לעילוי נשמת של החייל אילן משה כהן ז"ל En recuerdo de Ilan Moshe Cohen z"l
Donar Mapa bíblico
Es

מלחמת סיסמאות

 

(ב) ויאמר אלי: בן אדם אלה האנשים החשבים און והיעצים עצת רע בעיר הזאת:
(ג) האמרים: לא בקרוב! בנות בתים! היא הסיר ואנחנו הבשר.

ומה כוונת סלוגן מבריק זה? ירושלים היא הסיר. אנחנו הבשר המתבשל בה. אנחנו שייכים לירושלים - לא נעזוב אותה והיא לא תעזוב אותנו. בעברית של ימינו: "על ירושלים לא מנהלים משא ומתן". או: "ירושלים בירת ישראל לנצח נצחים". קל לנו לעצום את עינינו, ולראות בדמיוננו את יושבי ירושלים צועדים בהפגנות וקוראים במקהלה: לא בקרוב! בנות בתים! היא הסיר ואנחנו הבשר.

והנביא אינו מתרגש מהסיסמה, והוא הופך אותה על פניה:

(ז) לכן כה אמר אדני ה'
חלליכם אשר שמתם בתוכה המה הבשר והיא הסיר
ואתכם הוציא מתוכה...

באופן מילולי אומר יחזקאל דברים פשוטים. לא "היא הסיר ואנחנו - החיים - הבשר", אלא להפך: היא הסיר, והמתים, החללים שנפלו חינם, הם הבשר. הם יישארו בירושלים לעולם ועד. אבל אתם, "ואתכם הוציא מתוכה". "הוציא" - במשמעות של להוציא. אתם יכולים לבנות בתים, אבל לא אתם תגורו בהם.

והנביא ממשיך, והפעם הוא נותן עיבוד נוסף לג'ינגל של יושבי ירושלים:

(יא) היא לא תהיה לכם לסיר, ואתם תהיו בתוכה לבשר.
אל גבול ישראל אשפט אתכם.

הוואריאציה השניה של הג'ינגל הלאומי כבר יותר טובה, יותר מתאימה להמון העם. העם אומר: "היא הסיר ואנחנו הבשר". היא תגן עלינו ואנחנו נשאר בתוכה לעולם, והנביא אומר סיסמה הפוכה: היא לא תהיה לכם לסיר - היא לא תגן עליכם. אבל אתם תהיו בתוכה לבשר - בעברית שלנו: היא לא תגן עליכם, ואתם תתבשלו במיץ של עצמכם.

אבל נפשו של הנביא נקעה ממלחמת סיסמאות ריקה זו. סיר ובשר, בשר וסיר - מזה לא תיוושע יהודה. והוא חוזר לדבר כנביא, דברים כבדים, מרים וקשים, האומרים את האמת בפנים, במלא החומרה ובמלא הכאב:

(יא)... אל גבול ישראל אשפוט אתכם.
(יב) וידעתם כי אני ה' אשר בחקי לא הלכתם ומשפטי לא עשיתם
וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם.

אך הדברים לא נתקבלו על לב העם. וחמש שנים לאחר מכן, ביום בו נבוכדנצר תופס את ירושלים, מנבא יחזקאל בפרק כ"ד נבואה נוספת. והפעם פתרון סופי למשל הסיר והבשר. לא סיסמה, לא פתרון שניתן לקרוא אותו בהפגנות רחוב. פתרון מכאיב ומשתק...


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

חטא הארץ

 

"וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ--דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ--דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם: וְנָשַׁמּוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם" (ג-ד)

בנבואה זו יחזקאל אינו פונה לבני יהודה, לאנשים, אלא להרים ולגאיות, לאדמה. החטא אינו רק חטא האדם, הוא גם חטא הארץ. כך הואשמה האדמה (בראשית ד') במעשה קין, בכך שפצתה את פיה לספוג את דמו של הבל ולהעלים בכך את מעשה הרצח. כך הואשמה הארץ (ויקרא כ"ו) בכך שלא שבתה בשנה השביעית בעת שהיו ישראל על אדמתם.

כאן מאשים יחזקאל את ההרים בכך שאירחו על גבם את המזבחות לגילולים. שממת אדמת ארץ ישראל בגלות היא בשל חטאה. גם את בשורת הנחמה עתיד יחזקאל (ל"ו) לחלק בין גולי יהודה לבין שממות ארצם.

לארץ אין בחירה חופשית, אך היא שותפה לאדם ולמעשיו, לעם ולמעשיו. יחד עמו היא עתידה ליתן דין וחשבון לפני יוצרה:

"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ" (ויקרא י"ח, כה).

יחד עמו היא עתידה כאמור, להתנחם בעת שתבוא הגאולה.

"לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת... וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל ל"ו, ו-ח)

Volver al capítulo

The Power of Repentance - Ahav's Teshuva

Eliyahu relates to Ahav's personal fate and the terrible punishment to his dynasty in the aftermath of his sin toward Navot and his vineyard - the culmination of the sinful reign of Ahav. Surprisingly, Ahav rends his clothing, wears a sackcloth and fasts. It appears that God accepts Ahav’s repentance, as He marvels to Eliyahu, “Have you seen that Ahav has submitted before me?”

Was Ahav’s repentance sincere? Does God accept the repentance of a man who led such a sinful life?

God's question expresses wonder at the fact that a person with the status of the King of Israel, who is mired in the depths of terrible sin, can break down and humble himself before God. Even if this is not complete repentance, Ahav's submission demonstrates a person's ability to melt his heart of stone and thereby attain some measure of Divine pardon.

Indeed, there is a dual lesson to be learned from this narrative, regarding the great power people possess to turn back from the depths of sin, and regarding the power of repentance which, even if not complete, has an effect on one's relationship with God, and when sincere, might be accepted even under dire circumstances. 

Read the full article here.

Volver al capítulo

He Who Answered Moshe at Horev

Near the end of Slihot every night, the evocative piyut “Mi She’Ana” (“He Who Answered”) is recited. It recounts Biblical personalities whom God answered and helped in their times of crisis or distress, and turns to God to answer us as well.

After God’s wondrous miracle at the Sea of Reeds, Moshe and Bnei Yisrael sang a song of thanks for the Splitting of the Sea. But it was not smooth sailing from there. Upon arriving at Refidim, the people complained of thirst and questioned whether God’s presence was in their midst. With no apparent solution to the crisis, Moshe cried out to God. He told Moshe to hit the rock at Horev with his staff and the people were given water to drink.

But once again, when Moshe ascended the mountain at Sinai for forty days and nights, the people doubted God’s presence. As a result, they worshipped a golden calf, and God threatened that He would destroy the nation. Moshe entreated with God, endeavoring to atone for their sin, and insisted that God’s presence continue to accompany them. Moshe went further, asking God to show him His ways. God taught him the Divine Attributes of Mercy as a way of awakening God’s mercy at times of great distress. 

A crisis can be an external one or one that we create by sinning towards God. Moshe teaches us that in both cases we can turn to God for salvation.

Volver al capítulo

He Who Answered Our Ancestors at the Sea of Reeds

Near the end of Slihot every night, the evocative piyut “Mi She’Ana” (“He Who Answered”) is recited. It recounts Biblical personalities whom God answered and helped in their times of crisis or distress, and turns to God to answer us as well.

Bnei Yisrael were cornered at the Sea of Reeds (Red Sea) by the Egyptian chariots. They had finally been allowed- even urged- to leave Egypt, but after a journey of three days, Pharaoh led a hot pursuit, pinning them against the sea. They faced a forced return to slavery in Egypt – the apparent alternative was death by Pharaoh’s troops or drowning in the sea. They were on the cusp of freedom but now a watery grave loomed. They cried out to God. He answered them through the spectacular splitting of the sea. They crossed through dry land and the sea swept over Pharaoh’s army. Bnei Yisrael were no longer fugitive slaves. They were saved from bondage and death by drowning –and could now begin their journey to realize their destiny of becoming a nation serving God. 

Though we may feel at times on the brink of catastrophe, cornered with nowhere to turn, we can cry out to God and pray for an unexpected salvation.

Volver al capítulo

הבגידה

 

"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת: וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן הֲמָנְכֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם..." (ה-ז)

האשמה קשה מאשים יחזקאל את ירושלים. היא גרועה מן הגויים שסביבותיה. ירמיהו ראה זאת בדרך כלל להיפך:

"כִּי כֹה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתּוֹת הַכּוֹס שָׁתוֹ יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה" (ירמיה מ"ט, יב)

ירמיהו פונה לאדום ואומר לה, שיהודה שתו מכוס החמה למרות שאשמתם פחותה, וקל וחומר שאדום לא תנקה. כך יחסו גם לגויים אחרים. במה ראה יחזקאל כאן ואף בנבואות נוספות את ירושלים כגרועה מן הגויים שסביבותיה?

