להיות כמו כולם

 

בשנה ה-5 (לגלות יהויכין), "נפתחו השמים" (פרק א'), והתחילו חזיונות הסילוק;

בשנה ה-6 זקני יהודה ישבו לפני יחזקאל בביתו, והוא טייל בירושלִַם לראות פשעים וסילוק שכינה "במראות  א-להים" (ח' עד י"א);

בשנה ה-7 כבר באו "אנשים מזקני ישראל לדרֹש את ה'", ועדיין חרון אף ה' מתפרץ, וחושף את כוונות ליבם ההפוכות. "והָעֹלָה על רוּחֲכֶם – הָיוֹ לא תהיה! – אשר אתם אֹמרים: נִהיֶה כַגוים, כמשפחות הארצות, לשָרֵת עץ ואבן" (כ', לב);

הייאוש מנטרל הבחירה, והרצון לפרוק עול ולהתבולל בגויים הוא עתיק יומין (להתאַלֵל – להתיוון – להתנצר – להתחתן). אולי כבר בחטא העגל (כדברי משה, דברים ט', ד-כד), ממש עם בחירת ה' ב"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו), נולד הרצון ההפוך, להיות 'כמו כולם', לא להיות 'מיוחדים' – 'תורה מסיני', וגם פריקת עול 'מסיני'.

אולם יחזקאל הרחיק לכת, ואמר, שכל זה התחיל במצרים, ב"כוּר הברזל" (דברים ד', כ). "ביום בָּחֳרי בישראל... נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים... וָאֹמַר אלֵהם: איש שִקוּצֵי עיניו הַשליכוּ ובגִלוּלֵי מצרים אַל תִטַמָאוּ... וַיַמרוּ בי, ולא אָבוּ לִשְמֹעַ אֵלַי, איש את שִקוּצֵי עיניהם לא הִשליכוּ, ואת גִלוּלֵי מצרים לא עזבו..." (כ', ה-ח);

זה מפתיע! היכן שמענו, שה' ציווה במצרים על התרחקות מאלילי מצרים, ובני ישראל הִמרו את פיו ודבקו בפולחנים מצריים? האם היו ליחזקאל מסורות, שאינן כתובות בתורה, על עם ישראל, שלא רצה לשמוע? או, שהוא 'דרש' את הכתוב על הים (שמות י"ד, יב) – "הֲלֹא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים... חֲדַל ממנו ונַעַבדה את מצרים..."?

תשובת הנבואה לייאוש, וההיסטוריה מאשרת – היהודים ישרדו גם בגולה "ביד חזקה ובזרוע נטויה".


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חשיפת התועבות קשה אך הכרחית

Volver al capítulo

לביאה וגורים עלובים

 

ירושלִַם של יאשיהו החלה לתפוס מעמד עצמאי בין אשור ובבל לבין מצרים – "לְבִיַא בין אריות רָבָצה"; שלושה מבני יאשיהו ונכדו 'ישבו' על כסא דוד - "בתוך כְּפִרים רִבְּתָה גוּרֶיהָ" (י"ט, ב).

באמת היה יאשיהו המלך הגדול האחרון לבית דוד (כמו ירבעם בן יואש בשומרון), ואחרי נפילתו צריך לשאת "קינה אל נשיאי* ישראל" (י"ט, א). שניים מבניו 'מלכו' שלושה חודשים בלבד, והובלו "בַּחַחים" (=כבלי תיל, כמו קוצי חוֹחַ) – יהואחז למצרים, ויהויכין לבבל. יהואחז אפילו לא הספיק 'לשאוג'** כמלך, "וישמעו אליו גוים, בשַחְתָם נִתפָּשׂ" (י"ט, ד).

יהויקים הרים קול כמלך (11 שנים), והפעיל את צבא יהודה נגד ערים וארמונות*** תוך כדי המרד נגד בבל. ה' שילח בו "את גדודי כַשׂדים, ואת גדודי ארם, ואת גדודי מואב, ואת גדודי בני עמון..." (מל"ב כ"ד, ב), ובלשון יחזקאל – "ויתנו עליו גוים סביב ממדינות, ויפרשו עליו רשתם... וַיִתְנֻהוּ בַסוּגַר בַּחַחים, וַיְבִאֻהוּ אל מלך בבל... למען לא יִשָמַע קולו עוד אל הרי ישראל" (י"ט, ח-ט).

