קשה להתעלם ממספר ההדגשות הרב בנבואתנו לכך שהחורבן אינו עוד חזון לימים רחוקים, אלא אמירה עכשווית ליום הקרוב.
קֵץ בָּא הַקֵּץ
עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ
קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה:
בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם
עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ
הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה
בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם
מהו היום הזה, היום המבשר את הקץ? נוכל רק לשער.
יחזקאל פותח את נבואותיו ב-ה' בתמוז בשנה החמישית לצדקיהו:
בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר... בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין (יחזקאל א', א - ב):
נבואתו בפרק ח', הממשיכה ישירות את נבואת הפתיחה על סילוק השכינה מן המקדש היא באלול בשנה הששית:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ (שם ח', א)
הנבואה בפרק ז' עשויה להתאים בערך לחודש החמישי, חודש אב של השנה הששית, שבועות ספורים לפני נבואת סילוק השכינה בפרק ח'. בחודש זה מלאו שנתיים לנבואתו של חנניה בן עזור, נביא השקר מגבעון, ששבר לעיני כל העם את המוטה מעל צווארו של ירמיהו, מוטה שהזהירה את המלך צדקיהו ואת העם לקבל את גזירת ה' להשתעבד למלך בבל למשך שבעים שנה, ולא למרוד בו:
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ' אֱ---לֹוהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל...
וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ (ירמיהו כ"ח):
בשבירתו את המוטה ובשתיקתו (כנראה בצו ה') של ירמיהו שליוותה אותה, היטה חנניה בן עזור את לב העם אחרי צדקיהו המורד במלך בבל, מפר את שבותו לנבוכדנאצר ומורד גם בגזירת ה' ובעונש המוטל על ירושלים.
בחודש אב של השנה הששית, במלאות שנתיים לנבואת השקר האלימה, וכשנבואת הגאולה של חנניה נתבדתה, מכריז יחזקאל בדבר ה' את ההיפך הגמור מן הגאולה ש'חזה' חנניה. בא הקץ! עתה יראו כולם איך גזירת ה' בשל חטאי ישראל ואי תשובתם אל ה' לא רק שלא הוחלפה בנבואת חנניה, אלא היא הולכת ומתגשמת. עם כל הצער, וכשדרכי התשובה לא מומשו, דבר א-לוהינו יקום לעולם.
