פרקי כניעה

בפרק הזה, באופן חריג, יש תאריך כפול - "בראשית ממלכת יהויקים" (א)? או "ביד מלאכים הבאים ירושלִַם אל צדקיהו" (ג)?

לפתיחה המוזרה הזאת יש הסבר פשוט - שליחותו העיקרית של ירמיהו בשלב השני של חייו נועדה לבטא קבלת הדין וכניעה; השיא בשליחות המזעזעת הזאת היה ביציאת הנביא אל בית המלך עם "מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת" כעוֹל על צווארו; כיוון שרוחות המרד סערו ביהודה ובכל האזור בימי יהויקים וגם בימי צדקיהו, והמרד עצמו (עם אשליה של תמיכה מצרית) התחולל פעמיים, לכן גם הציווי לנביא היה כפול - בכל פעם שהגיעה לירושלים משלחת ממלכי אדום או מואב, בני-עמון, צֹר או צידון, התייצב הנביא עם העול על צווארו* מול המשלחות הללו; זה קרה בימי יהויקים, וגם בימי צדקיהו - ככל הנראה, פסוקים ה-יא שייכים לשלב המוקדם מימי יהויקים, ומפסוק יב מתואר העימות מימי צדקיהו.

כישראלי שזוכה לטייל בענתות ובירושלים בראש מורם, אחרי שה' שבר עול גלות מעל צווארינו, קשה לי נפשית לקרוא פרקי כניעה אלו של נביא (לא פחות מהקושי לקרוא קינות "איכה") - אז אני אומר לעצמי, שלנביא היה קשה הרבה יותר, ואני יודע, שאילו שמעו לו, היה אפשר למנוע את חורבן בית ראשון.

רש"י בפתיחה המפורסמת לפירושו לתורה לקח את דברי הנביא, והפך אותם מכניעה לנחמה - "אנֹכי עשיתי את הארץ... וּנְתַתיהָ לַאשר יָשַר בְּעֵינָי" (כ"ז, ו-ז) - ירמיהו קבע שה' נתן לנְבוּכַדרֶאצַר את כל הארצות (ל-70 שנה) עד שתבוא עֵת נפילת בבל; רש"י, בשפל הגלות, כתב - "ברצונו נְתָנָהּ להם, וברצונו נְטָלָה מֵהֶם וּנְתָנָהּ לנו" (רש"י לבראשית א', א).

_____

*כך בדיוק נהג ישעיהו כשהלך "עָרוֹם ויָחֵף" (ישעיהו כ', ב-ג); ראו 'ישעיהו – כציפורים עפות', עמ' 201-208

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הכניעה כמפתח להישרדות

Volver al capítulo

בין נבואת תוכחה לנבואת סיפור

לפנינו הזדמנות מיוחדת להשוות נבואת תוכחה (ז', א-טו) עם נבואת סיפור (כ"ו, א-ו) באותו עניין עצמו:

פרק ז': "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ... עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה'... שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לַה'... הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה... כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה… וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם… וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ… כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ..."

פרק כ"ו: "בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים… הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' - עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת בֵּית ה', אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר; אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וְנִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה… אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי… וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה…"

פרק כ"ו חוזר אל פרק ז' כפתיח לסיפור המשפט, מקצר בדברים, מוסיף תאריך, ומרחיב בתוצאה - ירמיהו מענתות, כנראה, צאצא לכוהני שילֹה, נאשם על עצם ההשוואה בין בית ה' בירושלִַם, לבין משכן שילֹה. השופטים ישבו שם מוכנים, כמו תמיד.

הובאו שני תקדימים מדהימים - זקני הארץ זכרו את נבואת "מיכה המוֹרַשתי" (יח) על חורבן גמור לעיר ולבית – מי שקרא רק את מיכה (פרק ג'), לא היה מעלה על דעתו, שזה קרה בימי חזקיהו, המלך הישר בעיני ה', שגדלותו תימדד מכאן, בנכונותו להקשיב לנביאים, להתפלל ולתקן.

מצד שני הביאו מיד סיפור טרי על נביא מקרית יערים, "אוּריָהוּ בן שְמַעיָהוּ" (כ), שלא שמענו עליו עד כה, ודמו הפך לכתב אישום נורא, היסטורי.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

המאבק המשפטי על אמיתות הנבואה

Volver al capítulo

Individuality in the Crowd

I have a visceral aversion to crowds. I’m not sure where it stems from. Perhaps the days of getting trampled at protests, with only bruised toes and ribs to show for my idealism. Perhaps it’s the anonymity in the horde. Or perhaps the mindless force of a mob.

There was a short sci-fi story I read once (if anyone remembers the title, please let me know) that depicted people waiting on line, or crowds, or any other assembly of humans that suddenly could not disperse. They became glued to each other – a multi-legged, multi-headed monster that moved around wildly and aimlessly, gobbling up the few independent humans remaining.

