Devarim 10: What Does God Want from Us?

What does God really want from us? 'Just' unending commitment based on unswerving belief. It would seem that God is not asking something 'for Himself', but rather for us and for our own good.

Chapter 10 does not really exist, because the first part completes Chapter 9, and the second part (from verse 12 onward) is an introduction to Chapter 11 in which we return to Chapter (6) of the Shema. The entire unit (from Chapter 6 to the end of Chapter 11) is an expanded 'Kriat Shema'-- or, rather, what we say in the 'Kriat Shema' is but a shortened version: the beginning and end of the commandment of belief as appears in Devarim.

The opening verse defines and lays out the commandment of belief in a clear and complete manner – "And now, O Israel, what does the Lord, your God, demand of you? Only to fear the Lord, your God, to walk in all His ways and to love Him, and to worship the Lord, your God, with all your heart and with all your soul. To keep the commandments of the Lord and His statutes, which I command you this day, for your good." (10:12-13)

The wording is truly astounding – 'What does He really want from us?' 'Just' unending commitment based on unswerving belief. It would seem that God is not asking something 'for Himself', but rather for us and for our own good, "In order that your days may increase and the days of your children, on the land which the Lord swore to your forefathers to give them, as the days of heaven above the earth." (11:21)

What is the source of the commandment of belief? It is set out in the order of the Torah in an astoundingly precise manner: From creation of "the heavens and the heavens of the heavens, the earth, and all that is on it" (10:14), from choosing "your forefathers" (10:15), from the "Exodus from Egypt" (10:22; 11:3), from the deliverance at "the Red Sea" (11:4) from the miracles "in the desert" (11:5-7) and from praises of the "good Land" (11:10-12).

Thus, even before "And it will be, if you listen to", we already revert to an in-depth explanation (from 10:12) of the commandment of belief. A nice example of this is seen in verse 6:13 which states: "You shall fear the Lord, your God, worship Him, and swear by His name" and only later (10:20) we read: You shall fear the Lord, your God, worship Him, and cleave to Him and swear by His Name."

Volver al capítulo

Large Cities - and Fortified up to Heaven

The expression "large cities and fortified up to heaven" is used to demonstrate the size and strength of the cities in the Land at that time. Are there still any relics from those large and fortified to be found in Israel today? What means of fortification were used then?

Archeologists call the period preceding the Israelite period the "Middle Bronze Age" and we have indeed uncovered remains of large and fortified cities in Israel from that Age, that have not been found in any other period before the First and Second Temple period. Hazor, with an area of more than 800 dunams, is the largest city in which relics were uncovered. This city was already mentioned in the Book of Yehoshua: "for Hazor beforetime was the head of all those kingdoms." (Yehoshua 11:10)

The unique method of fortification in the Middle Bronze Age was to surround the city with huge ramparts made up of inclining walls on both sides. In order to make access to the outer rampart even more difficult, a canal (moat) encompassing the entire city was dug. We do not know the height of the ramparts, since they were not preserved in their entirety; however, by examining the rampart bases we can estimate that they must have been huge. The bases uncovered in Hazor are 60 meters wide and in Tel Dan bases of 50 meters wide were found at certain points. Researchers believe that the Tel Dan ramparts were 20 meters high. In comparison, the Old City walls in Jerusalem are three meters wide and just 12 meters high.

Building ramparts to fortify cities in the Land of Israel was common mainly along the coastal plain, with its abundant supply of earth. However, in the terraced Judean Hills, ramparts were built from very large stones because there was very little earth available. In recent excavations at the Gihon Spring in the City of David, a wall from the Middle Bronze Age was uncovered which was built from gigantic stones and which is estimated to have been 18 meters high. Another example was found in the city of Bet El (Beitin). Although this was a small city (15 dunams), the surrounding wall was 3.5 meters wide.

Although we have no proof of the existence of the children of Anak (the giant), the above-mentioned findings show that there was indeed a need to support and encourage the Jewish people before they went to war against the inhabitants of the fortified cities. However, as we saw in the Parasha of Shelach Lecha, their numbers were not so large.