יש עדויות שונות במקרא על סופו של יהויקים (ירמיהו כ"ב, יט; מל"ב כ"ד, ו; דבהי"ב ל"ו, ו), אבל ייתכן, שהגור השני בקינת יחזקאל הוא יהויקים ובנו יהויכין, כדמות אחת, מפני שגלות יהויכין הייתה התוצאה של מרד יהויקים.

מלכות דוד לדורותיה – "אִמְךָ... בְּדָמְךָ" – גפן מפוארת וגבוהה כמו עץ ענף, הוציאה מתוכה מלכים גדולים – "מַטוֹת עֹז... שִבטֵי מֹשְלים", הושלכה "לארץ", נשרפה באש, הפכה למדבר "צִיָה וצָמָא", "וַתְהי לקינה" (י"ט, י-יד).

______________________________________

* ביחזקאל (מה, ועוד) אין 'מלך', רק "נשיא", כמו בויקרא (ד, כב)
** תיאור הגורים כטורפי אדם בלשון הפלגה, יש בו גם לעג, וגם קינה
*** "אלמנותיו" = ארמנותיו (יט, ז)

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

משל הלביאה והגורים

Volver al capítulo

זעקת הנקמה

 

יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה וְאֶל  בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה: (ג)

יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם: (יב)

יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים בִּנְקָמָה וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם: (טו)

לארבעה נביאים קבצי נבואות על העמים; עמוס, ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל. אך לכל אחד מהם סיבה שונה לנבואותיו על העמים, הקשר שונה ותוכן שונה. יחזקאל זועק לנקמת ה' בעמי האזור. עמים אלו היו הסיבה למרדו הכושל של צדקיהו מלך יהודה במלך בבל. הם השיאו לו את העצה למרוד במלך בבל בחסות מצרים, והם הבטיחו לו בעת שבאו לירושלים בשנה הרביעית לצדקיהו (ירמיהו כ"ז) לגבותו. כשבא נבוכדנאצר לדכא את מרדו של צדקיהו, סובבו כל מלכי האזור את גבם לירושלים ולצדקיהו והניחו לנבוכדנאצר לעשות שפטים בירושלים. על כך אמר ירמיהו בקינותיו: 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם'.

לא די שלא קיימו את חובתם לסייע לבני ירושלים, הם עוד לעגו לאידם של בני ירושלים, שמחו על הנקם שעושה בהם נבוכדנאצר, ובאו בעקבות צבאו כדי לסחור בשבויי ירושלים כעבדים.

בנבואתנו זועק יחזקאל נגד עמון, מואב, שעיר, אדום ופלשתים השמחים לאידם של בני ירושלים. יחזקאל מבטיח להם את נקמת ה' בהם על שמחתם. אכן, כך קרה כעבור שנים לא רבות במסעותיו הנוספים של נבוכדנאצר לאזורנו.

Volver al capítulo

He Who Answered Hananya, Mishael and Azarya - He Who Answered Daniel

 The Book of Daniel relates how Daniel and his peers Hananya, Mishael, and Azarya are young Judean exiles who were taken to serve with other youths in the Babylonian king’s palace, where they are given new Babylonian names. They are confronted by various religious challenges. They endeavor to keep a “kosher” diet, and they convince the king’s chief officer to allow them to continue to refrain from eat the king’s food or wine, other than legumes (Daniel 1). But more grave challenges follow.

When King Nebuchadnezzar sets up an enormous golden statue, he orders all to bow down and worship the statue upon hearing musical instruments, on pain of being consigned to a fiery furnace. A few people take advantage of the opportunity at hand to single out Hananya, Mishael, and Azarya and tell the King that the three of them were refusing to worship the statue. Furious, the king warns the three that if they persist in ignoring the statue, they will be thrown into a fiery furnace. Hananya, Mishael and Azarya reply that God has the power to save them and that they believe He will protect them, but that even if He does not, they will not serve the Babylonian god. They will maintain their allegiance to God no matter what happens to them.

The three are bound and tossed into the burning furnace. After they miraculously survive without even a whiff of smoke emanating from them, Nebuchadnezzar blesses God, orders his people not to blaspheme God, and promotes Hananya, Mishael and Azarya- with new respect for their justified risking of their lives and devotion to God (Daniel 3).

Daniel’s story is reminiscent of the story of Yosef in Egypt. Exiled from the Land of Israel to serve foreign high officials, he succeeds in interpreting dreams and visions of the kings Nebuchadnezzar and then Belshazzar, at very high stakes, and he saves lives in the process. Because of his success, which he attributes to God, Daniel is given purple robes and a gold chain is placed around his neck. He is promoted to a very high rank (Daniel 2; 4; 5; 6).

