The Dual Significance of Sukkot

A comprehensive study of the various additional sacrifices reveals two sets of sacrifices that are connected to two groups of Festivals. The first set refers to the Festivals that fall in the month of Nissan and commemorate the Exodus from Egypt, and the second refers to the Festivals that fall in the month of Tishrei and that mark the beginning of agricultural calendar. The Sukkot Festival ties the two sets together.

A cursory glance at these verses shows that on Sukkot the number of sacrifices brought is double the number brought on the other Festivals. Whereas during all other Festivals, seven lambs are brought, the number doubles to fourteen on Sukkot; only one ram is brought on all the other Festivals, yet on Sukkot two rams are brought.

Why are we commanded to bring a double set of sacrifices on Sukkot? It would appear that Sukkot is a dual Festival. The double nature of Sukkot is a direct reflection of the two sets of sacrifices mentioned above. Sukkot is celebrated both as part of the calendar year that starts in Nissan and as part of the one beginning in Tishrei. Sukkot commemorates the Exodus from Egypt: "in order that your generations should know that I had the children of Israel live in booths when I took them out of the land of Egypt." (Lev. 23:43) At the same time it is also celebrated in the seventh month, Tishrei and is thus a continuation of this second group of Festivals. For this reason, a double set of sacrifices is brought on Sukkot.

This dual nature is also seen in Parshat Emor in which the Festival of Sukkot is listed, followed immediately by a summing up of all the Festivals: "These are the festivals of God, which you shall call as holy convocations." (23:37) This summary is followed immediately by the Torah commanding us a second time to celebrate the Festival of Sukkot: "But on the fifteenth day of the seventh month, when you gather in the produce of the land, you shall celebrate the festival of the Lord for a seven day period." (23:39). The commandment to celebrate Sukkot is mentioned twice because of the dual nature of this Festival.

These two timelines expose us to two fundamental experiences encountered during the Festivals. On the one hand, the Jew faces Jewish history and commemorates events that occurred in the past when God redeemed His people from the slavery in Egypt and gave them the Torah - the calendar year beginning in Nissan. On the other hand, he faces the natural-agricultural experience and prays to his Maker for successful produce. This prayer is made at the beginning of the agricultural year, the month of Tishrei.

Volver al capítulo

מיהו הגור השני?

"וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל: וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ: וַיִּתְּנוּ עָלָיו גּוֹיִם סָבִיב מִמְּדִינוֹת וַיִּפְרְשׂוּ עָלָיו רִשְׁתָּם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ: וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר בַּחַחִים וַיְבִאֻהוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל יְבִאֻהוּ בַּמְּצֹדוֹת לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל" (י"ט, ו-ט)

(ו) ויתהלך בתוך אריות - זה היה יהויקים שהמליכו פרעה נכה ויתהלך בתוך אריות כלומר בתוך מלכים והם פרעה נכה ונבוכדנצר כי פעם היה עם זה ופעם עם זה כי מלך בבל כבשו והוליכו לבבל ואחר כך שב לירושלם ומרד במלך בבל והיה נעזר במלך מצרים:
וילמד לטרף טרף אדם אכל - אפשר שנלחם באדום ובמואב ובבני עמון כי הם באו עליו עם גדודי כשדים כשמרד במלך בבל וכן בישראל היה שופך גם דם נקי:

(ז) וידע אלמנותיו - ...אמר כי היה הורג האנשים והיה שוכב עם אלמנותיהם...
ועריהם החריב - ממעשיו הרעים היה חרבן הערים בארץ ישראל כי הוא לא החריב בידים אלא הוא גרם החרבן...
ותשם ארץ ומלואה מקול שאגתו - שממה ארץ יהודה מקול שאגתו שהיה מטיל יראתו על בני אדם ולפי שהמשילו לכפיר אמר קול שאגתו:

(ח) ויתנו עליו גוים סביב ממדינות - נתנו עליו בקולם כלומר שנאספו גוים רבים כמו שאמר את גדודי כשדים ואת גדודי ארם ואת גדודי מואב ואת גדודי בני עמון:

(ט) ויתנוהו בסוגר - ...ועיקר החרבן החל מיהויקים שהרי מלך בבל הוליך עמו בבלה מקצת כלי בית אלהים ומשרי הארץ:
יביאהו במצודות - ואחר שהביאהו לבבל הביאהו במצודות פי' מגדלים חזקים להיות שם כלוא...

