נבואה שאינה תלויה בדבר

"בֶּן אָדָם מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן" (יחזקאל י"ב, כב)

 

"בן אדם מה המשל הזה". שהם לקחו משל ודמיון ממה שקרה להגדת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שלפעמים לא יבואו דבריהם,
[א.] כי העתידות שיגידו חוזי כוכבים שיחויבו מצד המערכת נקשרות עם הזמן, ועת יארך הזמן ישתנה המערכת ויחויבו ענינים אחרים הפך ממה שראו בזמן הקודם, וזהו שנאמר "יארכו הימים" 
ב. העתידות שיגידו מצד המערכת נקשרות עם הסבות ומסובבי הטבע ועת ישתנה אחד מן הסבות ברבות הימים יאבד החזון ולא יבא, וזהו שנאמר "ואבד כל חזון",
וזאת לקחו למשל אל נבואת הנביאים אשר נבאו בשם ה', אמר להם "מה המשל הזה לכם" רצה לומר הלא המשל הזה אינו נאות לכם בית ישראל שאתם אינכם תחת המזל, רק תחת ההשגחה, וכן "מה המשל הזה... על אדמת ישראל", הלא ארץ ישראל אינה תחת המערכה רק ארץ אשר ה' דורש אותה.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

עיוורונו של צדקיהו

 

יחזקאל מנבא את נבואתו שנים מעטות לפני החורבן. נבואות אחרות בקבוצת נבואות זו נמסרו לעם חמש שנים לפני החורבן, וכנראה זה גם תאריך הנבואה שבפרקנו. צדקיהו המלך מלך אחת עשרה שנים. בשנה התשיעית למלכו התחיל המצור על ירושלים, ושנתיים אחר כך הובקעה העיר, וצדקיהו - ברח להציל את נפשו, והשאיר את כל העם בירושלים, לחסדי הבבלים. גם מפקדי צבאו נהגו כמוהו: "ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו" (ירמיהו נ"ב, ז) - הם לא ברחו יחד עם מלכם, גם לא ניסו להגן עליו. המלך בורח מן העם, והחיילים בורחים מן המלך. איש לנפשו ואיש לגורלו.

ויחזקאל הנביא יושב בבבל, וחמש שנים לפני האירוע הזה הוא מתאר אותו לפרטיו. והוא מחריף את נבואת ירמיהו. ירמיהו אמר לצדקיהו "ואתה לא תמלט מידו, כי תפוש תתפש, ובידו תנתן, ועיניך את עיני מלך בבל תראינה, ופיהו את פיך ידבר, ובבל תבוא" (ירמיהו ל"ד, ג). ירמיהו חסך מצדקיהו את תיאור הזוועה של ניקור עיניו. אתה תראה את מלך בבל, ותדבר אתו. ואיך תוכל להצדיק את בגידתך בו? ויחזקאל מוסיף ואומר: "והבאתי אותו בבלה... ואותה לא יראה" (יג). עיוור יגיע צדקיהו לבבל.

ואולי מתכוון יחזקאל למשהו יותר עמוק, למשהו יותר מקיף: צדקיהו רואה עצמו כחכם מכל מלכי האזור. ברגע שהומלך בחסד מלך בבל, החל לנהל את ממלכתו כמו הוא גדול המושלים וגדול החכמים. ויחזקאל, חמש שנים לפני שכל הבניין מתמוטט ונופל על ראשי בני ירושלים, מתאר את צדקיהו כמלך עיוור, ההולך בעלטה, ואינו רואה את הסובב אותו. עיוורונו של צדקיהו לא החל כאשר נבוכדנצר ניקר את עיניו. נבוכדנצר סיים תהליך שהתחיל קודם לכן: כאשר צדקיהו ראה את הסובב אותו, אך לא הבין מאומה. ויחזקאל קורא מולו "אל כתף ישא, בעלטה ויצא" (יב).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

ואהי להם למקדש מעט

 