Western philosophy has taught us to eschew crowds and conformity, to laud individuality and difference. Nonetheless, the power of the crowd is inescapable. There is strength in numbers, might in a mob. But one might ask, what is the value of just one more person to an assembly, does one more voice, does one more individual really make a difference in a crowd?

The Ohr Hachayim (on Numbers 32:20) seems to think so. When Moses discusses the upcoming conquest of Canaan with the two (and a half) tribes that were to settle the eastern side of the Jordan River, he implies a distinct advantage in having these otherwise extraneous tribes join the invasion. Victory had been assured by God Himself. Why not let the tribesmen remain with their families as opposed to inflicting them with the fourteen-year separation that ensued?

The Ohr Hachayim answers: “one cannot compare the merit of 100 people to the merit of 101 people.” There is an order of magnitude difference between 100 people and 101 people. To us it may seem like merely another digit has been added to our count, but in other ways, in ways that we can only imagine, the difference of one person, even amongst many others, makes a world of a difference.

courtesy of ben-tzion.com

May we always be counted with others for good things.

Volver al capítulo

ברית עולם ונחמה

ספר נבואות הנחמה בירמיהו נחתם בפרק ל"ג, בנבואה המבשרת את שבות יהודה וישראל ואת תחיית ירושלים (א-יג). נבואה זו נאמרת בחצר המטרה, והיא מופיעה בהמשך לנבואת ירמיהו על קניית השדה של חנמאל ובשורת הנחמה שבעקבותיה. חלקה השני של הנבואה עוסק בברית העולם שבין ה׳ ובין בית לוי ובית דוד. בניגוד לסברת העם, ברית זו לא תופר עם החורבן אלא תיכון לנצח (יד-כו).

א. הנבואה פותחת בפניה לירמיהו - ׳קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ׳ (ג). דברים אלה מנוגדים לדברים קודמים שאמר ה׳ לירמיהו: ׳וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה...כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ׳ (ז׳,טז). ממה נובע לדעתכם ההיפוך בדברי ה׳ לירמיהו? שימו לב לנסיבות בהן נאמר כל אחד מהציוויים.

ב. מחשבת העם, המצוטטת בפסוק י ("אשר אתם אומרים"), מנוגדת לעתיד המובטח על-ידי ה׳ בפסוק יא. שימו לב למילה המנחה בפסוק י ולמילה המנחה בפסוק יא (חמש פעמים בכל פסוק), ועמדו על התפיסה השונה של החורבן והגלות בעיני העם ובעיני ה׳. ראו גם את דברי ה׳ בנבואה הקודמת לירמיהו בחצר המטרה - ל"ב,לו-לז.

ג. 1) עיינו בפסוקים יז-כו, וחשבו מדוע מופיעה הנבואה המבטיחה את נצחיות הבריתות בין ה׳ להנהגה המדינית ולהנהגה הדתית דווקא בנקודת זמן זו של חורבן וגלות? שימו לב למחשבת העם המוזכרת בפסוק כד, מה לדעתכם עומד בבסיס טענתם?

2) עמדו על הדמיון בין ההבטחה לדוד וההבטחה לכהנים. בשתי הבריתות הללו מופיע ביטוי ייחודי המצביע על עקרון זהה העומד בבסיסן, ראו במדבר י"ח,יט; דהי"ב י"ג,ה. ראו גם את דברי המדרש, העומד על הדמיון הרב בין בית אהרון ובין בית דוד:

בראשית רבה עא: ׳ב׳ שבטים שבט כהונה ושבט מלכות, ואת מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה: בזה משיחה ובזה משיחה, בזה מטה ובזה מטה, בזה ברית מלח ובזה ברית מלח, בזה פעם ובזה פעם, בזה נזר ובזה נזר, בזה קריבה ובזה קריבה, בזה שלשלת יוחסים ובזה שלשלת יוחסים, בזה ציץ ובזה ציץ׳.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

After the Foxhole

“Vows are made in storms and forgotten in calm weather.” -Thomas Fuller

We understand the concept of there being no atheists in a foxhole, of the rediscovery of God in the midst of danger. However, what is curious is our attitudes once the threat or need has passed. There is an example of a man late for an important meeting, urgently seeking a parking spot. He prays to God: “God, please help me find a spot and I promise I’ll give a thousand dollars to charity.” He keeps looking and prays even more fervently. “God! Help me with a spot and I’ll give two thousand dollars to charity!” Suddenly, a spot opens up. The man parks and then calls out to God: “God, don’t worry about it. I found a spot on my own!”

The instinctive search for God in times of distress seems to be counterbalanced by the just as natural tendency to forget about God once things are on an even keel. The Netziv on 30:2 warns about this phenomena when the Torah discusses the theme of vows. He explains that it is normal to make vows when distressed and just as normal for those earnest, heartfelt vows to slip our minds just moments later.

