When “Sorry” Ain’t Enough

“Remorse is the punishment of crime; repentance, its expiation. The former appertains to a tormented conscience; the latter to a soul changed for the better.” -Joseph Joubert

Moses indubitably had a good relationship with God, if not the best that a human can aspire to. Multiple times, God threatens to destroy the Children of Israel for their sins but then Moses intercedes. He prays to God, he argues with God, he beseeches God. God is then appeased, God is convinced, God forgives.

However, at some points, it’s not enough. God does punish. He punishes the Children of Israel multiple times throughout their sojourn in the desert. In one case, however, both the punishment and the forgiveness are unusual.

During the fortieth year of their trek through the desert, the Israelites, not for the first time, complain: “Why did you bring us out of Egypt to die in this desert. There’s no food, no water and we had enough of this manna.” (Numbers 21:5)

God sends fiery serpents that bite and kill a multitude of Israel. The people realize they’ve done something wrong, admit their sin and then beg Moses to pray on their behalf. Moses acquiesces and prays. God however, is not impressed. He tells Moses to make a serpent of copper. Only then, if a victim of the deadly bites looks up at the copper serpent are they saved. Otherwise they die.

The Ohr Hachayim (on Numbers 21:7) explains that the apology by the Israelites was not heartfelt. They understood intellectually that they were wrong, but they had not truly repented. Saying sorry was not enough. Only by looking heavenward, only by realizing, internalizing and reaffirming their faith in God, could they be saved. As long as they looked downward, as long as they kept God out of their hearts and souls, they died.

Lip service was not enough. Only by demonstrating their faith in God did they truly repent and achieve forgiveness. May our own sights be ever upward.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

Talk is Cheap

“Speak out in acts; the time for words has passed, and only deeds will suffice.” -John Greenleaf Whittier

The people of Israel are thirsty and restless. They complain and demand water. Moses is worried. God tells him to take his staff and talk to the rock. Moses strikes the rock. God punishes Moses by prohibiting him from entering the land of Israel. This is one of the more confusing episodes in the Bible.

Why did God punish Moses? There are as many answers as there are Bible commentaries. Ibn Ezra chimes in with his own theory. What does Moses do right before he strikes the rock? He gives a speech. It is a curt, sharp speech, biting and sarcastic in its tone. It is highly unusual for Moses, though not unwarranted, given the excessive complaints of the people. In Numbers 20:10 Moses asks:

“Hear now, ye rebels; are we to bring you forth water out of this rock?”

Moses doesn’t wait for an answer. He hits the rock (twice) and water gushes forth.

Ibn Ezra (on Numbers 20:8) claims that the sin of Moses was his speech. He didn’t need a preamble. He didn’t need to announce his plans in what was a negative, derogatory comment. He just needed to act. He needed to follow God’s instructions and provide the people of Israel with water.

It is true that they may have deserved a reprimand and that before performing yet another miracle, this may have seemed like an opportune time. But according to Ibn Ezra he should have acted first and spoken later.

May we always remember that talk is cheap and that actions always speak louder than words.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

תכלית הרעה

"וְעַתָּה אֱמָר נָא אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם" (ירמיהו י"ח, יא)

"(הנני) [הנה אנוכי] יוצר עליכם רעה" - ה' מכין עליכם גזרה רעה, אולם מחשבתו אינו כדי להרע עד שגם המחשבה תסכים להרע, כי במחשבתי בעת שאני יוצר רעה אני "חושב עליכם מחשבה שובו נא איש מדרכו הרעה", שתכלית הרעה היא כדי שתשובו בתשובה ותבטל הגזירה, ורצה לומר "שובו" על העבר "והיטיבו דרכיכם" בעתיד, כמשל הכלי ששברו כדי לעשותו כלי אחר כנאמר למעלה.

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

Deja Vu All Over Again

Before they arrive at their final destination, the Jewish people must retrace their steps. But these are not the aimless wanderings that have defined their last 40 years. These are the travels of a new people taking ownership of their past.

We see many of the significant stations of the journey repeated, but with a twist. Instead of Moshe and Yehoshua leading the battle against Amalek, it is Israel as a whole who makes an oath to God and goes to battle against the desert dwellers, here called ‘Canaan’. Instead of Moshe calling forth water from the rock, it is the Jewish people who sing to it. Instead of Moshe sending messengers to request passage, again, it is the nation.
This rehashing of history is not enthusiastically embraced by the nation, at least not initially. Having tasted war, defeat and victory, they feel ready to finally enter the land. Their complaint sounds similar to the murmurings of the past, but this time there’s no nostalgia for Egypt, only impatience. “Were we brought out of Egypt to die in the desert?” There was a purpose to the exodus, and we’re ready to realize it. We’re tired of the manna- we want to make our own bread!

