נגד עבודת הפסילים הנבערת
בדיוק כמו בישעיהו (פרק מ"ד בעיקר), עם הקינה על החורבן הצפוי, ועם הייאוש הגדול מהאמונה בה' ובבריתו עם ישראל, נדרש גם ירמיהו לאזהרת הרחקה מ"דרך הגוים... ומֵאֹתוֹת השמים", ולמאבק נגד סגידה הזויה של יהודים לפסילי עץ מצופים זהב, שאינם הולכים ואינם מדברים (ב-ה).
"אל תיראו מהם כי לא יָרֵעוּ,
וגם הֵיטיב אין אוֹתָם" (ה);
כאן בא חידוש רעיוני מרתק – גם הגויים הסוגדים לאליליהם מבינים ויודעים, שפסיליהם אינם רואים ואינם שומעים, והם גם יודעים כולם על 'א-ל עליון', ששולט בכל. אפילו הזיהוי של "ה' א-ל עליון, קֹנֵה (=יוצר) שמים וארץ" (כדברי אברהם; בראשית י"ד, כב) כבר נודע בעולם, ויסודות האמונה הישראלית כבר מתפרסמים בין "חכמי הגוים"; רק הפסילות הנבערה עדיין מתנהלת כאילו הפסילים "מייצגים".
ודווקא לעת הזאת נמשכים יהודים מיואשים אחרי ההבל הזה, שהעולם כולו קרוב להשתחרר ממנו (ו-ח):
"מֵאֵין כמוך ה'
גדול אתה וגדול שמך בגבורה;
מי לא יִרָאֲךָ מלך הגוים כי לך יָאָתָה (=מלוכה),
כי בכל חַכמֵי הגוים ובכל מַלכוּתָם, מֵאֵין כמוך;
וּבְאַחַת יִבְעָרוּ ויִכְסָלוּ –
מוּסַר הֲבָלים עץ הוא"...
בפרק החותם את המסכת הראשונה של "דברי ירמיהו" (פרקים ב' עד י'), פנה הנביא גם אל יהודים שכבר גלו לארצות דוברות ארמית, וכמו שלח איגרת ראשונה* לגולה (יא):
"כִּדְנָה תֵאְמרוּן לְהוֹם (כך תאמרו לעובדי הפסילים) –
אֱלָהַיָא דִי שְמַיָא ואַרְקָא לָא עֲבַדוּ (=אלילים אשר שמים וארץ לא עשו),
יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא, וּמִן תְחוֹת שְמַיָא אֵלֶה" (יאבדו מן הארץ, ומתחת השמים);
ההמשך בעברית (יב-טז), מסביר את תוכן ההצהרה בארמית.
_________________________
* איגרות נוספות שלח ירמיהו לגולה כמפורש בפרק כ"ט, ובסוף נ"א.
באדיבות אתר 929
קינה על העם ועל הארץ
הקינה הנבואית ראשיתה בספר ירמיהו, אחרי מגילת התוכחות, שלא היה להם שומע. ירמיהו קונן גם על יאשיהו, וקינה זו כלולה במגילת איכה (דברי הימים ב ל"ה, כה; "והִנָם כתובים על הקינות"); ירמיהו קונן גם על עצמו (במיוחד איכה ג'); אבל לפני הכל נשא קינה נבואית על העם ועל הארץ, עוד לפני החורבן, עוד לפני המקוננות שתבואנה (ט', טז-יט).
בתור קינה נבואית, גם שאלת האַשמה תופסת כאן מקום מרכזי (ט', א-ח; יא-יג):
"מי האיש הֶחכם ויָבֵן את זאת...
על מה אבדה הארץ, נִצְתה כַמדבר מִבְּלי עֹבֵר?
ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם,
ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה..."
לפי זה, החורבן כבר נגזר בחטאי מנשה ויורשיו.
אבל ירמיהו, במחצית השנייה של חייו, דרש להיכנע לבבל ולהינצל. אפילו בתוך המצור הבבלי האחרון על ירושלים בימי צדקיהו, עוד אמר הנביא למלך (בבית הסוהר; ל"ח, יז-יח):
"כֹּה אמר ה'...
אם יָצֹא תֵצֵא אל שרי מלך בבל,
וחָיתה נפשך,
והעיר הזאת לא תִשָׂרֵף באש...
ואם לא תצא...
ונִתְנה העיר הזאת ביד הכשדים,
וּשְרָפוּהָ באש"...
העם הזה הוא 'עם קשה עורף' – חלק ממנו מופנה נגד הברית והייעוד, וחלק ממנו מגויס נגד כל שעבוד זר, דתי, תרבותי או פוליטי. כבר בימי משה היו עובדי העגל והתיירים-המרגלים מצד אחד, והמעפילים בהר נגד גזֵרת ארבעים השנה מאידך.
