הרוחות הסוערות של המרידות לא נפסקו במות יהויקים ובגלות יהויכין; בין הגולים שררה אווירה של ביטחון חזק בגאולה 'בקרוב ממש' - בבל, שהפכה לאימפריה בבת אחת, גם תקרוס בבת אחת, והגולים יחד עם כלי בית ה', ישובו לירושלִַם.
במחנות הגולים העקורים ישבו אנשים על חפציהם המעטים, באוהלים, וסֵרבוּ לקבל את הדין – הגלות לא יכולה להפוך למציאות קבועה בחיי היהודים! כך אמרו 'נביאים' רבים בקהילות הגולים במחנות; שניים מהם (אחאב וצדקיהו) אף התסיסו את הרוחות עד שמלך בבל שרף אותם באש (כא-כב).
"שְמַעיָהוּ הנֶחֱלָמי" שלח "ספרים" (=איגרות) לכהן הגדול בירושלם, כדי שימשיך את שיטות יהויקים, ויפעיל את עינויי "המַהְפֶּכֶת" (כ'), ו"הצינֹק" נגד "כל איש מְשֻגָע ומִתנַבֵּא" בסגנון התְבוּסתָני כ"ירמיהו העַנְתֹתי" (כו-כז). אכן, ירמיהו ניסה שוב ושוב להוציא את הרוח ממפרשי ההתלהבות והמרד, ואף שלח "ספרים" (א, כה) ביד משלחות ההכנעה הרשמיות של צדקיהו אל מלך בבל, כדי לומר לגולה – "אֲרֻכּה היא" (כח). קל להזדהות עם רוחות המרד - נגד כניעה והשפלות, נגד הצדקת האכזריות הבבלית, בעד חירות ועצמאות. קשה להזדהות עם ירמיהו - אבל אין ברירה!
ברור שהוא צדק; המורדים הטיחו ראש בקיר והביאו לחורבן ירושלם. אבל עד מתי?
היום, כ-2600 שנים אחרי האיגרות ההן של ירמיהו, עדיין מצטטים חכמים יהודים את הוראות ירמיהו כדי להצדיק ישיבת יהודים בארצות נכר – "בְּנוּ בתים ושֵבוּ... קחו נשים והולידו... ודִרשוּ את שלום העיר אשר הִגלֵיתי אתכם שמה, והתפללו בַעֲדהּ אל ה'..." (ה-ז).
היי, ירמיהו דיבר על 70 שנה בלבד (י). אילו אמרנו לו, שיפרשו את דבריו לאלפי שנים, היה אומר כי גם זו נבואת שקר!
באדיבות אתר 929