The people may not realize it, but this misstep is also a new step, and a redemption of past sins. For the first time, when they suffer the consequences of their complaint, it isn’t Moshe or God who immediately intercedes on their behalf. First, the nation takes responsibility for their misdeed, they repent, and only then do they enlist Moshe’s help.

That Jews will complain is a given, a part of our birthright. But when we are able to then own our complaints and grow from them, we can suddenly see our journey in a new light. No longer exhausting and monotonous, at the end of chapter 21, the Jewish people sing each station on their journey as part of a song that rises and falls and rises again, “And from Matana, Nachliel, and from Nachliel to Bamot. And from Bamot, the heights, to the valley in Moav country, the top of peak, looking out on the desolation”.

Volver al capítulo

The Truest Thing I Know

One of the most basic, unquestioned, and unfounded axioms of modern man is the belief in the unlimited human capacity for understanding our world. The mysteries of the universe are all temporary, just waiting for the person who will crack their code, who will discover the equation or formulate the theory that will provide us with the explanation. This belief is an integral component of the modern belief in Progress. To suggest that a natural phenomenon is beyond human understanding, that it can't be measured or tested or evaluated, is modern heresy.

But as much as human history can be rallied to prove that humanity progresses, it provides even more consistent and compelling evidence that human understanding is limited. There is, I submit, no surer, more well-founded truth statement that can be made than that "our understanding is flawed." I'm not sure it's really possible to know anything else for certain. After all, perhaps this is all a dream. Perhaps I'm a brain floating in a jar. One can be skeptical of all statements, except for this one: that my understanding of the world is lacking. The entire history of scientific progress attests to it; it's shortsighted to think that the scientific truths we are most sure of won't seem quaint, primitive, and silly in 50 or 100 years.

The limits of human understanding are proven by another demonstrable phenomenon we simultaneously ignore and obsess about- death. In a sense, human progress is a valiant, but futile, attempt to defeat death, for death deals a fatal blow to the illusion of limitless human capacity.

This is precisely the message that the Torah's ritual response to death carries. The most perplexing element of the ritual of the red heifer is its paradoxical effect, defiling the pure while it purifies the defiled. The dichotomy of pure-impure, tahor-tameh, is the major organizing principle of religious life in the desert. The Torah's response to death renders the dichotomy absurd, reminding us that ultimate meaning belongs only the Ultimate. Our own understandings of the world, even through the categories God gives us, will always be limited and lacking.

Volver al capítulo

סיפור חיים טראגי

כמו בפרק הקודם, גם בפרקנו נכרכים גורלו של ירמיהו כאדם וחייו האישיים עם נבואותיו, ואורח חייו הטרגי מסמל את תוכן נבואותיו. בפתח הפרק מקבל ירמיהו ציווי קשה וחריג – לא להקים משפחה ולהתנתק מחברת בני אדם, כאות לפורענות העתידה לבוא על העם, המתוארת בהמשך הפרק.

א. בפסוק ב מופיעים שני ׳לאווים׳ – על לקיחת אישה ועל הולדת ילדים. בהמשך מבאר ה׳ את טעמו של כל לאו בסדר כיאסטי (בדגם "פתח במה שסיים").

1) בדומה לירמיהו, ישנם נביאים נוספים שחיי הנישואין שלהם מסמלים את תוכן נבואתם - ראו הושע א׳,ב ויחזקאל כ"ד,יח. חשבו על ההקבלה בין הציווי שהוטל על כל אחד מהנביאים לתוכן נבואותיו.

2) פסוקים ח-ט עוסקים בהשבתת שמחת הנישואין, מהי משמעותה של השבתה זו?

3) לנישואין ולפירוקם יש תפקיד סמלי רב משמעות בנבואות ירמיהו ונביאים אחרים, ראו למשל לעיל ב׳,ב; ג׳,א. איזה רובד נוסף ניתן ללמוד מכאן על משמעותו של איסור הנישואין שהושת על ירמיהו?