לא נוח להם ליושבי ירושלים שישובו הגולים, דבקים הם בעמדות וביתרונות שזכו בהם עקב גלות יהויכין. לכן הם יוצרים אידיאולוגיה נוחה לתכליתם: "רחקו מעל ה'" (טו). ובתקופה ההיא הייתה זו לכאורה מחשבה סבירה שהרי משכן כבודו של אלוקי ישראל הוא בירושלים, כך הורו גם הנביאים. אלא שיושבי ירושלים הוסיפו כאן "מסקנה הגיונית ומועילה" - מי שיצא מארץ ישראל, יצא ממילא מתחום שלטונו של ה׳ וגלה מבית השפעתו ועבודתו של אלוקי ישראל, עליו אפוא להתבולל ולהתמזג במקום שהוא נמצא שם, ואילו ארץ ישראל נשארה למורשה לאנשים היושבים בה, הם בעלי הארץ הזאת, הם-הם העם היהודי, ואילו האחרים "רחקו מעל ה'".

אך הנביא מכריז: "כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (טז). פה כל מילה חשובה. לפי עניות דעתי, יש לפרש מקרא זה בעקבות במדבר י"ח, כ. שם אנו מוצאים בפרשת מתנות כהונה:

"ויאמר ה׳ אל אהרן: בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל".

ה׳ הוא חלקם ונחלתם של הכהנים, כביכול מעין תחליף לנחלה; הווה אומר, יש כאן דבר שלא ניתן לכהנים, תמורתה ותחליפה של השלילה הזאת היא הזיקה המיוחדת שלהם לה׳: חלק ונחלה בארץ לא יהיה להם, והתמורה - "אני חלקך ונחלתך". הוא הדין פה בדברי יחזקאל. הנביא אומר: "ואהי להם למקדש מעט" (טז), גם פה יש שלילה ותמורה. השלילה היא: אין אפשרות לחיות כאן חיים לאומיים ודתיים כרגיל, אבל במקום המקדש שאי אפשר שייבנה כאן, "ואהי להם למקדש מעט". וזו התמורה. ה׳ באמת איננו נחלה במובן הרגיל. לכהנים אין חלק ונחלה אבל "אני חלקך ונחלתך". במקום חלק ונחלה של ממש, ארציים, יש זיקה מיוחדת לה'. הוא הדין פה: הנביא אומר כי מקדש של ממש אין להקים בבבל, אבל התמורה ישנה - "ואהי להם למקדש מעט", וזה חידוש גדול בימים ההם, שגם בבבל תוסיף להיות להם זיקה אל אלוקי ישראל. תחליף מפתיע למקדש החסר.

ברם, הנביא מוסיף פה מילה, וגם למילה הזאת ישנה חשיבות גדולה - "למקדש מעט", כלומר לא יעלה על דעתכם שזוהי נורמליזציה, שבמקום המקדש תהיה מעתה זיקה לאלוקי ישראל בגולה (כפי שדימו זקני ישראל, ולא רק בימי יחזקאל), לפיכך מצמיד הנביא למילה "למקדש" את המלה "מעט". זה לא יהיה מצב נורמלי אלא "מעט".

השלמות תהיה על אדמת ישראל, כאן - מקדש מעט. ושם - "והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-להים" (כ).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

מניעים אישיים מול מניעים טהורים

 

בפרקנו מתנבא הנביא על הבודים נבואות מלבם- אנשים הניבאים בשם ה' אך מנבאים את שהמציא לבם על פי ציפיות הקהל.

קבוצה זו מתחלקת אצל יחזקאל לשני מוקדים:

האחד- 'נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל', האנשים שהתברגו לצמרות ההיררכיה המדינית, אלה שדעתם נשמעת לכל, אלה המובילים את העם, אנשי הצלצולים המדברים בראש כל חוצות ומוכרים לעם כשדרנים מרכזיים מטעם ה'. הם החוזרים על המנטרה שכל העם רוצה לשמוע- "שָׁלוֹם", וכך שובים את לבם ומקבלים יחס וכבוד.