רד"ק - דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בשנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן ע"י ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

האריות, הגפן, ומלכי יהודה

נבואת יחזקאל למלכי יהודה בפרק זה מועברת באמצעות שני משלים: במשל הראשון מדומה משפחת המלוכה ביהודה למשפחת האריות, ובמשל השני מדומה משפחת המלוכה לגפן. נראה כי שורשם של משלים אלו ואף הקשר ביניהם מצוי כבר בברכת יעקב ליהודה בבראשית פרק מ"ט:

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ... גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (פס' ח-יב).

במשל הראשון מצויינים שני כפירים: הפירוש הרווח הוא שהכפיר הראשון הוא יהואחז. באשר לזיהויו של הכפיר השני חלוקות הדעות. השוואה בין פרק י"ט לבין התיאור במלכים ובדברי הימים, מלמדת שכנראה מדובר על יהויקים.

את מעשה הכפירים: "וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל", יש לפרש כדימוי לעשיית הרע בעיני ה', על ידי שני המלכים. ומיהי הלביאה? יתכן כי היא משל לגורמים הארציים הממליכים מלכים(המהווים שלא במודע שליחיו של ה'): תחילה אלה עם‑הארץ הממליכים את יהואחז, ולאחר מכן זהו מלך מצרים הממליך את יהויקים.

יחזקאל מתאר את תפיסת שני המלכים והבאתם לבבל.

הנביא מחזק את דבריו באמצעות משל נוסף, משל הגפן הפוריה, אשר בהמשך מוטלת לארץ, מתייבשת ונשרפת. משל זה קשה מקודמו, שכן בעוד תוצאת המשל הראשון היא לכידתם של הכפירים-המלכים, במשל הזה לא נותר מהגפן דבר: תחילה היא מתייבשת כולה, וכאילו לא די בכך היא אף עולה באש. רק סיומו של המשל חושף כי הצירוף 'שבטי מושלים' בתחילתו הוא תיאור למנהיגיה שנבצר מהם למלא את תפקידם: "וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל". לו היו מנהיגים את העם כמצופה, אולי היו מונעים את תוצאות התלקחות האש במלכי יהודה.

משל זה איננו מכוון באופן ספציפי לאף אחד ממלכי יהודה, והוא חותם את הגולל על מלכותם של מלכי יהודה כולם.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

נשיאי ישראל

וְאַתָּה שָׂא קִינָה אֶל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל:

שונה יחזקאל מנביאים אחרים בכנותו את מלך ישראל בתואר 'נשיא' עשרות פעמים. הוא עושה זאת גם בפרקי הפורענות, אך בעיקר בחזונות הגאולה, פרקי המקדש ומלכות ישראל. גם למלך מצרים הוא עתיד לקרוא 'נשיא' (ל', יג) וכן לגוג (ל"ח, ב - ג). גם את דויד מלכנו יכנה יחזקאל 'נשיא' (ל"ד, כד ועוד). בפרקנו הוא מכנה 'נשיאים' את יהואחז ויהויקים בני יאשיהו, והוא משתמש בתואר זה פעמים רבות ביחס לצדקיהו.

סגנונו הכללי של יחזקאל בנוי בעיקר על ספר ויקרא, ובעיקר ממנו הוא שואב את ביטוייו. גם ספר ויקרא אינו מדבר על מלכות ישראל אלא על 'נשיא' בלבד (ד', כב). אך דומה שישנה סיבה עקרונית לכך: מלכות יהודה מזווית ראותו של יחזקאל פשטה את הרגל, הן מבחינה מדינית והן מבחינה מוסרית. זה קרה, לפי טענת יחזקאל, בין השאר בגלל ארמון מלכי יהודה הנמצא בהר בית ה' וסמוך למקדשו. גאוות המלכים ותחושת סמכותם גם ביחס למקדש ה' ומה שהם הרשו לעצמם במקדש עברו כל גבול, ומעתה לא יהיו אלא נשיאים. המלך היחיד יהיה מלכו של עולם, הקב"ה בכבודו ובעצמו.

שמא ההבדל החשוב בין מלך לנשיא הוא מה שפסקו לנו חז"ל: נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, כדי שתהא אימתו עליך.

לא מעט מלכים עשו תועבות חברתיות ומוסריות ואף שפכו דמים בטענה שמלך אינו יכול למחול על כבודו. מעתה ירד המלך למדרגת 'נשיא', ואם לא ימחל על כבודו כשיש צורך לעשות כך, התוצאות הקשות תהיינה על אחריותו בלבד.