But God remembers the vow. According to Jewish law, the promises we make are binding. It has the weight and strength of a contract. We are morally obliged to fulfill our word even if it was uttered in a time of crisis. We must beware of oath-breaking.

May we feel free to call out to God in need, be careful with what we say, and have the perception, memory and will to deliver on our promises.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

A Leader’s Vow

"Vows are made in storms and forgotten in calm weather." -Thomas Fuller

One of the more disturbing stories in the Bible is that of the Israelite leader, Yiftah, in the Book of Judges. He was an outcast, but apparently with some leadership qualities. He attracted and led a band of ruffians. When the people of Israel are threatened, the elders turn to Yiftah for military assistance.

Before battle Yiftah takes an oath, that if God gives him victory over his enemies, in thanksgiving, Yiftah will sacrifice to God the first thing to greet him upon his successful return home. Perhaps Yiftah imagined a lamb would run to him, or some other livestock would cross his path. However, upon Yiftah’s successful victory and subsequent return, none other than his beloved daughter, his only child, runs out to greet her victorious father. Yiftah tears his clothing in anguish, and the simplest reading of the verses indicate that he does kill his daughter as a human sacrifice to God.

The Baal Haturim on Numbers 30:2 explains that it is the nature of Israelite leaders to make vows and call for divine intervention when their people are in trouble. However, all the Rabbis are in agreement that Yiftah erred grievously, first, in making such a poorly worded vow, and second, in fulfilling such a dastardly act that is abhorrent to God. There is a procedure in Jewish law for rescinding poorly made vows that Yiftah should have availed himself of.

May we avoid vows. But if we make them, we should make them wisely and fulfill them honorably.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

כוח או חולשה?

בתפילת ירמיהו בוקע הייאוש בכל עוצמתו. ירמיהו מזכיר את כוחו של הכל-יכול: "הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכוחך הגדול ובזרעך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר" (יז). והוא מוסיף ומזכיר את יציאת מצרים, הלא זה הנס המעיד על בחירת ישראל ועל כוחו של האלוקים. והוא מוסיף ומזכיר את ירושת הארץ בידי אבותם. ומול כל הנפלאות האלה, עומדות שתי עובדות חדשות: "הסוללות באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים... ואשר דברת היה, והנך רואה!" (כד) - איך יתכן שלאחר כל מה שעשית לישראל, תיכבש העיר בידי הכשדים? ואחר כל זאת, "ואתה אמרת אלי אדני ה' קנה לך השדה בכסף והעד עדים, והעיר נתנה ביד הכשדים!" (כה) - איך יתכן שאתה עושה כל זאת, ובמקביל אתה אומר לי לקנות את השדה בכסף, ולהעיד עדים?

תשובת ה' מקבילה בסדר הדברים לדברי ירמיהו, אלא שה' הופך את הדברים.

(כו) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמר
(כז) הִנֵּה אֲנִי ה' אֱלהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר
(כח) לָכֵן כּה אָמַר ה' הִנְנִי נתֵן אֶת הָעִיר הַזּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים
וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ

תשובת ה' כמעט מצטטת את דברי ירמיהו. ירמיהו אמר "לא יפלא ממך כל דבר" (יז), וה' עונה: "הממני יפלא כל דבר?" (כז). אלא שה' הופך את דברי ירמיהו על פיהם:
ירמיהו תמה: אם לא יפלא ממך כל דבר, איך יבואו הסללות העיר ללכדה?!
ואילו ה' עונה "לכן כה אמר ה' הנני נתן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל ולכדה" (כח).

ירמיהו רואה את חולשתו של הא-ל בכך שהכשדים כובשים את העיר, ואילו ה' רואה בכך את כוחו. כוחו הגדול של ה' הוא בכך שהוא עושה את שצריך לעשות, מבלי להתחשב בזיכרונות עבר. ישראל חטא, והעיר צריכה להיכבש. ועל כן היא תיכבש. "הממני יפלא כל דבר. לכן כה אמר ה' הנני נתן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל ולכדה" (כח). העובדה שאני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים היא היא ההוכחה שממני לא ייפלא כל דבר.

גבורת ה', לפי פרק זה, אינה בהצלה בכל תנאי ובכל מקרה, אלא במתן גמול צודק לעם. והגמול הוא עונש מיידי, אבל עם הבטחה לעתיד בצידו.

עוד על גבורת ה' שבאה לידי ביטוי דווקא בכיבוש הכשדים ניתן לקרוא בפוסט מאת ד"ר יכין אפשטיין 'גבורת השתיקה'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

משמעות שם המגילה "איכה"

Volver al capítulo

פרקי כניעה

הכניעה כמפתח להישרדות

בין נבואת תוכחה לנבואת סיפור

המאבק המשפטי על אמיתות הנבואה

Individuality in the Crowd

ברית עולם ונחמה

After the Foxhole

A Leader’s Vow

כוח או חולשה?

משמעות שם המגילה "איכה"

Pages

📲 Instala nuestra App