עבד שמכרו רבו

"וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (כ', לב-לג) 

 

ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו:

׳אני ה׳ אלהיכם׳ עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר ׳אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים׳ ומה תלמוד לומר ׳אני ה׳ אלהיכם׳ עוד, כדי שלא יהו ישראל אומרים מפני מה צונו המקום, לא שנעשה וניטול שכר? לא עושים ולא נוטלים שכר!

כענין שאמרו ישראל ליחזקאל שנאמר ׳יצאו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני׳ (יחזקאל כ׳,א)

אמרו לו: יחזקאל, עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו?

אמר להם: הין!

אמרו לו: הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם יצאנו מרשותו.

אמר להם: הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא חוץ לרשותו? ׳והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים אשר סביבותינו וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה׳ אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם׳ (יחזקאל כ׳,לב-לג), ביד חזקה זו הדבר, כמה שנאמר הנה יד ה׳ הויה במקנך אשר בשדה, ובזרוע נטויה זו החרב כמה שנאמר ׳וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם׳, ובחימה שפוכה זו רעב.

אחר שאני מביא עליכם שלש פורעניות הללו זו אחר זו ואחר כך אמלוך עליכם על כרחכם, לכך נאמר ׳עוד אני ה׳ אלהיכם׳.

Volver al capítulo

What does the Shofar Sound like in Neviim and Ketuvim?

The first day of the seventh month is characterized as a day (or Remembrance) of "loud blasts" - Yom Teruah or Zikhron Teruah (Leviticus 23; Numbers 29). We often associate the shofar on Rosh HaShana with the ram offered instead of Yitzhak in the story of Akeidat Yitzhak, or with the sound of the shofar during the Revelation at Sinai. 

What connotation is the shofar meant to have?

To help us gain perspective, we can ask another question: in what context does the shofar appear in Neviim and Ketuvim, and what does the shofar evoke there?

Let’s take a look at some of the many and varied appearances of shofar.

In some cases, such as in the Book of Yirmiyahu, the shofar seems to signify a warning (Jeremiah 6, 17) - which the people do not heed in this case - cause for alarm or call for help (Jeremiah 6, 1), or war (Jeremiah 4, 19).

In the Book of Shoftim, Gideon uses the shofar as part of a motivational battle cry, calling troops to join him and to scare the enemy, making it seem like the army is much more vast than it really is (Judges 6, 34; Judges 7, 18). Shaul uses the shofar in a similar way, as a call to prepare for war (I Samuel 13, 3), but Yoav uses the shofar to halt a battle (II Samuel 2, 28). Nehemiah uses the shofar as an alert that the enemy is approaching and that the builders need to be ready to defend themselves (Nehemiah 4, 12).

In the Book of Yoel, the sounding of the shofar serves to alert the people that the fearsome “Day of God” is approaching (Joel 2, 1), and also acts as a gathering call for people to have a solemn day of fasting (Joel 2, 15).

Yeshayahu presents God as calling for the shofar to be sounded to remind the people of their sins (58, 1), and Yehezkel mentions the shofar as warning the people to repent (Yehezkel 33).

Amos associates the shofar with concern and fear, arguing that if a shofar is blown in a town, the people will be trembling with alarm (3, 6). The book of Iyov also connects the shofar with a negative sense of dread (Job 39, 24).

Though the sound of the shofar certainly attracts attention, sometimes it accompanies extremely joyous events. In Mizmor 81 of Tehillim, people are called to use various instruments to praise God. Sounding the shofar is one of the ways that people are exhorted to praise God (Psalms 150, 4).

When King David at long last brings the Ark of the Covenant (Aron haBrit) to Jerusalem, he and the House of Israel accompany it with loud shofar blasts. This is certainly not a context of war. Here, the shofar blasts joyously call attention to a very important and noteworthy event – the positioning of the Ark of God in its rightful place, the location which would become the centralized site of worship and the recognition of earthly and Divine Monarchy. (II Samuel 6, 15; I Chronicles 15, 28)

In a similar vein, Mizmor of Tehillim sung as part of Kabbalat Shabbat, the sound of the shofar appears along with other happy shouts and trumpeting, joyously welcoming God’s approach to judge the land (Psalms 98, 6), ostensibly thankful that God will judge instead of the corrupt and fallible human judges (Psalms 82; Psalms 94).

