על גמול ועל בחירה

הפרק פותח בתוכחה כלפי הזקנים הבאים לדרוש את ה׳ כאשר הם עדיין דבקים בליבם בעבודת אלילים (א-יא). המשך הפרק (יב-כג) עוסק בעיקרון הגמול האישי בשעת ענישה לאומית, ובסופו מדובר על גורל ירושלים ופליטיה ביחס לעקרון זה.

א. ׳וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר...׳ (ט) – בפסוקים החותמים את החלק הראשון ועוסקים בנביא הבודה את נבואתו, קיימת סתירה לעיקרון הבחירה החופשית. עיינו במפרשים ובחנו כיצד פתר כל אחד את הקושי בפסוק.

רש"י: "והנביא כי יפותה ודבר דבר - שאינו אמת. פתיתי - פתחתי לו פתח לאיזו שירצה, ומכאן יש לומר בא ליטמא פותחין לו"

רד"ק: "והנביא כי יפותה - אמר וכן יהיה עונש הנביא כי יפותה, והעניין הזה כענין ׳מי יפתה את אחאב׳ (מל"א כ"ב,כ) והוא הערת רוח החפץ (=לעורר את רצונו של הנביא לנבא כך) כי נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים (ש)יעשה אותם בסתר ... והאל העיר חפצם בזה כדי להודיע שקריהם ופחזותם ובבא להם העונש מאת האל יתברך יצדיקו בני אדם עליהם את הדין...ודומה לזה ׳וחזקתי את לב פרעה׳ ".

מצודת דוד: "והנביא כי יפותה - יהיה נפתה מלבו וידבר דברו מנפשו להשיב אל השואל שימלא שאלתו. ׳אני׳ - כמו ׳האני׳, ותחסר ה"א התימה וכמוהו רבים, ורוצה לומר: האם אני ה׳ פתיתי את הנביא לדבר שקר? בתמיה, הלא הבחירה חפשית! ולכן אטה ידי עליו להכותו ואשמידו מתוך עמי ישראל."

ב. חלקו השני של הפרק (יב-כג) בנוי מארבע פסקאות המנוסחות בסגנון דומה ועוסקות בעונשים שיביא ה׳ על הארץ, ובהצלתם של בודדים כנח, דנאל ואיוב. חשבו מהו המכנה המשותף לשלושתם, ונסו לשער מדוע הם מובאים כאן כדוגמה. התייחסו לאישיותם ולמאורעות שעברו, והיעזרו בדברי המדרש: ׳שלשה ראו ג׳ עולמות: נח, ודניאל, ואיוב. נח ראה עולם ביישובו וראהו בחרבנו וחזר וראהו ביישובו, דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני, איוב ראה בנין ביתו וחרבנו וחזר וראה ביישובו׳. (תנחומא (ורשא) פרשת נח ו)

ג. עיקרון הגמול האישי, החוזר כמה פעמים לאורך הנבואה, קובע שהצדיקים לא יוכלו להציל אפילו את משפחתם: ׳לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ׳ (יח). אולם בתיאור חורבן ירושלים בפסוקים כא-כג ישנה סטייה מעיקרון זה. מה סיבת הדבר? ראו את דברי המצודות: ׳והנה נותרה בה – עם כל זה בחסדי תשאר בה פליטה והם הבנים והבנות המוצאים מירושלים ללכת בגולה... ונחמתם - יהיה לכם תנחומין על מה שהתאבלתם על הרעה אשר הבאתי על ירושלים כי בהבאים תראו שהיו ראויים לאבדון.׳

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מקדש מעט

"לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (טז)

במסורת ההלכה היהודית קיבל בית הכנסת שבכל קהילה את התואר הנבואי 'מקדש מעט'. אומנם ביסוד ההלכה נאמר 'מקדש מעט' על בתי כנסיות שבבבל. הגמרא במגילה (כט) מספרת על שני בתי כנסת בבבל, שקול השכינה היה נשמע בהם. גם רב שרירא גאון, באיגרתו לחכמי קירואן, כתב שגולי יהויכין בנו בבבל בית כנסת מאבני המקדש שלקחו עמם, והרגישו שהמקדש עבר מירושלים לבבל, והשכינה עמהם.