ב. ׳וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה׳ (ב) עיינו בפסוקים ג-ז, מדוע נאסר על ירמיהו להוליד ילדים, ומה מסמל איסור זה? היעזרו גם בדברי המדרש: ׳בשעה שהעולם ניתן בצרה ובחורבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקדוש ברוך הוא עוסק בחורבן העולם והוא בונה. וכן עשה יוסף - עד שלא באו שני בצורת נזקק לאשתו, שנאמר: ׳וליוסף יולד שני בנים׳, אימתי? ׳בטרם תבוא שנת הרעב׳... וכן עשה נח - כשנכנס בתיבה כתוב בו: ׳ויבא נח ובניו׳, אח"כ ׳ואשתו ונשי בניו׳. וכשיצא אמר לו ׳צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך׳. מכאן אתה למד שנאסרו נח ובניו מתשמיש המטה׳. (מדרש תנחומא נח יא)

ג. פסוקים יד-טו חורגים מההקשר של נבואות הזעם והחורבן, ומתארים את הגאולה שתבוא לאחר הגלות, שאף תעלה על גאולת מצרים. כיצד ניתן ליישב את פסוקי הנחמה הללו עם דברי הפורענות החריפים שקדמו להם ומה תפקידם כאן? שימו לב לסיומו החריף של פסוק יג, והשוו למבנה דומה המופיע בדברים ד׳,כו-לא ולתהליך המתואר שם. ראו גם את דברי רש"י כאן: ׳לכן – לשון שבועה, אף על פי שבגדתם בי שבועה היא בידי שאגאל אתכם׳.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

Summertime, and the Living is Easy- Or is it?

Summer vacation has arrived!

Is summer a time for relaxation in Tanakh? Yes and no. Let’s take a look:

If you’re toiling at a summer job or frantically studying and working on assignments, you’re in good company: For Ruth, and for farmers, summer is a time to work vigorously, gathering crops (Ruth 1, 23- 2, 22).

If you’re preparing lesson plans over the summer or taking advantage of professional development opportunities- or even catching up on some reading, your time is well spent, and in the spirit of the book of Mishlei. Is summer a time for sleeping in? The book of Mishlei warns against wasting summer’s potential (Proverbs 10, 5). Summer can be a great time to prepare for winter (Proverbs 6, 4-8). And the ants crawling around picnics can serve a positive purpose: reminding us to be productive during the summer (Proverbs 30, 25)!

Going away for the summer seems to be a luxury of the kings, at least in the time of Amos (3, 15). But in the time of King Shlomo, one could argue, there seems to be an idyllic picture of peaceful relaxation under vine and fig trees for many other people, as well (I Kings 5, 5), and the prophet Mikha aspires to this peaceful picture, too (Micah 4, 4).

Returning to the example of Ruth, though, summer can also be a time of discovery, growth, journeys, transformations, and fulfillment.

What will your summer look like?

Volver al capítulo

שופרות אזהרה

אחרי קרב מגידו החלו השכנים "הרָעים, הנֹגעים בַּנַחֲלה" (י"ב, יד) לתקוף את יהודה, שמערכת ההגנה שלה קרסה במות יאשיהו ובהשתלטות המצרים; כל כוח באזור קם לנצל את המהומה הבינלאומית של מלחמת אשור ומצרים נגד מדי ובבל, כדי לתפוס שטחים וגם לנקום ביהודה. מבלי להבין, שבשלב הבא יבוא גם התור שלהם, כשהבבלים ישתלטו על המרחב.

"וַיְשַלַח ה' בו (=ביהויקים)
את גְדוּדֵי כַשדים, ואת גדודי ארם,
ואת גדודי מואב, ואת גדודי בני עמון,
וַיְשַלחֵם ביהודה להַאֲבידוֹ"... (מלכים ב כ"ד, ב)

ובלשון ירמיהו (י"ב, י-יב):
"רֹעים רבים שִחֲתוּ כרמי...
נתנו את חֶלקַת חמדתי למדבר שממה...
כי חרב לה' אֹכְלה מִקְצֵה ארץ ועד קְצֵה הארץ,
אין שלום לכל בשר";

גם טבע הארץ והאזור כאילו הצטרף, ושנות בצורת אחדות באו בזו אחר זו, עד שאפילו הגבים בנחלים התייבשו לגמרי, וצעקת ירושלם הצמאה עלתה לשמים (י"ד, א-ו):

"אָבלה יהודה וּשְעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ...
וצִוְחַת ירושלִַם עָלָתה...
ואַדִרֵיהֶם שָלחוּ צְעירֵיהֶם לַמים –
בָּאוּ על גֵבים לא מצאו מים,
שָבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם,
בֹּשוּ והָכְלְמוּ וחָפוּ רֹאשָם...
כי לא היה גשם בארץ...
כי (=כן) גם אַיֶלֶת בשדה יָלדה ועָזוֹב
כי לא היה דשא"...