We may be familiar with Yehoshua having the Kohanim surround Jericho, blow the shofars, which alerts the people of Israel that it is time to echo the blasts, and then the wall of Jericho tumbles down (Joshua 6).

This seems to be an instance wherein the shofar signifies war, but the appearance of the Kohanim and the Ark suggest that there may be a ritual connotation- that of the entrance of God, the King of Kings.

And a famous verse of Yeshayahu looks to the future, wherein a loud shofar blast will sound, calling the dispersed people of Israel to return to the land from their exile to worship God at the Mount in Jerusalem (27, 13).

According to a mizmor in Tehillim (which is recited on Thursdays), the shofar seems to be sounded on the first of the month (Psalms 98, 6). Could Rosh Hodesh serve as a mini- Rosh HaShana?

We find a mixture of alarm, joy, trepidation, relief, seriousness, and excitement in the sound of the shofar as it appears in the Neviim and Ketuvim (Prophets and Writings). Perhaps these contradictions can all find expression throughout the many shofar blasts of the day we call Rosh HaShana.

Volver al capítulo

כל כך הרבה תועבות?

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר, וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ" (כ"ב, א-ב)

 

"דעת מקרא" לספר יחזקאל (הקדמה לפרק כב):

שעת החורבן קרבה, ועמה גם שעת המשפט הנוקב ויורד עד ליסודותיה של האומה ושל ירושלים. הנביא פורש לפנינו יריעה רחבה מאד של מעשים רעים שבין אדם לחברו, מעשים שנעשו בכל המעמדות שבעם, למן נשיאי ישראל, הנביאים, הכהנים, השרים, ועד עם הארץ. גודש העוונות והחטאים והקשת המגוונת שלהם ממש מדהים, כמו גודש התועבות הנעשות בבית ה' שבירושלים שהנביא רואה במסעו הסמלי (ח-יא).

אפשר שאין הכוונה לומר שכל זה נעשה בדורו של יחזקאל, אלא שרשימת החטאים בדורות האחרונים הצטברה ותפחה, עד שהיה החורבן בלתי נמנע, ורק ממנו תצמח הגאולה, כפי שהדגיש זאת הנביא כמה פעמים. סימוכין להשערה זו אפשר למצוא בפרוט החטאים, בעיקר בפס' ז-יב, שנעשה, כנראה, בעקבות האזהרות שבפרשת קדושים (ויקרא יט-כ) ולאו דווקא בעקבות המציאות כמו שהיא בימי יחזקאל.

 

 

דעת מקרא הוא מפעל פרשנות אורתודוקסי לתנך, שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק. ייחודו של הפירוש הוא בלשונו הבהירה, ובשילוב בין פרשנות מסורתית לממצאי המחקר התנכ"י המודרני (התואם את המסורת), בעיקר בתחומי הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל. מחברים רבים השתתפו בכתיבת ספרי דעת מקרא. 

הפירוש לספר יחזקאל נכתב ע"י ד"ר יחיאל צבי מושקוביץ

Volver al capítulo

כיצד יוכל צדיק להציל עיר?

 

"עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט: וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי: וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים" (כט-לא)

שלוש נבואות קשות בפרקנו. החטאים הקשים המתוארים בהם עוברים כל גבול של יושר ומוסר, של נאמנות לתורה. עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, הטיית משפט, הונאת הגר, אי כיבוד אב ואם ועוד ועוד. ירושלים גרועה בפרק זה מסדום ועמורה, אדמה וצבויים גם יחד. למרות זאת ולמרות כל הנאמר בפרק הקודם וגם בקודמיו, הקב"ה מוכן לתת לירושלים את הפריווילגיה שתבע אברהם עבור סדום ועמורה. יהיה בכוחו של הצדיק הבודד להציל את העיר. אך שני תנאים בל יעברו נדרשים ממנו:

א. עליו להיות גודר גדר, כלומר, מי שמסוגל להיאבק, לפחות חלקית, ברשעה הפושה בעיר, ומי שמסוגל לתקן אותה במידת מה.   
ב. עליו להזדהות עם כאבה של ירושלים, ולעמוד בפרץ לפני הקב"ה ולבקש מלפניו רחמים על העיר.