צדקיהו, אחיו החורג והצעיר של יהויקים, נתמנה למלך על ידי נבוכדנאצר אחרי שיהויכין בן יהויקים נלקח לכלא הבבלי. נבוכדנאצר השביע את צדקיהו להיות נאמן לו, ורק בשכר שבועה זו העניק לו את המלכות בירושלים. צדקיהו התפתה לעצתם של מלכים אחרים בסביבה להתכחש לשבועתו, לכרות ברית בחסות מצרים, ולתקוע סכין בגבו של מלך בבל (ראו ירמיהו כ"ז). הייתה זו בגידה בשבועה ובנאמנות שלא הייתה כמותה בגויים האחרים, שהיו לכאורה בעלי בריתו של צדקיהו. מקומה הגיאו–פוליטי של ממלכת יהודה בין כל מדינות האזור: אדום, עמון, מואב צור וצידון לבין מצרים, הפך אותה לממלכת מפתח במרד במלך בבל. על בגידה זו מעניק יחזקאל לירושלים את התואר של גרועה מן הגויים שסביבותיה. בפרקים להלן, ובעיקר בפרקים ט"ז וכ"ג, הוא יגזור את עונשה בהתאם.

Volver al capítulo

Secret Sins

 

“The secret thoughts of a man run over all things, holy, profane, clean, obscene, grave, and light, without shame or blame.” -Thomas Hobbes

There is a special place in Jewish theology for the secret sinner. He is cursed like few others are cursed. Moses commands the people of Israel to perform an unusual ceremony once they cross the Jordan River into the Promised Land.

Half the tribes of Israel are to stand on one mountain and half on the opposite mountain as they scream at each other curses into the air. The selection and content of the curses is unusual. For example: Cursed is the one who makes a secret idol. Cursed is the one who hits his parents. Cursed is the one who is intimate with a relative. Cursed is the one who confuses the blind on the road. (See the full list in Deuteronomy 27:15-26).

Ibn Ezra on Deuteronomy 27:14 explains that the common denominator between all the curses is that they are cursing those who perform sins in secret. One may be a respected, righteous figure on the outside and none know of the secret sin, (not that it’s better to start sinning publicly!) – but this saintly figure starts living a dual existence. A monstrous Dr. Jekyll and Mr. Hyde with the secret sin eroding and poisoning the persona from the inside.

Only by breaking free of the secret sin can a person hope to be whole again.

Good luck to all of us.

 

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

Cosmetic Beauty

 

“Beauty is not in the face; beauty is a light in the heart.” -Kahlil Gibran

In the Western, Greek-inspired world youth has become synonymous with beauty. To look younger is to be beautiful. To that end, it has become growingly popular to alter ones appearance, even via surgery, to achieve the elusive façade of eternal youth.

Judaism has an opposite view regarding youth and beauty. Old age and hard-earned wrinkles are to be venerated. Outward beauty is often false, deceptive. The beauty of the soul is paramount.

In this week’s Torah reading instructions are provided as to the construction of the altar: only whole stones can be used. The Netziv on Deuteronomy 27:6 explains that the stones for the altar cannot be cut into more convenient or pleasing shapes. The natural stone must be used as is, without alterations or cosmetic surgery. The right stones need to be found and need to be used together with whatever blemishes or imperfections they have, without smoothing them, without cutting them. They are perfect and pleasing and wanted as they were created, in order to build the altar to God.

May we be comfortable with our own superficial blemishes and work instead on our inner beauty.

 

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

פנטומימה

 

"וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ לְבֵנָה וְנַתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת יְרוּשָׁלִָם: וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב: וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (א-ג)

אין לנו עוד נביא דוגמת יחזקאל בהדגמות הרבות שהוא מביא לפני העם לקיום נבואותיו. הוא בונה מחומריו שלו את ירושלים, את המצור עליה, את הדייק והסוללה, את הכרים, אילי ניגוח החומה, את המחנות הצרים עליה. להלן בהמשך נבואתנו הוא יצטווה לאכול אוכל דוגמת האוכל שהנצורים בתוך ירושלים עתידים לאכול, לחם הנעשה יחד עם צפיעי (גללי) הבקר.