Parashat Drachim – an archeological and geographical view of the weekly Parashot

Dr. Yitzhak Meitlis

Maggid Books, 2014

Volver al capítulo

Foreign Kings and Empires during the Destruction of the Beit Hamikdash

Foreign kings and empires played a key role in instigating the central events in the kingdoms of Israel and Yehuda during the period of the destruction of the Beit Hamikdash. Four empires ruled over the area over the course of 300 years: Assyria destroyed the Kingdom of Israel and severely weakened Yehuda, which was portrayed by the prophet as God's will and retribution: "O Assyria, the rod of My anger, the staff in their hands is my indignation!" (Is. 10:5). Jeremiah criticizes the dependence of the kings of Yehuda on foreign empires: "And now what have you in the way to Egypt, to drink the waters of Shihor? And what have you in the way of Assyria, to drink the waters of the River?" (Jer. 2:18). King Nevukhadnetzar of Babylonia destroyed the Temple in Jerusalem and exiled those who remained in Yehuda. King Cyrus of Persia, the ruler of the last major empire in the biblical era, dramatically reversed the aggressive policy enacted by his predecessors, and permitted the Israelites to return to their land and rebuild the Temple, an action which awarded him the title "God's anointed one" (Is. 45:1).

Volver al capítulo

Responses to the Destruction

Yehezkel and the Jews in Babylon receive the news of the destruction of the Beit HaMikdash. Yehezkel must contend with the claim of the remnant left in the land that they are the ones who will eventually inherit it despite their small numbers.

The claim of the remnant seems to belong to the period preceding the murder of Gedalya, and indicates that they assumed that exile was a matter pertaining only to those now in Babylonia, while they themselves were continuing the national survival of Am Yisrael, and were therefore deserving of possession of the land. The murder of Gedalya brought this claim to an end. They ceased to view themselves as a distinct group that was separate from their brethren in Babylonia.

An understanding of the prophecy in its historical context raises two exegetical possibilities: If Gedalya was murdered in the Tishrei immediately after the destruction of the Mikdash, then Yehezkel’s prophecy – taking place in the month of Tevet – which is no longer relevant. The other possibility is that this prophecy describes the situation in the land at a slightly later stage – not during the weeks immediately following the Destruction. At this time there were still a good number of Jewish inhabitants in the land, and they still viewed their group as an alternative to the Babylonian exiles. This perspective rests upon the assumption that Gedalya was assassinated not in the month of Tishrei immediately after the Destruction, but rather a year or more later.

The prophet does not focus on the Destruction itself; he looks to the past and to the future. The reason for this is that the exiles in Babylonian have not experienced the direct crisis, and they have already begun to internalize the new reality. This is in direct contrast to the prophet Yirmiyahu, who laments at length over the Destruction.

Adapted from "The People, the Prophet, and God in Response to the Destruction" by Dr. Tova Ganzel. Click here to read the full article.

Volver al capítulo

אין תקווה לחברת השפע

מתי ציווה יונדב בן רֵכָב לבניו לחיות כּרוֹעִים נודדי מדבר, באהלים, לא לבנות בית ולא לטעת כרם, וכמובן לא לשתות יין (ו-ז)? פרישה זו מהחברה הישראלית לחיי מדבר בתקופת המלוכה, מזכירה במידה מסוימת את פרישת עדת 'היחד' (האיסיים?!) למדבר יהודה ולסביבת ים המלח (קומראן) בימי החשמונאים.

אבל במהפכת יֵהוא (מלכים ב י', טו-כז) מצאנו את יהונדב בן רֵכָב במגמה הפוכה, כשותף קנאי ליהוא בהשמדת פולחן הבעל וכל תומכיו מישראל. כלומר בטיהור שומרון החוטאת?

מדברי הנביאים הושע ועמוס אנו למדים על הכישלון הגדול של החברה הישראלית בימי בית יֵהוא, במיוחד בזמן השגשוג והשפע אחרי הניצחונות הגדולים של יואש וירבעם - רוח המהפכה הקנאית-הלוחמת התחלפה בשיכרון של גאוות השחתה (הושע ד'; עמוס ו').