Volver al capítulo

He Who Answered Hizkiyahu

Near the end of Slihot every night, the evocative piyut “Mi She’Ana” (“He Who Answered”) is recited. It recounts Biblical personalities whom God answered and helped in their times of crisis or distress, and turns to God to answer us as well.

King Hizkiyahu of Yehuda, was very different from his father, King Ahaz, who worshipped idols. Hizkiyahu uprooted idol worship and re-instated the Pesach sacrifice. Things were good - until they were not. The Assyrians, who had already sent the Northern Kingdom of Israel into exile, were mounting attacks on the Kingdom of Yehuda, who had been a vassal state of Assyria but rebelled. The Assyrian military destroyed many cities in Yehuda and demoralized the people of Jerusalem. Hizkiyahu mourned and fervently prayed. In a miraculous reversal, God saved Jerusalem and the Assyrians retreated. But they were still very powerful and threatening.

If that were not enough trouble, at the very same time Hizkiyahu fell seriously ill. The prophet Yeshayahu came to tell him that Hizkiyahu was to die from his illness. Immediately, Hizkiyahu turned to the wall and entreated God to let him live, begging God to remember how he had faithfully followed in God’s ways. Hizkiyahu wept. Would he really have to die now?

God spoke to Yeshayahu, telling him to convey that God had heard Hizkiyahu’s prayers and seen Hizkiyahu’s tears—and that he would give Hizkiyahu 15 more years to live, and detailed a sign that would emphasize that this would be so. Moreover, God also said that He would protect the city of Jerusalem. Hizkiyahu’s prayer of thanks to God vividly describes the suffering, fear, and sleepless nights, and the relief afterward.

Though Hizkiyahu was in excruciating pain, Yeshayahu’s terrible warning did not break him. Instead, Hizkiyahu grasped that he might still have hope – and so he tried for a second chance. He did not respond with anger, and did not succumb or resign himself to his fate. Hizkiyahu wept and turned toward God, in whom lies the power of life and death. We may not always receive the answer we want. God might not always say “yes”—but when we turn to God sincerely, our tears are seen and our prayers are heard.

At a certain point, words may escape us, and our prayers and agony, fears and supplications can be only expressed in a cry. During Elul and Rosh HaShana, the shofar exemplifies that cry.

Volver al capítulo

הגמול למלכי יהודה האחרונים

חמישה אישים נידונים בשני חלקיו של הפרק. שלושה בחלק הראשון: האב הצדיק (ה - ט), בנו הפריץ (י - יג), הנכד הצדיק (יד - יח). שנים בחלק השני: הרשע ששב מחטאותיו (כא - כג), הצדיק ששב מצדקותיו ויצא לתרבות רעה (כד - כו).

בהנחה שמדובר על אנשים לא מוגדרים – דינם של ארבעת הראשונים פשוט, אולי אפילו פשוט מדי. דינו של החמישי מוקשה ומקומם. מדוע לא תזכרנה לצדיק ששב מצדקתו כל צדקותיו? וכי אין מידת הדין לוקה בכך?! אם רוצה הקב"ה לסלוח במידת הרחמים לרשע השב מרשעתו – ניחא. אך מדוע יסבול מי שהיה צדיק כל ימיו בגלל מעלליו בימים האחרונים ולא תזכרנה כלל צדקותיו?!

דומה שאין מנוס מקריאת האנשים בשמותם. האב הצדיק הוא יאשיהו, שכרת ברית בין העם לה' בכל לבו ועשה כל ימיו משפט וצדקה. בנו הפריץ שופך הדם הוא יהויקים, שעבד עבודה זרה, שפך דמי נקיים ודמי נביאים, בנה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט והיה שנוא על העם. בנו הוא יהויכין, שגלה לכלא הבבלי עוד לפני שהספיק לעשות דבר, ושם כנראה, וכן על פי חז"ל – שב אל ה' בכל לבו. הוא, על פי הנביא, לא יישא בעוון אביו ועתיד להיגאל מכלאו, וכפי שאכן קרה אחרי מות נבוכדנאצר, שאוויל מרודך הוציאו מן הכלא ודבר אתו טובות.