נבואה זו עשויה לשפוך אור גם על מה שקרה בסדום בימי אברהם. אפשר שהיו מעט צדיקים בעיר, אך לא הייתה להם כל השפעה על אנשי העיר והם לא יכלו לתקנה. אפשר שיכלו לתקנה, אך לא הזדהו עם כאבה ולא בקשו מלפני הקב"ה עליה. אברהם שביקש עליה הזדהה עם כאבה, אך כנראה נואש מלתקנה, שהרי מסרה ביד מלך סדום אחרי שהצילה מיד כדרלעומר וחבריו, ולא דרש בזכות הצלתה לפקח על העיר ועל מעשיה.

משה רבנו הוא הדוגמה הטובה בתגובתו הנמרצת למעשה העגל לאיש גודר גדר ועומד בפרץ לפני ה' כדי שלא ישחית. בנבואת יחזקאל על ירושלים לא היה מישהו בבבואתו של משה.

Volver al capítulo

The Seventh Month in Nevi'im and Ketuvim

The Torah describes the seventh month as one with many holidays which we commemorate: Rosh HaShana, Yom Kippur, Sukkot, and Shmini Atzeret. But the Books of the Neviim and Ketuvim describe other interesting events that happen during the seventh month.

Sadly, we are familiar with one tragic event that happened during the seventh month: the assassination of Gedalya, the governor of the remnant of Judah after the destruction of the First Beit HaMikdash. His blood was spilled, and the murder led to other events that culminated in the exile of the remnant, as well (II Kings 25, 25;  Jeremiah 41, 1).

A false prophet, Hananya son of Azzur, died at a time that his false prophecy of triumph and relief from the Babylonians would have supposedly come true, but did not (Jeremiah 28, 17).

On a happier note, the festivals take on added joy during the time of the early monarchy in Israel: King Shlomo gathers the people of Israel to celebrate the dedication of the First Beit HaMikdash during the seventh month, at the time of the “Festival”- of Sukkot (I Kings 8, 2; II Chronicles 7, 10).

During the period of the Return to Zion, joyous and solemn activities occurring during the seventh month.

The prophet Haggai had begun by calling the people to begin to rebuild the Beit HaMikdash, urging them to strengthen their resolve even though times were economically difficult, and in the seventh month- after some small beginnings, he speaks to the people near the end of Sukkot. He urges them to be strong and to continue the building, and tells them not to be afraid- that though it currently pales in comparison with the first Mikdash, this second one will be glorious when it is completed (Haggai 2, 1-9).

The Book of Ezra describes the people setting out from their cities and gathering in Jerusalem to worship at the altar that the Kohen Gadol Yehoshua had built with the Jewish governor Zerubavel, where sacrifices would be offered (Ezra 3).

In the book of Nehemiah, seventh–month holiday celebrations are described with a prohibition to mourn and an obligation to partake in festive meals, but with some surprising features. First of all, the people gathered from their various cities to hear the Torah being read in Jerusalem on the first of the seventh month (what we would call Rosh HaShana), in a ceremony that seemed reminiscent of the “Hakhel” (Gathering) ceremony (mentioned in Deuteronomy 31, 10-13) which was to take place every seven years around Sukkot time (Nehemiah 8). 

Following that, the people hasten to prepare for celebrating the festival of Sukkot- but Nehemiah mentions that this was the first such Sukkot celebration since the time of Yehoshua! (Nehemiah 8)

The period of the Return to Zion has other parallels with the book of Yehoshua- such as dealing with unfriendly neighbors, attempting to build a society in the Land, and coordinating the autonomous governing powers with the prophetic and religious leadership.

But on the 24th of the seventh month, the people engaged in fasting and repentance, and they read from the Torah. The Leviim recited a long supplication and prayer, with a historical retrospective remembering and listing the good God had done for the people of Israel since the time of the Exodus from Egypt until their days, pledging to commit themselves to following God’s law, not intermarrying, as well as pledging to contribute tithes and other contributions towards upkeep of the Mikdash (Nehemiah 9-10). 