בעלי החיים הצמאים, נטשו גורים שהמליטו כי לא יכלו להיניק. הפראים (=חמורי הבר) עלו ל"שְפָיִים" (=מקומות גבוהים, מבודדים) להצטנן קצת ברוח:

"שָאֲפוּ רוח כַּתַנים,
כָּלוּ עיניהם, כי אין עשב" (י"ד, ה);

כל אלה נחשבו בנבואה כשופרות אזהרה (י"ג, טז):

"תְנוּ לה' א-לֹהיכם כבוד בְּטֶרֶם יַחשִך,
וּבְטֶרֶם יִתנַגפוּ רגליכם על הרי נָשֶף (=לילה אפל)...
ואם לא תִשְמָעוּהָ:
בְּמִסְתָרים תִבכֶּה נפשי מפני גֵוָה (=גאוה שהושפלה),
ודָמֹעַ תִדמַע ותֵרַד עיני דמעה
כי נִשְבָּה עֵדֶר ה'".

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

אין סיכוי לשינוי

Volver al capítulo

אזור הפשתים נשחת

תארו לכם לוחם 'קראטה' בכיר ביותר, עם חגורה שחורה (בדרגת דאן 10), ויום אחד הוא מחליט לקבור את החגורה, כי השיטה חדלה לפעול.

הפירוש והרעיון של 'קראטה' הוא לחימת הגנה ב'יד ריקה', בלי ליזום שום התקפה, אבל אם הרעיון הזה התערבב באומנות לחימה אחרת, שבה הופכים כלים חקלאיים לנשק ("כֹּתוּ אִתֵיכֶם לַחֲרָבוֹת, וּמַזמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחים"; יואל ד', י), אז הרעיון הושחת, ואין ברירה אלא לקבור את החגורה ולחכות לזמן אחר.

"אֵזוֹר פִּשתים" (א) הוא 'חגורת הקראטה' של ה' כלוחם "צדקה ומשפט"; 'החגורה' מייצגת את עם ישראל כעם נבחר למטרה זו, כפי שנאמר על אברהם (בראשית י"ח, יט):
"כי יְדַעְתיו
למען אשר יְצַוֶה את בניו ואת ביתו אחריו,
ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט";

ובלשון הנבואה לירמיהו (יא):
"כי כאשר יִדבַּק האֵזוֹר אל מָתְנֵי איש –
כן הִדבַּקתי אֵלַי את כל בית ישראל
ואת כל בית יהודה, נְאֻם ה',
להיות לי לעם, ולשֵם ולִתהִלה ולתפארת –
ולא שָמֵעוּ".

לכן נצטווה הנביא לטמון "את האֵזור... בנקיק הסלע... בִּפְרָת" (ד-ז), עד ש"נִשחַת... לא יִצלַח לַכֹּל" (ז) – ישראל ויהודה השחיתו את 'החגורה'.

היכן היה "נקיק הסלע... בפרת" (ד-ה)?
הרמב"ם (מורה נבוכים ב, כט) חשב שמדובר בנהר פרת, בגלות בבל, ולכן סבר שזהו חיזיון נבואי במשל. כמה הייתי שמח לצאת עם הרמב"ם לסיור באזור ענתות, לרדת אִתוֹ לעין פְּרָת (=עין פַרה), להראות לו את נקיקי הסלע הרבים והעצומים מתחת לכפר של ירמיהו, ולספר לו שעם ישראל חוזר הביתה.

'חגורת האזור' יוצאת מ'נקיקי הסלע', ומקווה להיות שוב "לשֵם ולִתהִלה ולתפארת" בשאיפת "צדקה ומשפט", כראוי ל'מדינה יהודית בארץ ישראל'.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

When “Sorry” Ain’t Enough

Talk is Cheap

תכלית הרעה

Deja Vu All Over Again

The Truest Thing I Know

סיפור חיים טראגי

Summertime, and the Living is Easy- Or is it?

שופרות אזהרה

אין סיכוי לשינוי

אזור הפשתים נשחת

Pages

📲 Instala nuestra App