יהויכין הוא גם הדמות הרביעית בפרקנו, הרשע ששב אל ה' וחטאותיו לא תזכרנה. מזרעו עתידה להמשיך מלכות ישראל בדמותו של זרובבל בן שאלתיאל נשיא יהודה בעת שיבת ציון ובניין המקדש השני למרות שאבי השושלת הוא יהויקים הרשע.

צדקיהו הוא הדמות החמישית. צדקיהו החל את מלכותו כעובד ה'. תקוות הנביאים בתחילת ימיו היו גדולות. עליו אמר ירמיהו: "רוח אפנו משיח ה'... אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים". אך צדקיהו שב מדרכו, ובשנה הרביעית, בעקבות פיתויו של חנניה בן עזור נטש את דרכו של ירמיהו, וירושלים הידרדרה לתהום של עבודה זרה ושחיתות עד לחורבן.

אין ספק שצדקיהו יקבל את שכר צדקותיו ביום הדין לפני שופט כל בשר. אך עתה, בהנהגת ה' את עמו בשביליה המפותלים של ההיסטוריה הגמול יבוא על פי הנהגתו של צדקיהו בשבע שנותיו האחרונות, גמול של פורענות, ולא ממנו תקום שושלת המלוכה העתידה.

Volver al capítulo

He Who Answered Yona

A video presentation version can be found here.

Yona was literally in the belly of the beast. God had commanded him to prophesy to Nineveh and tell them that in 40 days, their city would be overturned. But Yona fled from God’s mission, finding passage on a boat going elsewhere. When the boat suffered in a dangerous storm sent by God, everyone on the boat threw items overboard and prayed- that is, everyone except for Yona. Yona hid in the bowels of the ship and slept, telling the others later that he knew the storm was on his account because he fled from God. Reluctantly, the sailors threw Yona overboard, and God sent a great fish to swallow Yona.

Yona had rebelled against God, and was seemingly engulfed by death. He may have ignored God, and he may not have felt that his prayers on the boat would have been effective, but from the depths of the depths, he cried out to God. He did not abandon hope that God would remember him and have mercy, even though he had previously turned his back on God.

God had the fish vomit Yona out onto dry land, where Yona could begin his mission anew and this time fulfill God's command. It may feel too late, but it is never too late to change and improve; and it is never too late to call out to God.

Volver al capítulo

He Who Answered Shmuel

Shmuel called the people of Israel to gathered at Mizpa where they could further their teshuva process together and where Shmuel would pray for them.

The Ark had been returned to Israel after the catastrophic capture of the Ark and destruction of Shiloh by the Plishtim, and now the people were returning to God.

They fasted and prayed at Mizpa, but when the Plishtim heard that all of Israel was gathered at Mizpa, they mounted an attack.

The people cried to Shmuel to pray for them, and he offered a burnt offering to God. God protected Israel on that day and stopped the Plishtim, and Bnei Yisrael changed from the pursued into the pursuers, returning lost Israelite territory and preventing the Plishtim from invading for a long span of time.

Shmuel had been inspiring the people to reach greater spiritual heights, but they suddenly received a severe test: threat of imminent enemy attack. Would Shmuel’s efforts be for naught?

At times, troubles appear to arrive as a consequence of an act of goodness. People may conclude that “no good deed goes unpunished.” At these times, painful challenges can feel patently unjust.

But we can strive to respond to these challenges by using them as a catalyst for growth, for proactive good, and we can reach new spiritual heights by reaching toward God even when it seems that we are receiving a slap in the face.

God answered Shmuel and the people of Israel, and a disheartening crisis did not turn them away from God.

Volver al capítulo

The Seventy Bulls of Sukkot

A study of the chapters concerning the Festivals, reveals striking differences between the number of bulls sacrificed during Sukkot and the number sacrificed during the other Festivals. On Rosh Hashana, Yom Kippur and Shmini Atzeret, we sacrifice one bull; on Pesach and Shavuot – two; yet on Sukkot, the number changes each day. What symbolism can be found in the number of bulls sacrificed during Sukkot? By answering this question, we will gain a deeper understanding of meaning of Sukkot.

Sukkot is the Festival that connects between two contrasting units - The Three Festivals on the one hand and the Festivals of the month of Tishrei on the other hand. Sukkot belongs to the cycle of the Three Festivals and it also takes place in the month of Tishrei. One would therefore have expected that three young bulls would be sacrificed during Sukkot – two to represent the Three Festivals, and an additional one to represent the Festivals of Tishrei, totaling twenty-one bulls over this seven day Festival. What is the justification for the seventy bulls offered on Sukkot?