In a hopeful look toward the future, Zekhariah prophesies that one day, the nations of the world will also gather in Jerusalem to celebrate the Sukkot festival during the seventh month (Zechariah 14, 16). 

Volver al capítulo

כינויי גנאי

 

פרק כ"ב עוסק במעמדה של העיר ירושלים.

על מנת לעמוד על מעמדה של ירושלים בספר יחזקאל, נסקור בקצרה את הכינויים השונים שמעניק הנביא לעיר, נוסף על הפעמים שהוא מזכיר אותה בשמה. אמנם, כעסו של ה' על העיר ניכר כבר בזעקת הנביא בפרק ט', ח: "בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם", ובכך שגורלה הוא ההפך מנבואת נביאי השקר: "הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם" (י"ג, טז). עם זאת, נראה שהכעס מגיע לשיאו בפרק כ"ב (פס' ב-ה), בו מתאר יחזקאל את ירושלים כ-"עִיר הַדָּמִים... עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם". כמו כן, בהמשך הוא מתאר את עבודת הגילולים כמטמאת את שמה של העיר ולכן נקראת ירושלים "טְמֵאַת הַשֵּם", ועל אותו משקל נאמר עליה בפרק כ"ג: "אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה". מעתה ששמה של ירושלים נטמא אין עוד מקום להזכיר את השם 'ירושלים', אלא להשתמש בכינויי גנאי בלבד. כך, בפרק כ"ד מוזכרת שוב ירושלים כעיר דמים:

"אוֹי עִיר הַדָּמִים... כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ... אוֹי עִיר הַדָּמִים..."(פס' ו-ט).

בפרקי התקומה של יחזקאל נזכרת ירושלים בשמה המפורש רק פעם אחת:

"כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ". (ל"ו, לח)

אלא שעל אף שבפסוק זה מזכיר יחזקאל את השם 'ירושלים', הוא איננו מכנה כך את העיר בעתיד, אלא מתאר בדרך זו את 'צאן הקדושים' שמילא את העיר בעבר. בכל יתר הנבואות בפרקי התקומה (לד-לט) ובחזון המקדש העתידי (מ-מח) מכנה יחזקאל את העיר בכינויים אחרים ולא בשמה המפורש. ההימנעות מהשימוש בשם 'ירושלים' בנבואות העתיד אולי נובעת מכך שמעשי העם הביאו לא רק לטומאת שמה של העיר ירושלים, אלא אף גרמו למשבר ביחסו של ה' לנצחיותה של העיר.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

הקסמים של מלך בבל

 

"לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד"

תהליך קבלת ההחלטות באשר להתקדמות צבאו לירושלים או לרבת עמון הוכרע אצל מלך בבל באמצעות מעשי קסמים שהיו נהוגים בימיו. הוא 'קלקל בחצים' שמשמעו:

"מילוי אשפה בחצים, עליהם כתובים פתרונות שונים. הקוסם היה מנענע את החצים, והחץ הראשון שנפל מהאשפה הוא זה שנחשב כתשובת האלים". (כשר, יחזקאל א-כד, עמ' 426)

בנוסף הוא אל בתרפים' שהיא שאלת עתידות באמצעות פסלים.

כמו כן מצויין שהוא 'ראה בכבד'. איזכור זה מעניין במיוחד משום שהוא עולה בקנה אחד עם ממצאים ארכיאולוגים וטקסטואליים מהם אנו לומדים כי בעבר נהגו בני-אדם "לראות בכבד". כלומר, לנחש את הגורל ואת העתיד על פי מצבו של כבד שנלקח מבעל חיים שהוקרב כקורבן. כך לדוגמא כתבה אטי קוריאט-אהרון על ממצא שנמצא במגידו:

"נראה כי מנהג הראייה בכבד, יסודו בהשקפה שהכבד, כמקומה של הנפש, משקף את נפש האל המקבל ברצון את הקורבן, והניחוש בכבד הקורבן, עשוי לגלות את רצונו הנסתר של האל. מימצא תבנית כבד שהתגלה במגידו שפך אור ולימד על תהליך הראייה, שנעשה על ידי כהן דת, החל בבחינת קרביה של הבהמה, לאחר מכן הופרד הכבד מיתר האיברים והונח על כף ידו השמאלית של הכהן או על גבי המזבח. הכהן היה מתבונן היטב בכבד ועל פי צורתו והקווים שנוצרו בו, היה מנחש או פותר שאלה מסוימת. כדי ללמד כוהנים את מלאכת הראייה בכבד, הועתקו הכבדים לתבניות העשויות טין, ולעיתים אף נחרטו הסברים בכתב יד על גבי תבניות אלה. באתרים ארכיאולוגים רבים ברחבי המזרח הקדום נתגלו תבניות עשויות טין [שכאלה]...."