בהבנתם של גולי בבל יש בעיה חמורה, ונעמוד עליה בעזרת ה' להלן בפרק כ'. אך מנבואתנו אכן עולה, שהשכינה שנסעה במרכבתה מזרחה, הגיעה לבבל, שרתה על יחזקאל הנביא ועל דניאל איש חמודות למרות שאין נבואה מחוץ לארץ ישראל, ושבה עם בני הגולה כעבור כשבעים שנה מתל אביב שעל נהר כבר לירושלים.

לא מעט סיבות יש לצעד חריג זה של השכינה. אנו נכתוב רק את הקשור לפרקנו.

"בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (טו)

בעת הנבואה, בשנה הששית לצדקיהו, החרש והמסגר ושאר אנשי יהויכין ועוד רבים כבר גלו על כורחם לבבל. בירושלים נותרו אנשי צדקיהו, אנשי ענף שונה במלכות בית דויד. הנותרים בירושלים אינם מצרים בצרת אחיהם הגולים ואינם מקווים לשובם. הם נהנים מכך שירושלים פחות צפופה, הם נהנים מבתי הגולים הריקים ומרכושם שניתנו לנותרים בירושלים למורשה. הגולים, לדידם של אנשי ירושלים, אינם עוד עַם ה', אלא בבלים חדשים, ועַם הסגולה הנוחל את ארץ ה' ואת עיר קדשו אינו אלא הם, אנשי צדקיהו.

הייאוש מן הגולים והמאיסה בהם, הביאו את תגובתו החריפה של ה' ואת האמירה, שהשכינה הגולה מירושלים בשל מעשי בניה נוסעת בבלה להיות עם הגולים ולומר להם בעת כיסופיהם לציון, שחלילה לא אבדה תקוותם.

Volver al capítulo

הזדהות עם ה'

במשל בפרק זה, אחת הנבואות הארוכות והממוקדות בספר, יחזקאל מסכם את תולדות העם וירושלים, כהכנה לחורבן.
מבנה הנבואה כמעט טיפיקלי: פתיחה, משל ונמשל על חטאי העם, הגמול-העונש, ואפילו מעין נחמה בסוף.
אבל הלשון וההתבטאות חריפים במיוחד. יחזקאל 'מודיע את ירושלים את תועבותיה', ולאחר תיאור מפורט של התינוקת העירומה המושלכת בשדה ונאספת על ידי ה'- מביא פירוט מוגזם לא פחות של בגידתה ותזנותיה, כפיות הטובה והשפל המוסרי והאנושי שאליו התגלגלה.
נראה שיש כאן נסיון ליצור הזדהות עם ה' ועם צדקת העונש שהוא מטיל. יחזקאל מבהיר שאין פה נטישה חסרת פשר אלא סאה שהוגדשה אחרי סבלנות אין קץ.
דבר נוסף חסר בנבואה זו ביחס לציפיה שלנו מנבואות - והוא הקריאה לתשובה. יחזקאל מציג את המצב כחסר תקווה, אחרי כל התועבות האלה כבר מאוחר מדי בשביל לחזור.
נבואותיו של יחזקאל מופנות לעם בגולה. הוא מקפיד להבהיר להם שירושלים אינה נבחרת עוד ושהיא תחרב בין כה וכה. הוא משכנע אותם שהם אינם סוג ב' משום שנשארו בחוץ, אלא אלה שזכו להנצל מהחורבן הנורא שיהיה בסוף. הוא גם מצייר להם את התמונה הגדולה של סיבת החורבן, שידעו שאין מדובר בנטישה אלוקית סתמית שמנתקת אותם סופית מהקשר והחובה לה'.
ובסוף הוא גם מזכיר ומבהיר שזה לא הסוף. שה' יקיים את הצד שלו בברית ויחזור ביום מן הימים להשיב את ירושלים למקומה.
"וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת-בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם"

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער

Volver al capítulo

גפן חרוכה

יחזקאל הנביא אינו איכר, אף אינו מדריך חקלאי. הוא סומך בנבואתו על כך שהשומע זוכר נבואה אחרת, נבואה שהדהדה בחוצות ירושלים מאה שנים לפני כן. וכך אמר ישעיהו הנביא ליושבי ירושלים:

"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק...ויקו לעשות ענבים ויעש באשים... ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עשה לכרמי. הסר משוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס..."(ישעיהו ה')

השומע עכשיו מבין למה מכוון הנביא. הכרם הוא בית ישראל ואיש יהודה. הכרם הוא השומע, הוא יושבי ירושלים שנותרו לפליטה, והם מצפים לניצחון על בבל, בניגוד לדברי הנביאים הזועקים אליהם השכם והערב.