השני- 'בְּנוֹת עַמְּךָ', תופרות היושבות בשוק ומציגות עצמן כיודעות העתיד בעבור כמה 'שַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּפְתוֹתֵי לֶחֶם', או כדי לשמר לקוחות. הן, לעומת הנביאים, עובדות עם אנשים מסוימים ומנבאות על גורלות אישיים. לגביהן לא חשוב אם תנבאנה טוב או רע, לְהָמִית נְפָשׁוֹת או לְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת. בתקופה כזו, שההווה מעורפל ועתיד העיר בסכנה, כולם מחפשים קרקע של ודאות, וישלמו רק על עצם תחושת הידיעה.

המשותף לשניהם שהם משתמשים ברעיון ידיעת העתיד המגולם בנבואה, ככלי לקידום צורכיהם. תוך התעלמות מההשפעות והמשמעות שבנבואה, בצורה שהעם מגיב לה ופועל על פיה- הם מטעים את העם והורסים אותו מבפנים רק על מנת להשיג את תאוותיהם- כח וכבוד אצל הנביאים, וכסף אצל בנות העם.

הנביא מלמד ומוכיח אותנו על "גברים מושחתים" המונעים מתאוות כוח ו"נשים מושחתות" המונעות מתאוות כסף ומתעלמים מרצון ה' ומהשפעות מעשיהם, גם כמשל המייצג את הכוחות האלה המסיתים כל אדם. תאוות כוח ותאוות כסף כמניע לאדם הם שני המודלים העיקריים למבנה אישיותו של האדם שפיתחו תלמידיו וממשיכי דרכו של זיגמונד פרויד.

לעומתם, חוזר יחזקאל על הצורך ב'ידיעת ה'', ביטוי החוזר במקרא בהקשר של מוסריות ועשיית צדק. אדם המונע על ידי הרצון לחיפוש משמעות/שאיפה לקודש, ש'יודע את ה'' ומכלכל מעשיו לשם כך הוא האדם הטוב והמוסרי, זה שבונה את העולם. זה שיכול להציל את העם במקום לדרדר אותו לתהומות. 

 

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

עשר מסעות נסעה שכינה

 

"עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי: מכפרת לכרוב, ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה" (ראש השנה ל"א על פי אבות דרבי נתן).

גלות השכינה ממקומה הקבוע שבין שני הכרובים שעל ארון הברית בקודש הקדשים בבית המקדש שבירושלים אל מקומה האלטרנטיבי בשמי השמים, מתוארת בעיקר בפרקנו. עתה, בשנה הששית למלכות צדקיהו, ופחות מחמש שנים לפני החורבן, מתברר שהמרכבה שראה יחזקאל בחזונו בפרק א', מרכבה המתארת את פמליית המלאכים שסביב השכינה השורה במקדש, היא מרכבה נוסעת, מרכבה העלולה לעזוב את המקדש בירושלים בשל חטאי העיר ואנשיה, ועתה היא אכן עושה זאת. אולי זוהי משמעות הבדים (מוטות הנשיאה) שאסור לנתקם מן הארון העומד במקדש - האמירה התמידית שהשכינה שעליו עלולה לנסוע מן המקדש.

כשעוקבים אחרי הפסוקים בפרקים י'-י"א, רואים שאכן השכינה עוברת ממקום למקום בדרכה אל מחוץ לעיר ואל הגולה בבבל יחד עם הרוח הנושאת את יחזקאל.

האמירה שהשכינה גולה ממקום למקום פעמים רבות עד שהיא מגיעה אל מקומה האלטרנטיבי, בשמים (- על פי דברי הגמרא) ובגולה (- על פי הנראה מיחזקאל), באה כנראה להקביל את עוצמת ההתרחקות מן המקדש לעוצמת החטא של בני ירושלים. ככל שריחוקם של בני ירושלים מא-לוהיהם הולך וגדל, כך גדל ריחוקה של השכינה ממקומה במקדש, עד לרגע המשבר הסופי. משמע – רגע לפני המשבר הסופי עדיין הייתה אפשרות להשיב את השכינה אל מקומה במקדש.

כגלות השכינה בבית ראשון, כך גלות הסנהדרין ממקומה במקדש בבית שני, שלא היו בו ארון וכרובים. אך זה סיפור ארוך וקצרה יריעתנו.

