למי מופנית הנחמה?

נבואת הנחמה שבפרקנו מתרכזת בעיקר באותם המכונים יעקב וישראל: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ז); "ואתה אל תירא עבדי יעקב... ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד" (י); "הנני שב שבות אהלי יעקוב..." (יח). מדוע מזכיר ירמיהו את "יעקב", המסמל את עשרת השבטים, מספר כה רב של פעמים?

בפסקה אחרת עוסק הנביא ביהודה: "כי כה אמר ה' אנוש לשברך נחלה מכתך... כל מאהביך שכחוך אותך לא ידרשו כי מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי... כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה'" (יב-יז) מהמשך הכתוב ברור שהנחמה כאן היא ליהודה. אך הנחמה ליהודה נאמרת רק בגלל שציון הגיעה למצב מחפיר: "כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה!" (יז). אין מי שידרוש לציון ולכן ה' נאלץ לנחמהּ.

באופן דומה אנחנו מוצאים את ה"אפליה" בין שבטי ישראל ויהודה בנבואה מימי יאשיהו שמופיעה בתחילת הספר. שם ירמיהו מנבא נבואת נחמה לישראל: "הלך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משבה ישראל..." (ג', יב). אך אחותה יהודה לא זוכה לנבואת נחמה כזאת אלא: "כי כה אמר ה' לאיש יהודה ולירושלם... המלו לה' והסרו ערלות לבבכם איש יהודה וישבי ירושלם פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליכם" (ד', ג-ד).

בימי יאשיהו מתקשה הנביא לנחם את ממלכת יהודה ומתרכז בשיבת שבטי ישראל ארצה. חז"ל ראו בירמיהו כמי שביקש להשיב את שבטי ישראל ארצה: "שירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהן" (מגילה יד ע"ב). כך גם פרק ל' עוסק בעיקר בנחמת ישראל, ובקושי רב מזכיר את נחמת יהודה, שתבוא רק משום "כי נדחה קראו לך ציון היא!" (יז), כל זאת משום שכרגע יהודה מועדת לפורענות ואין מנוס, ובשל כך לא ניתן באמת לנחמה. שבטי ישראל, לעומת זאת, הנמצאים כבר בגלות "מועדים" בימי יאשיהו לנחמה ועל כן ירמיהו יכול לנחמם.

Volver al capítulo

מי אתה חנניה בן עזור?

בשנת ארבע לצדקיהו, ירמיהו וחנניה בן עזור מתווכחים ביניהם האם "בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל... ואת כל גלות יהודה... אני משיב אל המקום הזה נאם ה'" (ג-ד). חנניה טוען שגולי יהודה, מגלות החרש והמסגר שבימי יהויכין, יחזרו לירושלים בעוד שנתיים.

ירמיהו לא שמע על כך מאת ה', ויודע מצדו שההיפך הוא הנכון. לצערו פורענות קשה ביותר עתידה להתרחש ביהודה.

בהמשך חנניה משתמש באמצעי בו משתמש גם ירמיהו. הוא שובר את המוטה שעל ירמיהו כאות נבואי המעיד על שבירת עול בבל. ירמיהו עושה דברים דומים במקומות אחרים (נבואת כלי היוצר; נבואת בקבוק החרש; נבואת כוס התרעלה ועוד).

ירמיהו אינו מגיב כלל למופת של חנניה, ונראה כאילו הוויכוח ביניהם לא הוכרע. העם לא יודע למי להאמין: לירמיהו או לחנניה בן עזור? ומסתבר שלא רק העם, גם ירמיהו לא יודע האם חנניה הוא נביא אמת או שקר.

את התשובה לכך הוא מקבל רק מאת ה', ורק לאחר מכן אומר ירמיהו לחנניה בצורה מפורשת ובהירה: "לא שלחך ה' ואתה הבטחת את העם הזה על שקר!" (טו). העימות הזה שבין נביא האמת ונביא השקר מלמד על הקושי בזיהוי הנביא האמיתי. אפילו נביא האמת מסופק אם עומד מולו נביא שקר או נביא אמת, ורק תשובה מה' מתירה את הספק.

סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך

לשמיעת השיעור המלא

Volver al capítulo

אתה עבד לה' או אדון משעבד?

ירמיהו מדגיש שכבישת העבדים היא הפרת ברית חמורה ביותר, ובשל כך יגיע החורבן. על איזו ברית מדבר ירמיהו? ומדוע העבדות היא חמורה כל כך?

כאשר מעיינים בפרשת משפטים, הפותחת במצווה לשחרר עבדים, ומסתיימת בכריתת הברית בין ה' לישראל לאחר מעמד הר סיני, מתברר שהברית בסיני נכרתה אמנם על כל המצוות, אך הבסיס לכל המצוות ולקיומה של הברית הוא החירות. האמונה בה' מושתתת על "היציאה מבית עבדים" - היציאה לחירות, והמצווה הראשונה מתוך מצוות הברית של פרשת משפטים היא מצוות שחרור העבדים, המאפשרת חירות לכל אדם מישראל. זהו הבסיס של הברית.

מתוך הבנה זו, ניתן להבין את החומרה הרבה שמייחס ירמיהו למעשה העם בתקופתו. כאשר תופעת העבדות נפוצה בעם ישראל, בניגוד לחוקי התורה, מושמט הבסיס של האמונה בה'.

העבדות פוגעת ב"אנכי ה'" בשני מובנים, משני צידי המתרס:

ראשית - העבדים אינם בני חורין להיות עבדי ה'; ושנית - האדונים עצמם אינם מבינים את משמעות השעבוד שלהם לה', ולכן הם מרגישים את עצמם כאדון היכול לשעבד אדם אחר. העובדה שהם מרשים לעצמם לשעבד אנשים אחרים מעידה לא רק על אי-קיום של מצווה אחת, אלא על הפרת ברית כוללת יותר.

אילו היו ישראל מקיימים את הברית של שחרור העבדים בזמן צדקיהו, רגע לפני החורבן המתקרב, יתכן שהם היו מראים בכך שהם מוכנים לחזור ולהשתעבד לקב"ה. אולם, בכך שהם חזרו לשעבד את העבדים הם הוכיחו שהם מפרים את הברית - לא רק את הברית של צדקיהו, אלא את הברית הכללית יותר בין ישראל לה'.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

מלכות בית דוד והכהונה הכרחיות לקיום העולם

"כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם: גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי... כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי: גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים..." (ירמיהו ל"ג, כ-כו)

ביאר שברית המלוכה והכהונה הוא מוכרח לקיום כלל המציאות כמו שחקי הטבע מוכרחים.

וכמו שאי אפשר שיבטל את בריתו עם כלל המציאות

כן אי אפשר שיבטל ברית המלוכה והכהונה.

לא שיבטלם לגמרי, כמו שלא יפר בריתי היום והלילה,

ולא שלא יבואו בזמן המוגבל אל הגאולה, כמו שאי אפשר לבלתי היות יומם ולילה בעתם.

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

אבא

נבואות הגאולה של ירמיהו נאמרות על רקע החורבן הממשמש ובא. לכן, ירמיהו איננו מנמק את הגאולה בכך שישראל יהיו זכאים אלא במסכנותם. ייתכן מאד שהם חייבים בדין, אך הם יזכו להיגאל בהיותם עם שרידי חרב הזקוקים למרגוע. תיאור הנגאלים איננו אלא תיאור הניצולים, שארית הפליטה הבאים ארצה בבכי ובתחנונים, ומטרת הגאולה היא להביאם לידי מרגוע. לכן, מודגשים בהמשך הרווחה והתענוגות שינתנו להם. עצם סיפוק צרכיהם היא המטרה. הכל מכוון לכך שנפשם תהיה כגן רווה, השבעה מכל טוב ושלא ידעו עוד צער ויגון.