ויחזקאל הנביא מדבר על זמורת הגפן השרופה, והשומע מבין: לא הזמורה תישרף, אלא ירושלים. לא הזמורה חסרת הערך, אלא יושבי ירושלים.

אך לא די בכך. עולם האסוציאציות של העץ החרוך מושך את השומע לנבואה נוספת, לרשת אסוציאציות חדשה. גם היא מנבואות ישעיהו ליושבי ירושלים.

"חרש עצים נטה קו...ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית... חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל...ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד לו וישתחו" (ישעיהו מ"ד)

הרשת האסוציאטיבית נפרשה לרגלי השומע. עכשיו העץ החרוך הוא לא רק איש ירושלים, אלא גם אלוהיו. במקום שמחה אווילית על המפלה שהיא רחוקה, במקום קריאות הצהלה "לא בקרוב [המפלה], בנות בתים, היא הסיר ואנחנו הבשר" - במקום קריאות אלה עולה תמונה של שריפה, של פיח ושל מפלה. והנשרף הוא איש ירושלים. והנשרפים הם אליליו, שהוא כל כך בוטח בהם.

ויש כאן עוד עקיצה מכאיבה לאריסטוקרטיה הירושלמית. בפרק ח' מופיע פסוק בלתי מובן, המתאר את עשרים וחמשה האנשים המשתחווים בפתח היכל ה'. ודבר ה' ליחזקאל: "וישובו להכעיסני, והנם שולחים את הזמורה אל אפם". ויחזקאל מעתיק את ביטוי "הזמורה", והופך אותו לזמורת גפן. אבל לא זמורת גפן שלמה, שגם היא לא תצלח, אלא לזמורה שרופה, שתצלח עוד פחות ממנה.

הרשת האסוציאטיבית נפרשה לרגלי השומע, ועכשיו הוא מבין את דברי הנביא. פולחן התמוז ועבודת הזמורה שבבית המקדש - הם סמל לכישלון, לא להצלחה. מן הזמורה ההיא, עובר השומע לכרם בית ישראל של ישעיהו, וזוכר את הצפוי לכרם המעוות דרכו. ומכאן לדימוי של יחזקאל, לזמורה השרופה, שהיא יושב ירושלים, והיא אף אלוהיו.

ועכשיו יכול יחזקאל לפרש את משלו. השומע כבר יודע מה יהיה הנמשל, ויחזקאל רק חושף את הפירוש שהשומע חושב עליו, את הפירוש שהשומע חרד ממנו...

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

The Love of a Father

Chana is inscribed for life and receives her reward, because she emerges victorious in judgment. In contrast, Yirmiyahu prophesies during the generation of the destruction, which he and other prophets had harshly rebuked for the longest time. He does not explain the redemption as following from Israel's merits, but from their wretchedness. It is very possible that by right they are culpable, but they will merit redemption because they are remnants of the sword in need of rest. The description of the redeemed is but a description of the survivors, and it reflects their situation accordingly.

Yirmiyahu teaches us that bestowing rest upon the remnants of the sword, in and of itself, has religious significance. Not only redemption accompanied by repentance and the love of God, but even the ingathering of miserable and wretched exiles and bringing them back to the land of Israel, has religious importance. The concern about the remnant of Israel and their suffering reflects God's relationship to His people as that of a parent to his children.

Thus, the process of repentance takes place, not before the redemption, but after it; repentance does not bring about the redemption, but rather it results from it. When the people of Israel return to their land as the remnant of the sword and when they are brought to the height of Zion in order to satisfy their soul, they feel the intimacy and concern of God, and this stirs them to repentance.

Read the full article here.

Volver al capítulo

ברית עולם

"וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם" (ט"ז, ס)

וזכרתי - אבל בכל זאת אזכור שכרתי אותך ברית בימי נעוריך שהוא בעת שהוצאתי אותך מארץ מצרים, וכן הברית שכרתי עם האבות,

ומעשה ה' אי אפשר שיבוטל לגמרי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, וכל מדה טובה שיצאה מפי הקדוש ברוך הוא אפי' על תנאי אינו חוזר בו,

ולכן "והקימותי לך ברית עולם", יקים להם ברית חדשה אשר לא יהיה תלוי בתנאי והוא יתקיים לעולם, וזה כמו שכתוב בירמיה (סי' ל"א) "וכרתי את ב"י ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם אשר המה הפרו את בריתי כי זאת הברית וכו' ונתתי תורתי בקרבם וכו' כי כולם ידעו אותי וכו'"