גלוי וידוע שהחוגים היותר נאמנים לעצמאות יהודה לא ישלימו עם צו הכניעה של ירמיהו, וימרדו בשלטון הבבלי עדי חורבן. אם יסיר ה' מירושלים את שמירתו המיוחדת (אחרי שעמדה במבחן הקשה מול סנחריב), העיר תישבר מבפנים בין כְּנוּעים לבין קַנאים, ותעלה באש.
באדיבות אתר 929
להינצל מהבצורת הקשה
פרק י"ד פותח בתיאור מזעזע של בצורת שבאה על ממלכת יהודה, וממחיש לנגד עינינו את מצבם הקשה של בני האדם ובעלי החיים גם יחד (א-ו). פורענות זו משתלבת בפורענות שנזכרה בפרק הקודם – ביאת האויב מצפון, המביאה את העם למצב הנורא וחסר-התקווה המאפיין את תקופת החורבן, מצב אותו מתאר הנביא בפס יח: "אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב...". הבצורת הקשה מביאה את העם להתפלל לה׳, לבקש על נפשם, להתוודות על חטאיהם ולבקש מחילה וחנינה (ז-ט, יט-כב). גם הנביא מלמד סנגוריה על העם (יג), אך שערי שמיים נשארים נעולים.
א) בתיאור הבצורת מופיעות ארבע תמונות המתארות את תוצאות הבצורת, שתיים מתארות את מצבם של בני האדם (ג-ד) ושתיים את מצב בעלי החיים (ה-ו). מהם המאפיינים של תגובת בני האדם, ומה מאפיין את תגובת בעלי החיים? שימו לב במיוחד למילה החוזרת בתיאור תגובת בני האדם. מדוע מילה זו מאפיינת את תגובת האדם?
ב) בפסוקים ז-ט מופיעה תפילת העם, המתחנן לה׳ שיושיעו ולא יוותר אדיש לגורלו. התפילה בנויה ממסגרת (ז, ט 2), ומחלק פנימי (ח, ט 1).
1) שימו לב להקשר שבו מופיע שם ה׳ בפסוקי המסגרת, וחשבו - מה תורמת הזכרת שם ה׳ לטיעון המרכזי העולה מהתפילה?
2) בלב התפילה מופיעות שתי שאלות רטוריות: ׳למה.... למה׳, ובכל שאלה צמד דימויים. מה ההבדל בין הדימויים הללו, ואיזה יחס מצד הקב"ה הם מבקשים לשלול?
ג) בפסוקים יא-טז מתנהל דו-שיח בין ירמיהו לה׳. ירמיהו מסנגר על העם ותולה את מעשיו בנביאי השקר. מדוע ה׳ מסרב לקבל טענה זו? עיינו בפרשנים הבאים, ובדקו איזה מן הפירושים מתאים יותר לפשט הפסוק:
מצודת דוד: ׳הלא יש להם לדעת אשר המה מתנבאים בשקר. כי מעולם לא שלחתים ולא ציוויתי אותם שום צוואה... ואם כן אין בידם לתת שום אות ומופת׳.
רד"ק: ׳היה להם לבחון בין נביאי האמת לנביאי השקר, כי נביא האמת מעמיד אותם על תורת משה ונביאי השקר... דבריהם לביטול התורה׳.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
מקווים לישועת ה'
"מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה..." (ירמיהו י"ד, ח)
אף על פי שסרו מדרכיך, לך הם מקוים.
ובכל דור ודור, אתה מקוה ישראל ואתה מושיעו בעת צרה
אף על פי שהצרה תבא להם בעונם,
אתה תושיעם ותרחם עליהם גם כן,
עתה בזמן הזה הושיעם ורחם עליהם ולא יכלו ברעב.
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
כחומר ביד היוצר
הפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר" הוא אחד השיאים בתפילת ערבית של יום הכיפורים במסורת האשכנזית. את הפיוט שר כל הציבור יחד עם החזן, בעמידה, בעת שפותחים את דלתות ארון הקודש.
לחנו הידוע ביותר של הפיוט הוא ניגון שחיבר חסיד חב"ד, שלום חריטונוב, במאה ה-19 באוקראינה, שהושר במקור ללא מילים, עד שהוצמד אל הפיוט הזה.
מחברו עלום השם של הפיוט נשען על דברי ה' בפי ירמיהו הנביא, האומר: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ו).
הוא מדמה את האל ליוצר אמן היוצק חיים בחומר שלפניו. עם ישראל הוא החומר הנתון לפני היוצר – האל, והוא עושה בו כרצונו.
כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר
בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר
כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר
לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר
אזור הגבורה
הפרק פותח במעשה נבואי סמלי בעל שלושה שלבים שמצטווה ירמיהו לעשות (א-יא). עשיית מעשה סמלי בידי נביא על מנת להעביר מסר לעם, מופיעה פעמים רבות בספרי הנביאים (ראו למשל: ירמיה ל"ב,א-טו; יחזקאל ד׳; הושע א׳). לאחר שירמיהו מבצע את שלושת שלבי המעשה, ה׳ מתגלה אליו ומבאר לו את משמעותו. בהמשך הפרק חוזה ירמיהו את בואו של ׳האויב מצפון׳ החודר עד לערי הנגב, ופונה למנהיגי העם ומצווה עליהם להשפיל את גאוותם מחמת הפורענות העתידה לבוא עליהם, על שמעלו בתפקידם כמנהיגים ובטחו באלילים.
א) ׳הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים׳ (א) המעשה הנבואי הסמלי שמצטווה ירמיהו לעשות כולל שני חלקים: החלק הראשון כולל שלושה ציוויים וביצועם (א-ב, ג-ה, ו-ז) ואילו בחלק השני (ח-יא) מבאר ה׳ לירמיהו את הנמשל.
1) בפסוק ט משוה ה׳ בין השחתת האזור להשחתת גאון יהודה וגאון ירושלים. מהו הקשר בין השניים? (להבנת הקשר בין אזור לגבורה עיינו במלבי"ם בסעיף ב׳)
2) בפסוק יא מדמה ה׳ את יחסו לישראל לזיקת איש לאזורו. אילו היבטים של זיקה מסומלים לדעתכם באזור? היעזרו בדברי המלבי"ם:
׳ונדמו כאזור, שכמו שהאזור דבוק על מתנים כן נדבקו בו להשגיח עליהם בהשגחה פרטית בלא אמצעי, וכמו שהאזור מצד שהוא אזור מורה על גבורה, ומצד שהוא פשתים מורה על כבוד ותפארת, כן הדביק אותם לתהלה ולשם ולתפארת - שעל ידם יראה גבורתו בשידוד המערכה ותפארתו במעשיו ההשגחיים. וכמו שצוהו שיהיה בתמידות על מתניו כן היה הדיבוק האלהי הזה בתמידות׳.
3) השלב הראשון במעשה הסמלי מתחלק לשתי פעולות, קניית האזור וחגירתו על המתניים. בשלב הנמשל לעומת זאת, מופיע במפורש רק החלק השני – חגירת האזור. חשבו - מה מסמל שלב קניית האזור בתולדות העם?
ב) ׳וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי...׳ (יז) בליבה של נבואת הגלות המופנית לעם ולמנהיגיו, עובר לפתע הנביא לתאר את המתחולל בנפשו.
במדרש התבאר פסוק זה באופן שונה, תוך שינוי זהות המדבר בפסוק. עמדו על משמעות הבכי הנסתר על פי המדרש. שימו לב ליחס המורכב שעולה מהמדרש כלפי החורבן, יחס דומה לזה שראינו בפרקים י"א-י"ב.
׳באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, ואמר לפניו, רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה! אמר לו אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו׳ (ירמיה י"ג,יז). אמר להן הקב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו, וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה׳ (פתיחתא לאיכה רבא).
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
מדוע זכה ברוך לנבואה אישית?
בפרקנו מופיעה נבואה אישית על ברוך בן נריה: "הדבר אשר דבר ירמיהו הנביא אל ברוך בן נריה... כה אמר ה' א-להי ישראל עליך ברוך..." (א-ב). לא מצאנו בספרות הנבואה נבואה שמוקדשת למישהו, ועלינו לברר מדוע קיבל ברוך בן נריה נבואה אישית?
ברוך בן נריה מוזכר עוד בשלושה הקשרים שונים. אחד המרכזיים שבהם הוא בכתיבת ספר התוכחות, בפרק ל"ו, שם עולה שברוך בן נריה היה שותף לכתיבת נבואות ירמיהו על ספר והקראתם לעם כדי שישובו בתשובה.
עוד אנחנו פוגשים בברוך בן נריה כשירמיהו מנסה לשכנע את העם לא לרדת למצרים אחרי החורבן, והעם מאשימים אותו: "כי ברוך בן נריה מסית אתך בנו למען תת אתנו ביד הכשדים להמית אתנו ולהגלות אתנו בבל" (מ"ג, ג). מסתבר שהעם ראה בברוך בן נריה לא סתם בן לוויה של ירמיהו, אלא כמי שמשפיע על הרעיונות של ירמיהו ועל תפיסתו הפוליטית!
כל זה מחזק את השאלה שבפסוק: "ואתה תבקש לך גדלות, אל תבקש!" (ה) וכי איזו גדולה יכול לבקש ברוך בן נריה?!
ברוך בן נריה היה צריך להיות נביא, כתלמידו של ירמיהו, אך הפורענות הגדולה שבאה על העם היא זו שמונעת מברוך בן נריה לתפקד כנביא לה'. הנבואה הזו שנאמרת מפי ירמיהו, היא הכי קרובה לנבואה שברוך יכול היה לקבל בעצמו.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך