להציע פירוש אחר על סמך המשך הנבואה? (ג-ה)
ב. ׳כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם: אֱלָהַיָּא דִּישְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה׳ (תרגום: כך תאמרו להם, האלים אשר לא עשו את השמים ואת הארץ יאבדו מן הארץ ומתחת שמים אלה).
1) פסוק זה הוא הפסוק היחיד בנבואות ירמיהו שנאמר בארמית. מדוע בחר ירמיהו לחרוג ממנהגו ולשאת את דבריו בשפה זרה? התייחסו לפתיחת הפסוק, וראו את דברי רש"י כאן: ׳אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבוד לעבודה זרה׳.
2) שימו לב למבנהו המיוחד של הפסוק ולתקבולת בין שני חלקיו. איזה סוג תקבולת מוצג כאן? חשבו, מה מבטא מבנה זה?
ג. גדולת ה׳ בניגוד לאלילים ניכרת בשני תחומים בפסוקים יב-יג. נוכל לראות שבכל אחד מהפסוקים נזכרים השמים והארץ בהקשר שונה. חשבו איזה היבט של גדולת ה׳ מבטא כל פסוק, ומה מוסיף כל פסוק על רעהו.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
הליכה תחת נטל הנבואה
בכל פעם כשהייתה מבריקה בלבו של ירמיהו ההארה הנבואית בכפרו ענתות או בהיותו על אחת מגבעות המדבר, הייתה עולה בו ההרגשה, שעוד דרך רבה עליו לעבור ברגליו עד אשר יוכל להשמיע את דבר ה', ומיד היה שומע את הציווי המיוחד לו: "הלוך!". בצורה זו יש הבעה אחרת לגמרי מאשר ב"לך" הרגיל, המבטא ציווי להליכה גרידא, אם קצרה כשל ישעיהו או ארוכה כשל אליהו. ב"הלוך" של ירמיהו נשמעת הליכה ממושכת תחת הנטל הכבד של הנבואה השואפת להתפרק מתוך נפש הנביא. ההליכה אל העיר נראית ממושכת ומייגעת כאילו לא יבוא הקץ לה, בשעה שדבר ה' עצור בקרבו כאש בעצמותיו.
ה"הלוך" הזה מבטא את כל העומק שהיה בהליכותיו מענתות או מאחת גבעות המדבר, אשר עליה נגלה לו ה', אל קריית המלוכה - הליכות שהיו עמוסות רעיונות נבואיים, שהתפתחו תוך כדי הליכתו נצטברו וגאו ושאפו להתפרצות. גם כאשר שומע ירמיהו את הצו בהיותו בחצר המטרה (ל"ט, טז), שקוע בהרהוריו, גם אז מוזרם בכל עורקיו אותו הרגש שהיה מפעמו בהיות עליו רוח ה' בימי התהלכו חופשי לרוח המדבר בסביבות ענתות, וה"הלוך" מקבל משמעות עמוקה עוד יותר מאשר תמיד.
אין ה"הלוך" של ירמיהו דומה כלל וכלל ל"לך" של נביאים אחרים. ה"הלוך" מבטא הליכה תוך כדי פעולה מסוימת, הליכה תוך כדי השתקעותו בשפע רעיונותיו והתפתחות משא נבואתו, ולא רק למטרה המסומנת בסופה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
האם יש מקום לשנאה?
"הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו י"ב, ח)
קהלת רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ב ר' יהושע
עת לחשות - דכתיב (ישעיה מ"ב, יד): "החשיתי מעולם" וגו',
ועת לדבר - דכתיב (ישעיה מ', ב): "דברו על לב ירושלים" וגו',
עת לאהוב - דכתיב (מלאכי א', ב): "אהבתי אתכם אמר ה'",
ועת לשנוא - דכתיב (ירמיה י"ב, ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה",
עת מלחמה - דכתיב (ישעיה ס"ג, י): "ויהפך להם לאויב" וגו',
ועת שלום - דכתיב (ישעיהו ס"ו, יב): "הנני נוטה אליה כנהר שלום" וגו'.
קהלת רבה - מדרש קהלת רבה (הנקרא בפי הראשונים 'מדרש קהלת') הוא מדרש אגדה פרשני על מגילת קהלת. המדרש נערך, ככל הנראה, בארץ ישראל במהלך המאה השביעית או השמינית. המדרש במקורו היה מחולק לשלושה סדרים אולם בדפוסים המאוחרים חולק המדרש לשנים עשר פרשות החופפות את פרקי המגילה. המדרש מפרש את פסוקי המגילה לפי סדרם כמעט ללא דילוגים.
מה פשר הארמית בנבואה?
"כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה" (ירמיהו י', יא)
כדנה תאמרון -
אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבוד לעכו"ם.
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.