דוגמה ללחם זה יש לנו גם במצור ירושלים שקדם לחורבן הבית השני, כשאחת מעשירות ירושלים, מרתה בת בייתוס, הייתה מלקטת ברעבונה שעורים מבין הגללים של החמורים, ומהן עשתה את לחמה. היו אלו שעורים שהחמורים אכלו, שעורים אלו לא התעכלו היטב, ויצאו כמות שהן ממעי הבהמה עם צואתה, ואותן אכלו הנצורים. גם במצור שומרון (מלכים ב ו') מכרו רובעי קב של דביונים - צואת יונים בחמישה כסף. שוב הכוונה לגרעיני דגן וקטניות שלא התעכלו במעי היונים ונשרו עם גלליהם, ואותם קנו אנשים לאכול. כך מתואר על ידי יחזקאל בפרקנו גם לחמם העתידי של נצורי ירושלים ערב החורבן.

מה טיב ההדגמות החיות של העתיד לבוא על ירושלים בפרקנו ובפרקים הבאים? דומה שיש כאן שתי אמירות:

א. לנביא נאסר לדבר אל העם, ולשונו הודבקה אל חכו. לא נותר לו אלא להדגים לעם ב'פנטומימה', במעשה את מה שעתיד לקרות להם. כך אומר להם הקב"ה שני דברים. הן את הפורענות שתבוא עליהם והן את זה שהוא אינו חפץ לשוחח עמם.

ב. הדגמה כה מדויקת היורדת לכל פרט משמעה שהפורענות קרובה מאוד, יש בה תכנית מעשית והיא אינה חזון אמורפי מסוג זה שאנשים כבר התרגלו אליו. הדברים עתידים לקרות כצורתם בקרוב ממש.   

Volver al capítulo

צדיקי אומות העולם

 

לפי הפשט, דניאל המוזכר בפרק י"ד איננו דניֵאל הידוע לנו מספר דניאל, שהיה ילד בימי יחזקאל, אלא 'מושל, חכם וצדיק' מכתבי אוגרית, שיחזקאל בגולה הכיר את דמותו, כאחד מִצַדיקֵי הגויים, כנֹח ואִיוֹב.

נֹח "איש צדיק", עשה ככל אשר ציווה ה' (בראשית ו', ט עד ז', ה), קיבל בהכנעה את גזר הדין על חיסול העולם כולו, ועל הצלתו שלו ושל משפחתו. העולם יכול לטבוע, לצדיקים יש תיבה - "הֵמה לְבַדָם יִנָצֵלוּ, והארץ תהיה שממה" (י"ד, טז).לא עלה על דעתו של נֹח (ואולי לא ידע שאפשר) להתפלל על הצלת בני דורו, על הצלת העולם.

איוב זעק מעוצם ייסוריו והשפלתו; כל עוד היה איוב שופט נשוא פנים (איוב כ"ט), לא עלה על דעתו שיש אי צדק בעולם; אי הצדק הופיע בתודעתו רק כאשר הוא עצמו הפך לקרבן "הֵמה בְצדקתם יַצילוּ נפשם" (י"ד, כ). הצדיקות בעצמה מוגבלת, מוּנַעַת על ידי הדאגה העצמית ("אולי חטאו בָנַי..."; איוב א', ה), אופקיה סגורים על ידי ההתעלמות האימננטית מכל אלה שמחוץ לדאגתה העצמית, והשמים שלה נעולים מתשובה עניינית לתפילות, לזעקות, לטענות ולמחאה. "איפֹה הָייתָ בְיָסְדי ארץ, הַגֵד אם יָדַעתָ בינה..."?! (איוב ל"ח, ד).

במציאות כזאת, בין ה' והאדם אין שותפות - יש מחיצה!

לעומתם, אברהם הוא נביא (שותף להנהגת ה' בעולם, בלי מחיצה); מכוח נבואתו הוא מתפלל על אנשים אחרים (אפילו על סדום), אפילו אם הם פגעו בו ולקחו את אשתו (=אבימלך). 

אבל צדיקי ירושלם התנהגו כמו נֹח, ולא כאברהם.  

------------------------------------------------------

מתוך: פרקי האבות בספר בראשית, יואל בן נון (עמ' 86-85), תשס"ג


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.