בזמן שהנביאים יצאו בתוכחה חריפה, הגיע (כנראה) יונדב בן רכב (בזקנתו?!) למסקנה מרחיקת לכת - אין תקווה לחברת שפע חקלאית ועירונית, במיוחד בימי שגשוג ושפע - טהרה לא תימצא בה, ואולי חבל על כל המאבק הקנאי. לבניו ציווה לפרוש מהחברה החוטאת לחיי מדבר טהורים, מעין אידיאליזציה של תקופת המדבר בחיי עם ישראל ("לכתך אחרי במדבר";ב', א-ג).

תהליך דומה התחולל בתקופה החשמונאית - רוח המהפכה הקנאית-הלוחמת התחלפה בשגשוג ובהשחתה של הממלכה, ואז התייאשו ממנה קבוצות של 'חסידים', ופרשו לחיי טהרה ופרישות 'מדברית', מתוך אמונה שזהו רצון ה' באמת.

אבל לא זו הדרך שבה רצה ה'. בני הרֵכָבים, ששמרו על צוואת אביהם, יהיו מופת לירושלִַם החוטאת (בימי יהויקים), והעיר תהפוך בעצמה למדבר, אבל כאשר תיוושע מחדש, יעמדו בה בני "יונדב בן-רֵכָב" לפני ה' "כל הימים" (יט), לא בפרישה לאהלי מדבר, אלא בחיי טהרה בירושלים.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

נאמנות מוחלטת

Volver al capítulo

בין אתונה לירושלים

'ברית בין בתרים' נזכרת רק פעמיים בכל התנ"ך – באברהם ובצדקיהו. יש לציין שהבטחתו של ה' לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו) נוגעת ישירות ליציאה מעבדות "בארץ לא להם".

צדקיהו, שתקוות גדולות מאד תלו בו (גם בזכות שמו), ניסה להחזיר את ירושלים למסלול שיקום אחרי הגליית יהויכין; חלק מניסיון השיקום היה ברית שחרור העבדים. ברית זו יכלה להיות הנדבך השלישי בשיבת יהודה לצור מחצבתה, אחרי פסח חזקיהו שאיחד את שבטי ישראל (דברי הימים ב כ"ט-ל'), ואחרי ברית ספר התורה בפסח יאשיהו (מלכים ב כ"ג). שחרור עבדים המוני עם מחיקת החובות במעמד הברית בקץ השמיטה כלל כל מי שעבד לפחות שש שנים.

אבל שרי יהודה גררו את צדקיהו למרד נוסף נגד בבל.

במצב של מלחמה היה צורך דחוף בעבדים, כדי להחזיק את משקי הבית של הלוחמים המגויסים, ובנוסף, לא היו לעבדים המשוחררים אפשרויות כלכליות לעמוד על רגליהם. הם חזרו לאדוניהם הקודמים לבקש עבודה ופרנסה במקומות המוכרים – את זה ניצלו בעלי העבדים, אשר במקום לתת להם עבודה בשכר, כמתחייב מן הברית, כבשו אותם מחדש לעבדותם, כאילו רצו הם להישאר עבדים נרצעים. על כך באה התגובה הקשה של הנבואה.

למרבה ההפתעה, באותו זמן ממש התרחש אירוע דומה ביותר – באתונה. העבדות הייתה שכיחה מאד ביוון, כמו בכל הארצות המפותחות. באתונה התפתחה חברה עירונית; רוב האדמות שהיו שייכות לאיכרים קטנים, שועבדו כמשכונות להלוואות שאי אפשר היה לפרוע אותן; בעלי האחוזות הגדולים הפכו לאדוני הקרקעות; האיכרים הקטנים הפכו לאריסים (שמקבלים שישית היבול), ועדיין נזקקו להלוואות, שלא יכלו לפרוע – הם נאלצו למשכן את עצמם ואת בני ביתם, וכך גדלה מאד שכבת העבדים. המרירות גאתה, ואתונה עמדה בפני מלחמת מעמדות.

בשנת 594 לפנה"ס*, בהסכמה כללית, נתמנה סולון ל'אַרכון' [=נושא משרה בכירה], כבורר יחיד; החוק הראשון שחוקק היה 'הסרת העול' – הוא ביטל את המשכנתאות על הגוף ועל האדמות, והחזיר לאיכרים את חירותם ואת אדמותיהם. בשנה אחת הציל סולון את אתונה ממלחמת אזרחים על ידי ביטול העבדות הכלכלית, בחוק הדומה ליובל שבתורה (ויקרא כ"ה), עם שמיטת חובות (דברים ט"ו); סולון נחשב המחוקק הגדול של אתונה בעיקר בזכות 'הסרת העול'.