The Torah is attempting to count the days from Sukkot to Shmini Atzeret in parallel to Counting the Omer from Pesach to Shavuot. Without taking into account, the three young bulls we are commanded to sacrifice daily, the number begins at ten young bulls on the first day and decreases to four on the seventh day. These numbers were chosen to ensure that the total number of additional bulls sacrificed during Sukkot is 49, the exact same number of days of Counting the Omer.

Just like we count the 49 days from Pesach to Shavuot and the 50^th day is the Festival of Atzeret , so too we sacrifice 49 bulls from Sukkot to Shmini Atzeret and the 50^th bull is sacrificed on Shmini Atzeret.

In the same way as Counting the Omer symbolizes progress – from the Exodus on Pesach to Receiving the Torah on Shavuot, the counting of the bulls has the same symbolism. During Sukkot we start by dwelling under cover of the clouds of glory in God's dwelling place and we end the Festival on Shmini Atzeret by returning to our permanent homes together with God and His Torah.

Volver al capítulo

האסופית

במרכזו של פרק זה עומד משל האסופית, בו מגולל הנביא את ההיסטוריה של עם ישראל ואת יחסיו הנפתלים עם ה׳ באמצעות דימוי דרמטי, קשה ומיוחד במינו. הנבואה פותחת בתיאור ראשית יצירת העם, המדומה לאסופית המושלכת אל השדה בלידתה (ג-ה). לאחר מכן עובר ה׳ עליה ואוספה אליו, נושאה לאישה ומטפח אותה (ו-יד). אולם מעמדה ויופיה מביאים אותה לבגוד בו ולזנות עם כל עובר, ואף לתת להם מכל הטוב שהעניק לה ה׳ (טז-לד). כעונש על כך ה׳ שולל ממנה את כל שנתן לה, משיב אותה לנקודת המוצא ומענישה בחומרה רבה (לה-מג). נבואה קשה זו נחתמת בהבטחה לחידוש הברית בין ה׳ לישראל (נט-סג).

א. פעמיים עובר ה׳ על האסופית בשדה, בפעם הראשונה עם לידתה (ו) ובפעם השניה לאחר שגדלה (ח). עמדו על ההבדל בתגובת ה׳ למראה האסופית, ונסו לשער מדוע נצרכו שני שלבים, ומדוע לא אימץ אותה ה׳ כבר בשלב הראשון. תנו דעתכם להקבלה בין התיאור כאן לבין השלבים בגאולת מצרים: ריבוי העם וגדילתו תוך כדי השעבוד (שמות א׳,יב) והתגלות ה׳ בשלב מאוחר יותר (שמות ב׳,כג-כה; ג׳,ז-י).

ב. בפסוקים מד-נט הכתוב משווה בין מעשי הבת ובין מעשי משפחתה המסמלים את התרבויות שסביבה: הוריה - האמורי והחיתי, ואחיותיה - שומרון וסדום. תיאור זה מחזיר אותנו אל תיאור מוצאה של האסופית המופיע בתחילת הפרק (ג).

1) להלן שרטוט של המבנה הכיאסטי של המשל. עיינו בו ועמדו על תרומתו לרעיון המרכזי בנבואה:

א 1 - לידתה מהאמורי והחיתי ונטישתה (ג-ד)

ב 1 - גדילתה בשדה עירום ועריה (ה-ז)

ג 1 - אימוצה בידי ה׳, הלבשתה וטיפוחה (ח-יג)

ג 2 - בגידתה בה׳ והעברת מתנותיה לעבודה זרה (טז-כב)

ב 2 - החזרתה למצבה הראשוני עירום ועריה (לו-לט)

א 2 - השוואת מעשיה למעשי הוריה, האמורי והחיתי (מג-מה)

2) לאור המבנה הכיאסטי, חשבו מה משמעותו של דימוי האסופית ומה הוא מלמד על אופיו של העם ועל היחס בין טבעו המולד לגידולו וחינוכו?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

The Dual Significance of Sukkot

מיהו הגור השני?

האריות, הגפן, ומלכי יהודה

נשיאי ישראל

He Who Answered Hizkiyahu

הגמול למלכי יהודה האחרונים

He Who Answered Yona

He Who Answered Shmuel

The Seventy Bulls of Sukkot

האסופית

Pages

📲 Instala nuestra App