רוצה לומר, שע"י רוב הגליות והצרות שהיה להם, וע"י הנפלאות הגדולות שאעשה עמהם יתחקה תורת ה' על לוח לבם, בענין שלא ישלוט היצר בלבם ולא יהיה להם עוד שום ספק בהשגחת ה' ודבוקו עמהם תמיד עד שלא יהיה מציאות לחטא כלל:

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

על שועלים וציידות

בפרקים שלפנינו מופיע קובץ נבואות בנושא החזון והנבואה. הקובץ נחלק לשני צמדים: בצמד הראשון (פרק י"ב,כא-כח) מוזכרות שתי אמירות שרווחו בעם ביחס לנבואתם של נביאי האמת. העם מבטל את דברי הנביאים בתואנה שלא יבואו בימיהם, ולעומתם מבסס הנביא את מעמדה של נבואת האמת שתבוא בקרוב. בצמד השני (פרק י"ג) מופיעות שתי נבואות כנגד נביאי השקר (א-טז) ונביאות השקר (יז-כג).

א. נביאי השקר מתוארים באמצעות שני דימויים מיוחדים: שועלים בחרבות וטחי כותל תפל (א-טז).

1) מהו חטאם של הנביאים על פי הדימוי הראשון? היעזרו בדברי הרד"ק: "כשועלים בחרבות - כמו השועלים הנכנסים במקום הנפרץ בגדר הכרם ומשחיתים הכרמים כן היו נביאיך, כמו שאמר ׳שועלים קטנים מחבלים כרמים׳. והפרץ נקרא חרבה כי חרב הוא מקום הפרץ באמרו בפרצות, וישראל נקראו כרם, והנה נביאי השקר שהם שועלים נכנסים דרך הפרץ להשחית הכרם. והפרץ הוא משל לקטני אמנה שבהם שמיפים להם נביאי השקר דבריהם ונפתים להם, והם סומכים ידיהם שישמעו להם גם כן האחרים ומשחיתים כרם ה׳ צבאות..."

על תפקידו של נביא האמת בהקשר זה ראו את תיאורו של משה רבינו בחטא העגל בתהלים ק"ו,כג: ׳וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית׳. ראו גם את הנבואה בהמשך הספר - כ"ב,כח-ל.

ב) בדימוי השני משמשת בניית מחיצה וטיוחה להמחשת מעשיהם של נביאי השקר, והתמונה העולה ממנו מהופכת לזו שבדימוי השועלים בחרבות. עמדו על ההבדל בין הדימויים. מהו החטא העולה מהדימוי השני, וכיצד הוא משלים את החטא המיוצג בדימוי "כשועלים בחרבות"?

ב. בפסוקים יז-כג מופיעה נבואת תוכחה לנביאות השקר. במה מתמקדת הביקורת על הנביאות (ראו בעיקר פסוקים יט ו-כב, ושימו לב לחזרת הפועל ׳צדה׳ בנבואה)? שימו לב להבדל בין האופי הכללי של נבואת נביאי השקר לעומת האופי הפרטני של נבואת נביאות השקר.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

The Power of Prayer

Hannah's name expresses the very principle that her story comes to teach: the power of prayer.

There are many similarities between the story of Hannah and the account of Rachel's barrenness prior to the birth of Yosef. What are we meant to learn from these literary similarities? It seems that the comparison comes only to sharpen the differences between the two main characters, Rachel and Hannah, especially with respect to the way they contended with their barrenness.

The path taken by Rachel until she gave birth to Yosef was long and winding. Already at the beginning of the story we come across Rachel’s jealousy of her sister. Rachel first turns to Yaakov with a demand for a child. Afterwards, Rachel tries to be remembered with a child by giving Bilha her maidservant to Yaakov. In the continuation, Rachel asks Leah for the mandrakes, which were known to be a remedy for infertility. Only after all these stages do we read that Rachel was remembered with a child. From now on Rachel does not cease to pray to God: a thanksgiving prayer about the past and a request for the future, that He will grant her another son. Finally, Rachel reaches full trust in God.

Against the background of the long process that Rachel had undergone, Hannah's greatness is striking. First, whereas Rachel is jealous of her sister, Hannah remains silent in the face of Penina. The second and most essential element of the comparison is while Rachel followed a long process until she turned to God in prayer, Hannah this took the route of prayer from the outset. Furthermore, whereas after she was remembered with a child, Rachel continued to ask for another child, Hannah gives up the very child she prayed for to God’s service.