על השוואת גלות השכינה לגלות הסנהדרין ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' יהודה איזנברג

Volver al capítulo

עזב ה' את הארץ

 

"וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה" (ט)

"וּכְבוֹד אֱ-לֹוהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ" (ג-ד)

פרקנו הוא המשך ותגובה לפרק הקודם, והוא ממשיך לתאר את האידאולוגיה הדתית החדשה בעקבות התבדות נבואת הגאולה של חנניה בן עזור (ירמיהו כ"ח) – 'עזב ה' את הארץ'.

פרק ח' תיאר את נכבדי ירושלים, ובראשם יאזניהו בן שפן, שהיה אמור להיות מנהיג רוחני חיובי, המקטרים לאלילי שקצים ובהמות בתוככי המקדש משום ש'עזב ה' את הארץ', ואינו מתעניין בה עוד. פרק ט' חושף את המשכה של האמונה החדשה, אמונה שאינה מתמצית בקטורת לאלילים, אלא ממשיכה לשפיכות דמים. זאת ועוד: שבירת המוטה מעל צווארו של ירמיהו הביאה למוטה אחר, להטיית המשפט. כמו אחאב מלך ישראל, שהחל את דרכו בהכנסת עבודת הבעלים לשומרון וסיים בפרשת כרם נבות היזרעאלי, כך גם אידאולוגיית 'עזב ה' את הארץ' בנבואות יחזקאל.

*

במרכזה של הנבואה רואה יחזקאל בחזונו את 'האיש לבוש הבדים'.  מן ההקשר נראה שמדובר במלאך ה'. אך במקדש ה' בירושלים האיש לבוש הבדים הוא הכהן הגדול ביום הכיפורים, הפושט את בגדי הזהב ולובש בגדי בד ('בגדי לבן' בלשון המשנה). בחזון המלאך (כנראה מיכאל, הנחשב בדברי חז"ל הכהן הגדול בבית המקדש של מעלה) מחליפו, וכשם שהכהן הגדול ביום הכיפורים מבקש רחמים על עם ישראל, גם האיש לבוש הבדים בחזונו של יחזקאל מציין את האנשים הזכאים בדינם והמוגנים על ידי התו מחרבה של מידת הדין הקשה.

אך מה גדול ההבדל! הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים מבקש רחמים על כל עם ישראל. האיש לבוש הבדים בחזון מגן על אנשים בודדים בלבד, על המסומנים בתו, ואילו כל שאר העיר יורדת לטמיון בעוונה.

Volver al capítulo

המסקנה מהתבדות נבואת חנניה

 

"וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה: וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יא-יב)

שפן היה סופר המלך יאשיהו בדור שלפני החורבן, והוא היה משותפיו של יאשיהו הצדיק, בתשובה ששב אל ה' בכל לבבו וכל יהודה יחד עמו (מלכים ב כ"ב-כ"ג). בנו של שפן, אחיקם בן שפן, הציל את ירמיהו מן העם שרצה להורגו במצוות הכוהנים ונביאי השקר (ירמיהו כ"ו). עתה עומד יאזניהו, בנו של שפן ואחיו של אחיקם בבית המקדש בראשם של שבעים זקנים, ומקטיר קטורת לתבניות אליליות של שקצים ובהמות. הייתכן?!

חנניה בן עזור, נביא השקר, דיבר על שבירת עולו של מלך בבל ועל החזרת כלי בית המקדש שגלו לירושלים (ירמיהו כ"ח). שנתיים לאחר מכן, התברר שנבואתו נבדתה (על כך קראו גם בפוסט בפרק הקודם). המצב רק החמיר, כדברי נביאי האמת, ירמיהו ויחזקאל.

אנה ייקח העם את האכזבה המתבקשת מהתבדותה של נבואתו האופטימית והמשכנעת של חנניה?

ניתן לקחת אותה למסקנה האמונית – כל עוד אין חזרה בתשובה ותיקון המעשים מצד העם והאדם, לא תתממש שום נבואת גאולה.           

ניתן לקחת אותה למסקנה האישית – חנניה הוא נביא שקר, וירמיהו ויחזקאל הם נביאי אמת.