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

שריפה טוטלית

 

וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר ה' כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי מַצִּית בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל עֵץ לַח וְכָל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה: וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה:

המשל המובא כאן מתורגם בנבואתנו גם לנמשל. יער הנגב הוא ירושלים, העתידה לבעור באש החורבן. העצים היבשים שביער הם רשעי ירושלים, כעצים יבשים שאין בהם רוח חיים, והם יבערו היטב באש החורבן ויכלו ראשונים. החידוש בנבואה הוא, שהאש תכלה גם את העצים הלחים, שהם הצדיקים ועובדי ה'. הם משולים לעצים בעלי חיות, ענפים ירוקים ופורחים, וצומחים בהם פירות, כדרכם של עצים לחים. האש  אינה מתגברת בהכרח על העצים הלחים, ולחותם מתנגדת לאש. אך כשיש בסביבה עצים יבשים, האש הולכת וגוברת ועולה למעלה, ואז יש בכוחה לשרוף גם את העצים הלחים. כשם שבמשל האש מתגברת מחמת העצים היבשים גם על הלחים, כך בנמשל, מציאותם של רשעים רבים בירושלים ביום פקודה תגרום לחורבן העיר ולכך שגם צדיקיה עתידים להיספות בחורבן זה.

משל דומה נאמר להבנתנו גם בתורה: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה ... אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ--לֹוהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם ... וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת  הַצְּמֵאָה (דברים כ"ט):

להבנתנו 'הרוה' היא העץ הלח. 'הצמאה' היא העץ היבש. מחמת חטאי העץ היבש, השורש הפורה ראש ולענה, עתיד להיספות גם העץ הלח, הרווה. התורה מדגישה, שמחמת חטאו של איש זה ייספו גם רבים וטובים, שהרי 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה', ולא רק נחלתו של העבריין הבודד.

נראה אפוא, שהגענו למצב חמור מאשר בנבואות הקודמות. בפרק ט' התווה המלאך תו הצלה על מצחות צדיקי העיר, והצילם בכך מן הפורענות. בפרק י"ד הצילו הצדיקים כנוח, דניאל ואיוב את עצמם, אף שלא הצילו את סביבתם. בנבואתנו נספה גם הצדיק בעוון הרשע, והחורבן הוא טוטאלי.

Volver al capítulo

השבת בספר יחזקאל

 

מקום של כבוד שמור למצוות השבת בספר יחזקאל.

נראה שחידושו של יחזקאל הוא לא רק בציון השבת מספר פעמים רב יותר מאשר נביאים אחרים, אלא בכך שהוא רואה בשבת אות – ולא לבריאת העולם, אלא לקדושה המיוחדת של ישראל: "לדעת כי אני ה' אלוקיכם" (פרק כ', כ). ואכן, להיותה של השבת 'אות' מצויינים שני נימוקים ביחזקאל:

"וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" (פס' יב);

"וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (פס' כ).

הנימוק הראשון קיים כבר בספר שמות:

"אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות ל"א, יג),

אך הנימוק השני, על פיו השבת מעידה על כך ש"ה' א­‑לוהיכם", הינו חידוש של יחזקאל, ואין לו מקבילה בתורה. נראה כי בדרך זו מעצימה נבואת יחזקאל את מעמדה של השבת: בשמירתה לא רק שהעם משמר את קדושתו, אלא גם מעיד ומנכיח את העובדה שה' א‑לוהיו, וחילול השבת מפר עדות זאת. אלא שכבר עם נתינתה של השבת בדור המדבר, העם חילל אותה, ובכך הוא הצהיר פומבית שהוא איננו נאמן לא-לוהיו, ומעדיף לעבוד אלילים אחרים. משום כך, בנבואת יחזקאל, הנאמרת בדור החורבן, תופסת השבת מעמד מיוחד וייחודי – זוהי עדות ברורה למרחק שבין העם וא-לוהיו, שהביא בסופו של דבר לטומאת המקדש ולחורבנו. זאת גם הסיבה לכך שבנוסף להתייחסויות למקדש בפרק זה, מוזכרת השבת גם בפרקים נוספים (כ"ב, ח; כ"ג, לח) בין הגורמים לחורבן. השבת מוזכרת ביחזקאל שוב רק בפרקים העוסקים בחזון העתידי, שגם בהם עומד המקדש על תילו, ונעדרת מפרקי התקומה של יחזקאל (ל"ד-ל"ט) שלפני חזון המקדש העתידי. נראה שהסיבה לכך היא משום שקיומה של השבת כעדות לכך שה' הוא א-לוהי העם, רלוונטית רק בשעה שהעם איננו חוטא יותר ומכיר בא-לוהיו. מצב זה יתקיים רק כשהמקדש יעמוד שוב על תילו, לא בחורבנו, ולא בעת שהותו של העם בגלות. 

 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

מקדש מעט ומחירו הנורא

 

וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ--דֹנָי ה' אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם:  כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ--דֹנָי ה' שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת  תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם:

בפרק י"א ניבא יחזקאל נבואה קשה על אנשי ירושלים הרואים את העיר, המקדש ומלכות ישראל כשייכים להם לבד. הם שארית ישראל שנותרו בארץ, וגולי בבל, גם אם נותקו בעל כורחם, אינם עוד חלק מעם הבחירה, ועתידים להיטמע בגויים אשר באו שם. יחזקאל אומר שההיפך הוא הנכון! מרכבת השכינה עם השכינה עליה תרד לבבל להיות עם גולי יהויכין, ואנשי ירושלים יוותרו במקדש ריק משכינה ובעיר הריקה ממנה עד לחורבן העיר ולסופם המר. שהיית השכינה בבבל הוגדרה בפי הנביא:

וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם:

שם כתבנו על השכינה השוהה בבית הכנסת 'שב ויתיב' בנהרדעא שבבבל, שנבנה מעפר מקום המקדש (ובמקום נוסף). הביטוי המעשי הידוע לחוט מחשבה זה הוא בדור השני לאמוראי בבל (כתובות ק"י):

דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'.

הפסוק נאמר על כלי השרת מן המקדש, שיגלו לבבל עד ליום פקידת ה' אותם. אך רב יהודה משווה אליהם גם את הגולים עצמם, הצריכים להישאר עם כלי השרת בבבל, שלשם גלתה השכינה עם הכלים.

הסכנה האורבת לגישה זו באה לידי ביטוי בפרקנו. גולי בבל רוצים לבנות מעין מקדש בבבל לשכינה ה'שורה' שם יחד עמם, ואף להקריב בו קרבנות, משהו מעין מקדש חוניו שהקימו יהודי אלכסנדריה בעת גלותם למצרים בימי הבית השני.

אכן, אחרי חורבן הבית השני 'הציעו' שליחיו של רבי יהודה הנשיא לגולי בבל בזמנם, שהחלו לקדש חודשים ולעבר שנים, כלומר, לנסות לקבוע את הלוח העברי בבבל – להקים בבל מקדש ומזבח מעין מקדש חוניו ולכפור באמצעותו בא-לוהי ישראל שבחר בארץ ישראל כארץ חמדתו.

יש בבניית 'מקדש' כזה גם השלמה לנצח עם הגלות מארץ חמדת ה', והבנה שניתן לעובדו בכל מקום.

יחזקאל בפרקנו יוצא נגד עמדה זו במילים חריפות ביותר. הוא מעדיף שיעבדו עבודת אלילים מאשר שיחללו את שם קודשו בהקמת מקדש ה' בבל. רק בהר קדשו במרום ישראל יעבדוהו בית ישראל כולו, ורק שם ירצה אותם ואת מתנות קדשיהם.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.