Through the literary similarity with Rachel, Scripture strengthens Hannah's personality, both in her great faith in God and in her relations with those around her. It might very well be that the name Hannah derives from the root ch-n-n, in the sense of supplication. If this is true, then Hannah's name expresses the very principle that her story comes to teach: the power of prayer.

Read the full article here.

Volver al capítulo

יותר גרוע מסדום

מעניין לראות מהם החטאים המיוחסים כאן לעיר סדום:

"הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (ט"ז, מט).

החטא המיוחס כאן לאנשי סדום הוא שלמרות חוסנם הכלכלי הם לא תמכו בעניים ובאביונים, כלומר חטאים חברתיים-כלכליים. תיאור זה של חטאם של אנשי סדום מפתיע, לאור העובדה שהחטא שבגינו נהפכה סדום על פי ספר בראשית הוא "זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (בראשית י"ח, כ), והעובדה שמהמשך הסיפור עולה כי חטאם היה כנראה אונס או משכב זכר (בראשית י"ט, א-ט). נראה כי ייחוס חטאים אלו לסדום ביחזקאל, בשונה מהידוע לנו מבראשית על מעשיהם, עולה בקנה אחד עם המסר הנבואי של יחזקאל בעניין מידת חומרתם של חטאי ירושלים בפרק ט"ז. פער מפתיע זה – בין המעשים המיוחסים לסדום בבראשית לבין המעשים המיוחסים לה ביחזקאל מובן יותר בהקשר של המסר הנבואי העולה מהשוואה זו בין מעשי סדום למעשי ירושלים: מטרת ההשוואה הינה להדגיש כי חטאי ירושלים, חטאים בעלי מאפיינים פולחניים וזנותיים, חמורים יותר מהחטאים שנעשו בסדום:

"וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל דְּרָכָיִךְ. חַי אָנִי... אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ" (ט"ז, מז-מח).

אם כך, לסדום מיוחסים ביחזקאל חטאים חברתיים בלבד, כדי להדגיש את חטאי ירושלים, החמורים יותר, המתוארים כבגידה. בסופה של יחידה נבואית זו, אף מודגשת חרפתה של ירושלים בכך שה' ישקם את אחיותיה ואילו ירושלים תשאר בחרפתה (פס' נג-נח).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Hannah and Self-Sacrifice

The haftara of Rosh Hashana relates the story of Hannah and the birth of Shmuel. Sarah, Rachel and Hannah were all infertile, and according to the midrash they all had babies on Rosh Hashana. They all made the ultimate sacrifice for a greater cause. The secret of merit on Rosh Hashana is giving up personal dreams and aspirations for the ultimate goal of serving God.

The secret of Hannah being remembered lies in the immense sacrifice and concession that she made when she promised the child to God.

Let us try to imagine the situation: After years of distress, her entire being revolving around her fertility problems, she being wrapped in constant misery owing to her barrenness – something unbelievable will happen and she will give birth to a son. But rather than raise him, she will hand him over to God. The most precious and important thing that she had waited for all those years will finally come, but she will not enjoy bringing him up, but rather she will give him as a gift to the Mishkan.

Instead of getting up every morning and sending her boy off to school and waiting for him when he comes home in the afternoon, instead of filling his plate at the Shabbat table, and instead of going out to shop with him and buy his first pair of shoes and outfit him for summer and winter, she will consciously and from the outset give up on all these things for the sake of God's name. The answer to all her troubles and all of Penina's provocations will arrive, but she will not reap the benefits.

Is there self-sacrifice greater than this? This, however, is precisely what Hannah does! She promises God that if she has a child she will dedicate him to heaven. By the merit of this self-sacrifice, she will merit to give birth to Shmuel and those who will come after him. It is difficult to grasp the enormity of her actions and we stand dumbfounded by them – not only did she have a rival in her own house, but she was ready to give up her long-awaited son. Our hearts and souls are amazed by Hannah's sacrifice!

Read the full article here.

Volver al capítulo

על גמול ועל בחירה

מקדש מעט

הזדהות עם ה'

גפן חרוכה

The Love of a Father

ברית עולם

על שועלים וציידות

The Power of Prayer

יותר גרוע מסדום

Hannah and Self-Sacrifice

Pages

📲 Instala nuestra App