ניתן לקחת אותה למסקנה ה'דתית' – עזב ה' את הארץ, הוא אינו מתעניין בה עוד ואינו מחויב לקיום 'נבואתו' שבידי חנניה.

מהי המסקנה העדיפה? זהו תפקידה של הבחירה החופשית שבאדם. יאזניהו בן שפן וחבריו לוקחים את המסקנה השלישית, עזב ה' את הארץ. הוא אינו מתעניין בה עוד, ועלינו לבקש עזרה מכוחות המשנה שלו, כוחות הטבע, ולקטר להם.        

כמה חבל על המסקנה השגויה! אך אין תחליף לבחירת האדם בדרכו ולהטלת האחריות על מה שעתיד לקרות – רק עליה.         

Volver al capítulo

רואים את העתיד

 

עם תום מסעו הנבואי שב יחזקאל לבבל ומצטווה לעשות לעיני הגולים שני מעשים סמליים: המעשה הראשון (א-טז) מסמל את היציאה לגלות, והשני (יז-כ) מסמל את הדאגה והשממה שישררו בארץ.

א. צמד המעשים הסמליים שעושה יחזקאל לעיני העם בפרק זה מקביל לצמד המעשים בפרק ד: החקיקה על הלבנה - המסמלת את המצור (א-ג), ואכילת הלחם - המסמלת את הרעב שישרור בעיר (ט-יז). השוו בין הצמדים ועמדו על ההחמרה בפרק הנוכחי.

ב. הראיה והעיניים נזכרים פעמים רבות בתיאור המעשה הסמלי הראשון. נסו לעמוד על משמעות החזרה על מוטיב הראיה בפסוקים ג-ז לאור האמירה הקשה - "אשר עיניים להם לראות ולא ראו" בפס׳ ב.

ג. בפסוקים ח-טז שם ה׳ בפי יחזקאל את דברי ההסבר לעם על מעשהו. בדברים אלה מתמקד הנביא בדמות ה׳נשיא׳, ומכוון את דבריו לצדקיהו. עקבו אחר תיאור גורלו של הנשיא, השוו לתיאור גורלו של צדקיהו בירמיהו ל"ט,ד-ז, וחשבו על משמעות אי-הראיה של הנשיא. ראו גם את דברי רש"י כאן: ׳חתר לך בקיר - סימן לצדקיהו שיצא דרך מחתרת מערה כי ירא לצאת דרך בפרהסיא מפני הכשדים: הנשיא המשא הזה - על המלך צדקיהו אני מראה המשא הזה לשון נבואה: פניו יכסה - מחמת כלימה שהוא בורח מן העיר לילה: ואותה לא יראה - כי ברבלה בארץ חמת דבר אתו משפטים ועיור את עיניו ואח"כ הביאו לבבל׳.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

לשקר אין רגליים

קשה להתעלם ממספר ההדגשות הרב בנבואתנו לכך שהחורבן אינו עוד חזון לימים רחוקים, אלא אמירה עכשווית ליום הקרוב.

קֵץ בָּא הַקֵּץ

עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ

קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה:

בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם

עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ

הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה

בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם

מהו היום הזה, היום המבשר את הקץ? נוכל רק לשער.

יחזקאל פותח את נבואותיו  ב-ה' בתמוז בשנה החמישית לצדקיהו:

בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר... בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין (יחזקאל א', א - ב):

נבואתו בפרק ח', הממשיכה ישירות את נבואת הפתיחה על סילוק השכינה מן המקדש היא באלול בשנה הששית:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ (שם ח', א)

הנבואה בפרק ז' עשויה להתאים בערך לחודש החמישי, חודש אב של השנה הששית, שבועות ספורים לפני נבואת סילוק השכינה בפרק ח'. בחודש זה מלאו שנתיים לנבואתו של חנניה בן עזור, נביא השקר מגבעון, ששבר לעיני כל העם את המוטה מעל צווארו של ירמיהו, מוטה שהזהירה את המלך  צדקיהו ואת העם לקבל את גזירת ה' להשתעבד למלך בבל למשך שבעים שנה, ולא למרוד בו:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר:  כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ' אֱ---לֹוהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל:  בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל:  וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל...

וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ:  וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל  הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ (ירמיהו כ"ח):

בשבירתו את המוטה ובשתיקתו (כנראה בצו ה') של ירמיהו שליוותה אותה, היטה חנניה בן עזור את לב העם אחרי צדקיהו המורד במלך בבל, מפר את שבותו לנבוכדנאצר ומורד גם בגזירת ה' ובעונש המוטל על ירושלים.

בחודש אב של השנה הששית, במלאות שנתיים לנבואת השקר האלימה, וכשנבואת הגאולה של חנניה נתבדתה, מכריז יחזקאל בדבר ה' את ההיפך הגמור מן הגאולה ש'חזה' חנניה. בא הקץ! עתה יראו כולם איך גזירת ה' בשל חטאי ישראל ואי תשובתם אל ה' לא רק שלא הוחלפה בנבואת חנניה, אלא היא הולכת ומתגשמת. עם כל הצער, וכשדרכי התשובה לא מומשו, דבר א-לוהינו יקום לעולם.

Volver al capítulo

תפיסות שגויות

 

פרק י"א חותם את מסעו הנבואי של יחזקאל בירושלים. בפרק מצוטטות שתי אמירות הרווחות בקרב יושבי ירושלים: האמירה הראשונה (א-יג) מבטאת את גאוות תושבי ירושלים והביטחון בכך שהחורבן לא יתרחש, והאמירה השניה (יד-כא) מבטאת את התנשאותם על גולי בבל. ה׳ מפריך בדבריו את שתי האמירות ואת התפיסה התאולוגית השגויה העומדת בבסיסן. הפרק מסתיים בהסתלקות כבוד ה׳ מירושלים ובחזרתו של יחזקאל אל הגולה (כב-כה).

א. ׳לֹא בְקָרוֹב בְּנוֹת בָּתִּים הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר׳ (ג) מה משמעות הדימוי של הסיר והבשר ביחסי העם והעיר, ואיזו תפיסה משתקפת ממנו? הנביא מקבל את לשון האמירה - ׳כֵּן אֲמַרְתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל׳ (ה) אולם משנה את משמעות הדימוי (ז). מה יהיה תפקיד העיר לפי דברי הנביא?

ב. ׳רַחֲקוּ מֵעַל ה׳ לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה׳ (טו) האמירה השניה השגורה בפי יושבי ירושלים נחלקת לשני חלקים - בחלק הראשון הם מתייחסים לגורלם של הגולים ובחלק השני לגורלם שלהם.

1) כיצד יושבי ירושלים תופסים את היחס שבין ה׳, העם והארץ?

שימו לב לזיקה הלשונית בין תשובת ה׳, הנחלקת אף היא לשני חלקים, לבין אמרת העם, ועמדו על התפיסה השונה ליחס בין ה׳ לארצו העולה מתשובת ה׳. להרחבה ראו את דברי המלבי"ם: ׳נגד מה שאמרו שרחקו מעל ה׳ משיב שבכל זאת קרוב ה׳ להם, שהגם שהרחקתים בגוים והם רחוקים מן הארץ, והגם שהפיצותים מן הגוים אל ארצות, בכל זאת אינם רחוקים ממני, כי אהיה להם למקדש מעט שאשרה שכינתי בתוכם גם שמה, והגם שלא תשרה שכינתי עליהם באיתגליא ובאותות ובמופתים כמו במקדש הגדול, תשרה בסתר והשגחה מסותרת עד שאהיה למקדש מעט, ותחת המקדש יהיו הבתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שאמרו חז"ל: ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות׳.

2) בחלק השני (יז-כא) מגיב ה׳ לטענה על ירושת הארץ. מי יירש את הארץ ומהם הקריטריונים לירושת הארץ? עמדו על ההקבלה במבנה ובלשון בין הבטחת הגאולה כאן להבטחה על הגאולה ממצרים בשמות ו׳,ו-ח.

3) חשבו כיצד מחזקת הסתלקות ה׳ מהעיר את תגובתו לאמירה השניה.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.