אין כאן גאולה הבאה מתוך מעשים טובים או בעקבות תשובה, אלא רצון אלוקי לעזור לאותן נפשות עלובות שידעו כל כך הרבה צער וסבל ולהיטיב עימן. משמעות הדברים היא, שירמיהו מלמד אותנו שיש חשיבות דתית בעצם הענקת מרגוע לעם שרידי חרב. לא רק גאולה המלווה בתשובה ואהבת ה', אלא אף קיבוץ גלויות הסובלים והמסכנים והבאתם לארץ היא בעלת חשיבות דתית. הסיבה לכך הינה כפולה. ראשית, הקב"ה הינו רב חסד, חנון ורחום, והוא גומל חסד עם בריותיו.

אך יש גם סיבה נוספת והיא המודגשת על ידי הנביא:

"כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא" (ח)

הדאגה לשארית ישראל ולסבלם משקפת את גישת הקב"ה לעמו כהורה לילדיו. בן שסרח נשאר בן וההורה נשאר נאמן אליו בתור ילדו. הוא זוכר בחיבה את העבר היפה ומתרפק עליו, וכן מנסה להקל את סבלו ולהיטיב עמו בהווה. זכירת העבר, הגעגועים לאותם זמנים יפים, והתקווה שהם יכולים לחזור מבוטאים בפסוק המוכר:

"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה''" (יט)

גם נבואת "קול ברמה נשמע" (יד-טז) משתלבת בהתייחסות זו: בכיה של רחל איננו רק מעורר זכות אבות אלא מדגיש את סבלם של ישראל בגלות, וכמה הוא קשה להורה. הגאולה המובטחת לרחל איננה רק בזכות אבות ואמהות אלא מפני שאותם הרגשות האמהיים המביאים את רחל לבכי ומדריכים אותה, מביאים גם את ה', אביהם של ישראל, לדאוג להם ולהשיבם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

'Eikha' and the Oral Law

Moshe in the Torah, Yishayahu in the Prophets, and Yirmiyahu in the Writings, all express their amazement at the situation and fate of the nation of Israel using the same expression - "eikha".

Moshe saw what Yishayahu and Yirmiyahu did not see: that the source of the "eikha" is also the source of the growth of the Oral Law. That is why Moshe's question, "How shall I bear alone your troubles," is lodged in the midst of chapters that deal entirely with the command about the inheritance of the land, and its fulfillment. There is no better expression of the Oral Law than the inheritance of Eretz Yisrael: "And the manna ceased the next day, when they ate of the produce of the land." Eretz Yisrael is not a land of heavenly manna, but rather a land of wells that are dug in the depths of the earth. It is the land of Avraham, Yitzchak and Yaakov, to whom God's Name was not known until they discovered it through their personal trials and tribulat. It is the land of the forefathers, who fulfilled all of the mitzvot out of their own consciousness, although they had not stood at Mt. Sinai and had never received the heavenly Torah. And so Rav Kook zt"l writes, concerning Eretz Yisrael, in his Orot Ha-Torah (1:3): "When Eretz Yisrael is built up, and all her children live upon her… then the ORAL LAW comes alive in all her glorious splendour…."

In parashat Devarim, even before Moshe's glory fades, it radiates anew: "These are the words that Moshe spoke." The first threads that will join Moshe and Bnei Yisrael anew into a single entity are woven here. The first cords that will once again bind the Torah of Moshe - the Written Law - to the Torah of speech - the Oral Law, start to be interlaced. All this is achieved from Moshe's side. As for Bnei Yisrael, we learn in the Midrash (ibid.): "The Holy One said to Moshe: Since they accepted upon themselves your admonishment, you must bless them." After forty years, Bnei Yisrael begin to take their teacher's words to heart, and they return to him.

Excerpted from the article "The Oral Law and the Secret of 'Eikha'" by Rabbi Yaakov Medan. Click here to read the full article.

Volver al capítulo

Rachel's Prayer

In his prophecy, Yirmiyahu makes use - by God's word - of the ancient dialogue between the matriarch Rachel and God, applying it to a contemporary situation - the renewed rapprochement between the tribe of Yehuda and the tribe of Efraim, upon the return of the ten tribes: "In those days the house of Yehuda will go with the house of Israel, and they will come together from the land of the north" (3:18). Yirmiyahu understands that the dialogue was not a one-time event. It is an ongoing, continual dialogue, and Rachel - who, upon her death, left her sons to the arbitrary treatment of their half-brothers - protects them from any type of trouble after her death, through prayer. In Yirmiyahu's time, her weeping was for Efraim, who had been exiled from Shomron and had not yet returned.

Yosef remained silent while his brothers, Leah's children, deceived their father for so many years, and he did not shame them before their father. Yosef learned Torah from his father, but perhaps the ability to remain silent was learned from his mother. Leah deceived Yaakov on their wedding night, just as her children deceived him throughout the rest of his life. Rachel knew and kept silent so that her sister would not be shamed. When his brothers quarreled with him, Yosef had the merit of his mother's silence. The merit of her prayer also stood by him when he was sold as a slave. It stood by him again when Efraim returned from the exile of Shomron, as Yirmiyahu prophesies in our chapter. Perhaps Rachel's merit stood by Yosef and all of Israel during the battle between brethren when Gedalia was murdered, when the remnant of Yehuda stayed in Beit-Lechem Yehuda on their way to their exile in Egypt by the hand of Yochanan ben Kareach; in the days of the Destruction of the Second Temple which happened because of brotherly strife, when Am Yisrael was required to pay with ten of its greatest Sages for the sale of Yosef; when they were required to pay with the failure of the Bar-Kokhba revolt for not treating one another with the proper respect, as they passed - on their way to the slave market in Bothna - by Rachel's grave to the north of Beit-Lechem.

Rachel's prayer for Binyamin in the merit of her selflessness for him, and her prayer for Yosef and for all of Israel in the merit of her ability to conquer her natural jealousy - these prayers have stood by Israel throughout the generations, and will stand by them until the end of days, until the prophecy, "The children will return to their borders," will be fulfilled for all the distant exiles of Israel - speedily in our days.

Excerpted from the article "Rachel's Death and Burial" by Rabbi Yaakov Medan. Click here to read the full article.

Volver al capítulo

ללמוד מוסר מבני הרכבים

בעת עליית צבא בבל על ירושלים בימי יהויקים, מצטווה ירמיהו לעשות מעשה שימחיש לעם את חטאיו. על ירמיהו ללכת למשפחת הרכבים, משפחת נוודים שברחה אל תוך העיר מחשש לחייה, ולהשקותה יין. בני רכב עומדים בניסיון ומסרבים לשתות, ומגלים לירמיהו שאבי המשפחה יונדב בן רכב, שחי כמאתיים וחמישים שנה לפניהם, הטיל עליהם איסורים על השתקעות בקרקע ושתיית יין. על רקע נאמנותם המוחלטת של בני רכב לצו אביהם, מתבלטת בוגדנותם של ישראל העוברים על ציווי ה׳.

א. 1) יהונדב ציווה את בניו ארבעה ציוויים (ו-י). נסו לשער את טעמם של איסורים אלה.

2) הרד"ק מציע טעם לאיסוריו של יהונדב בן רכב. קראו את דבריו ועמדו על ההבדל בין טעמם של איסורי ההשתקעות לטעמו של הציווי על שתיית היין: "כי הבתים והשדות והכרמים מעכבים את האדם במקומו יהיה רעב או חרב וימות בקוצר ימים מדאגה, וכשלא יהיה לו במקומו, כל זמן שיראה טוב בזה המקום ישב בו וכשיראה רע ילך למקום אחר שיהיה בו בטוב. לפיכך צווה להם שיהיו יושבי אהלים ויסעו ממקום למקום כפי מה שיראו הטוב, במקום בית שדה וכרם ויאריכו ימים בזה... ושתית היין שמנעם ממה שידוע מסבתו שמטרף דעת מי שישגה בו, כמו שכתוב: ׳כל שוגה בו לא יחכם׳ וכתוב: ׳למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין׳. וסבת גלות עשרת השבטים היה על הרבות שתית היין, כמו שנא׳: ׳הוי עטרת גאות שכורי אפרים׳ ואמר: ׳הוי גבורים לשתות יין׳ ואמר: ׳משכימי בבקר שכר...׳. וראשון ששתה היין אע"פ שהיה צדיק ותמים נשתכר בו ונתבזה בו".