ירושלים יכלה להוביל את התרבות העולמית יחד עם אתונה, אבל המרד חסר התוחלת נגד האימפריה הבבלית, תוך הפרת הברית, הסירו את ירושלים ממפת ההתרחשות העולמית הגלויה.

בחירת ה' בישראל המשיכה לחולל נפלאות והובילה להשפעה יהודית, מוסרית ודתית, על העולם כולו – אבל מתוך מחשכי הצמצום הגלותי, מתוך הנדודים וההישרדות.

לחלל הזה נכנסה אתונה, שבדיוק באותן שנים שחררה עבדים, החזירה אדמות לבעליהן ומחקה חובות, בהתאמה לאידאלים של התורה. עד היום מובילה הרוח האתונאית את הדמוקרטיות המערביות, את המדעים, את הפילוסופיה ואת החירות.

______________________________________

* בתאריך המקובל, זו שנת 3 לצדקיהו, שהייתה גם שנת שמיטה.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חוסר אמון בנביא

Volver al capítulo

קול חתן וקול כלה

אם אין חתונות – אין שמחה; כשיש חורבן – אין חתונות; וכבר אמר ה' לירמיהו: "לא תקח לך אשה, ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה" (ט"ז, ב), "כי... הנני מַשבּית מן המקום הזה לעיניכם ובימיכם, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" (שם, ט).

אחד משיאיה של נבואת הגאולה הוא החזרת השמחה והחתונות (ל"ג, י-יא):

"כה אמר ה':
עוד יִשָמַע במקום הזה,
אשר אַתֶם אמרים חָרֵב הוא מֵאֵין אדם ומֵאֵין בהמה,
בעָרֵי יהודה וּבְחֻצוֹת ירושלִַם הנְשַמוֹת...
קול ששון וקול שמחה,
קול חתן וקול כלה,
קול אֹמרים: הוֹדוּ את ה'... כי לעולם חסדו...
כי אשיב את שְבוּת הארץ כְּבָרִאשֹנה,
אמר ה'".

אבל לחתן וכלה יש קול ייחודי מעבר לקולות השמחה והששון השופעים, כי יש בהם 'בניין עדי עד', שהוא המשך לבריאת העולם והאדם. עצם החיבור בין חתן וכלה מכיל בתוכו סדרה ייחודית של צאצאים פוטנציאליים, שיכולים להיוולד רק מאיש זה עם אשה זו, והם-הם ההמשך לבריאת 'צלם א-לוהים' שבאדם.

על זה נאמר ב'שבע הברכות':
"אשר יָצַר את האדם בצלמו,
*וּבְצֶלֶם דְמוּת תַבניתוֹ הִתקין לו ממנו בִּניָן עֲדֵי עַד,
ברוך אתה ה' יוצר האדם";

לכן 'שבע הברכות' מלאות וגדושות בחיבור בין כל חתונה לבין בריאת העולם והאדם.

הגאולה עצמה היא חתונה מחודשת בין בורא עולם ואדם לבין "זרע אברהם יִשְׂחָק ויעקב", ולכן חוֹתֵם הנביא את נבואות הגאולה (גם בפרק ל"א) בהתחייבות שה' לא יָפֵר את בריתו עם ישראל (למרות החורבן), כמו שיעמדו לעולם "חֻקוֹת שמים וארץ... כי אשיב את שְבוּתָם ורִחַמתים" (ל"ג, כה-כו).

_________________________________

* כגרסת הגאונים, כי אין לה' תבנית, חלילה.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

התפקיד המתהפך של הנביא

Volver al capítulo

Devarim 10: What Does God Want from Us?

Large Cities - and Fortified up to Heaven

Foreign Kings and Empires during the Destruction of the Beit Hamikdash

Responses to the Destruction

אין תקווה לחברת השפע

נאמנות מוחלטת

בין אתונה לירושלים

חוסר אמון בנביא

קול חתן וקול כלה

התפקיד המתהפך של הנביא

Pages

📲 Instala nuestra App