ב. יהונדב בן רכב נזכר לראשונה במל"ב י׳,טו-יז, כאשר הוא חובר ליהוא בהשמדת בית אחאב ובביעור עבודת הבעל מממלכת ישראל. מה מלמד סיפור זה על דמותו של יהונדב? חשבו – לאור דמותו של יהונדב, כיצד ניתן להבין (בדרך שונה מדרכו של הרד"ק) את הציוויים שבהם נצטוו בני רכב?

ג. ׳לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם׳ (ז) יהונדב מסיים את דבריו בציון תכלית הציוויים.

1) השוו את דבריו לחתימת פרשת ׳והיה אם שמוע׳ – דברים י"א,כא. הדמיון הבולט בין חתימת הפרשה בדברים - העוסקת בקשר שבין התנהגות העם לישיבתו בארץ, לתכלית הציווים של יונדב בן רכב, מחזקת את הכיוון שהעלינו בשאלה 2. לאור זאת חישבו, מהו ההיבט המוסרי-דתי הגלום בשלושת איסורי ההשתקעות?

2) מעשה בני רכב אמור להציב מעין מראה בפני העם, וללמד אותם מוסר – בני רכב קיימו את ציווי אביהם, ולעומתם בני ישראל אינם מקיימים את ציווי ה׳ (פסוקים יד,טז). אך מלבד הלקח הנלמד מעצם קיום הציווי בידי בני רכב, האם תוכלו להבחין בלקח הקשור גם לתוכן הציוויים ולמטרתם (כפי שעלו משאלות 2 ו 3א׳)?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מבחן האמונה ערב החורבן

באותו רגע מר של שברון וחרדה נשבר סרובו של עם ירושלים והברית נכרתה. "אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאותיו" (כ"א, ב). והוא עשה. הפלא נתרחש לעיני בני ירושלם הנצורים. חיל מלך בבל נסוג ועלה מעל ירושלים (ל"ד, כא; ל"ז, ה).

אולם כאן החל מבחן האמונה. שיכורי ישועה יצאו בני ירושלים מבין החומות לראות עין בעין בישועת ה'. ואז נודע להם מה גרם לנסיגת הכשדים: "וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלם את שמעם ויעלו מעל ירושלם" (ל"ז, ה). שונאי הנביא, מחוללי המרד, פתחו פיהם בדברי עזות: שקר דברת, לא הברית שכרתנו במקדש הושיעה אותנו, כי אם חכמתנו ותבונתנו המדינית. הלא אנו הננו שדרשנו ברית עם מצרים ומרד בבבל ואתה ושאר הנביאים נלחמתם בנו והכרזתם השכם והכרז כי אין תועלת ב"קנה הרצוץ" מצרים וכי ביד מלך בבל ננתן. ועתה מה היה עלינו אלמלא אותה ברית שכרתנו עם מצרים על אפך ועל חמתך. שקר בפיך! על ידינו באה הישועה ולא על ידיך ולא בזכות שחרור העבדים. אין כאן נפלאות, כי אם תוצאה של מדיניות נכונה שאתה התנגדת לה.

הנביא חוזר וטוען כי כל החליפות והתמורות בגורל ישראל אך מידי ה' הן, אמר אמרתי לכם כי תקראו דרור לעבדים ותוושעו ואמנם נושעתם. לא אמרתי מה הכלי אשר יניף הפעם קורא הדורות מראש. פועל ה' הוא ומעשה ידיו ואם תשמרו אמונים לברית הכרותה לא ישוב עוד חיל מלך בבל לירושלם, אך אם לא תאמינו בישועתו ותבגדו בבריתו, "הנני מצוה נאום ה' והשיבותים אל העיר הזאת ונלחמו עליה ולכדוה ושרפוה באש" (כב).

חלפה שעת הרצון, נמוגה האמונה ויד יריבי הנביא 'המפוכחים בעלי התפיסה המדינית הנועזה' היתה על העליונה. יתכן והיו מוכנים להתמיד באמונתם אילו חזו נס גלוי ללא כל קשר עם המציאות המדינית. אך את יד ה' המסובבת את המאורעות בהעלם, מאנו לראות. במקום האמונה בא הלגלוג, השטנה והזעם. לא ה' שלחך, כי העבדים הסוררים הסיתו אותך בנו למען יקרא להם דרור בעמם. קשר קשר עלינו הנביא עם העבדים.

"וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שילחו חפשים ויכבשום לעבדים ולשפחות" (יא). כלו הקיצין, נמוגה האמונה בחזון בית היוצר. אפסה תקוה לירושלים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

שחרור עבדים זמני

בפסוקים הראשונים בפרק ל"ד (א-ב) מתואר הרקע ההיסטורי לנבואה: המצור על ירושלים בשנה העשירית לצדקיהו. מיד אחר כך מופיעה נבואת הפורענות האישית לצדקיהו המעורבת בנחמה פורתא (ג-ה). חלקו העיקרי של הפרק מספר כיצד במהלך המצור, כשנה וחצי קודם החורבן, כרתו אנשי ירושלים ברית והתחייבו לשלח לחופשי את עבדיהם. כאשר המצור הוסר בעקבות עלייתו של פרעה על צבא בבל (מה שהתברר מאוחר יותר כהסרה זמנית), חזרו בהם אנשי ירושלים ושעבדו מחדש את עבדיהם. ירמיהו מתייחס למעשה הזה ומנבא לעם נבואת תוכחה קשה, המבקרת את הפרת הברית ומנבאת על החורבן שיבוא בעקבותיה.

א. נסו לחשוב מהם המניעים שהביאו את אנשי ירושלים לקיים את מצוות שחרור העבדים דווקא בשיאו של המצור, הן מבחינה דתית והן מבחינה תועלתנית. שימו לב לתפקודו המוגבל של עבד בזמן המצור (בייחוד עבדים שעסקו בחקלאות) לעומת עלות אחזקתו, ולמוטיבציה של אדם משועבד להלחם כנגד האויב.

ב. שתי בריתות קדומות ניצבות ברקע הנבואה על כריתת הברית בימי צדקיהו: ברית סיני וברית בין הבתרים.

1) הנביא כורך בפסוק יג את ברית סיני עם היציאה ממצרים - ׳מבית עבדים׳. מהי משמעות הזכרת היציאה ממצרים דווקא בנבואה זו? ראו את ההנמקה לשחרור עבדים בפרשת היובל (ויקרא כ"ה,מב). בעקבות כך, האם תוכלו למצוא הנהגת מידה כנגד מידה בעונש השעבוד לבבל המושת על העם בנבואתנו?

2) במהלך הנבואה מופיעים כמה ביטויים ותיאורים המזכירים את ברית בין הבתרים: השוו את פסוקים יח-יט לבראשית ט"ו,ט-י, יז (אלו שני השימושים היחידים של הפועל ׳בתר׳ במקרא). מה מסמל המעבר בין הבתרים בבראשית? העזרו בדברי רד"ק: "רמז בו לכריתת הברית, כמו שעוברים בעלי הברית בין הגזרים והבתרים לקיים הברית".

3) מהו הקשר בין ברית בין הבתרים, אזכור יציאת מצרים, ברית סיני והברית לשחרור העבדים? ראו בראשית ט"ו,יג-יד.

ג. השורש ׳שוב׳ משמש כמילה מנחה בנבואה, ונזכר בכמה משמעויות שונות במהלכה. עקבו אחר מופעיו בנבואה – בתיאור הברית, החטא והעונש. חשבו כיצד הוא מקפל בתוכו את הרעיון המרכזי של הנבואה.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

למי מופנית הנחמה?

מי אתה חנניה בן עזור?

אתה עבד לה' או אדון משעבד?

מלכות בית דוד והכהונה הכרחיות לקיום העולם

אבא

'Eikha' and the Oral Law

Rachel's Prayer

ללמוד מוסר מבני הרכבים

מבחן האמונה ערב החורבן

שחרור עבדים זמני

Pages

📲 Instala nuestra App