But some of the other ministers, jealous of his success and promotion, plot against Daniel. They come to King Darius the Mede (now governing Babylonia as part of a Persian empire), who has replaced King Belshazzar, and advise him to issue a royal ban against anyone making supplications toward any god or man other than King Darius for the next thirty days, on pain of being sent into the lion’s den. King Darius puts the edict in writing.

Daniel hears of the written edict. Nevertheless, he continues to kneel in his home three times daily - in a room with windows facing Jerusalem, in prayer and supplication to God. The plotters storm in, and confront the King with this evidence of Daniel flouting the king’s edict. Though the king is fond of Daniel and tries to find a way to save him, the plotters remind the king that any royal Persian edict cannot be changed. So the king orders that Daniel be thrown into the lion’s den. The next day, the king finds Daniel unscathed, but when the plotters are thrown in, their bones are crushed by the lions. The king acknowledges the omnipotence of God, who “delivers and saves, and performs signs and wonders in heaven and on earth…”(Daniel 7, 28).

The stories of Daniel, Hananya, Mishael, and Azarya highlight their remarkable trust in God and commitment to the mitzvoth. Exiled to a foreign land, it might have been made their lives easy if they had abandoned their religious restrictions and customs. Instead, they hold on, remaining committed, while still managing to contribute to their new society and rise high in the ranks, becoming important officials, though there are dangers from despots and plotters.  They are prepared to sacrifice personal comfort and even their lives in order to stay true to their values and loyal to God.  

Life comes with challenges, and difficult decisions. How will we respond? We can be inspired by stories of others in grim situations and we can aspire to have strength and courage to stay true to ourselves to the best of our ability.

Volver al capítulo

בעצם היום הזה

 

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (א-ב)

הנבואה נאמרת בעשרה בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו, ביום בו החל המצור, שנה וחצי בדיוק לפני הבקעת חומת ירושלים, שהייתה חודש לפני החורבן. 

ההדגשה הגדולה על נקיבת הזמן, שם היום, על עצם היום הזה הביאה פוסק חשוב כרבי דויד אבודרהם (והסכים עמו ה'בית יוסף') לִפְסוֹק, שעקרונית דוחה צום עשרה בטבת את השבת, ואילו היה חל בשבת היה עלינו לצום בשבת. אנו נוהגים כמוהו כשהצום חל ביום שישי (בלוח שלנו בשבת אינו יכול לחול), ואז אנו נכנסים לשבת בתענית.

המצור אכן היה קשה מנשוא. הקינה באיכה ד' מתארת מעט מחוויותיו:

"טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב... יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי" (איכה ד', ט-י)

אך ספק בעינינו אם לכך כיוון הנביא כשהזכיר על תחילת המצור את "עצם היום הזה".

עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, הוא מנקודת מבטו של יחזקאל יום החתימה. ביום זה חדל הנביא לדבר אל העם עד לאחר החורבן. מפרק כ"ה ואילך יכתוב יחזקאל את נבואות העמים שבפיו, ובפרק ל"ג, לאחר שיתבשר על שהוכתה העיר, יחל את נבואות הנחמה לעתיד. עשרה בטבת מנקודת מבטו הוא תחילת הגלגול למדרון הבלתי הפיך המוביל מן המצור אל החורבן. משל לחפץ שביר המושלך מראש הגג, שלאחת הדעות בתלמוד הוא נחשב כשבור מרגע היותו באוויר, משום שלא ניתן עוד להצילו.

בו ביום גם מתה אשתו של יחזקאל, והוא נצטווה שלא להתאבל עליה - מותה של אשת הנביא מביע את אותו הרעיון בחריפות. אדם חי, גם כשהוא חולה, לעולם קיימת תקווה להצלתו, ואל יתייאש מן הרחמים. משעה שמת, כבר נגזר דינו, ואין לנו אלא להשלים עם כך.

נקודת מבטו של ירמיהו בירושלים הנצורה שונה מכך בתכלית. ירמיהו נותן סיכוי לעיר למרות כל תועבותיה ולמרות רדיפתו עד ליום בקיעת החומה. ואלו ואלו דברי א-לוהים חיים.

Volver al capítulo

בעקבות עשתורת וענת

 

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אָהֳלָה וְאֶת אָהֳלִיבָה וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תוֹעֲבוֹתֵיהֶן:  כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה:

אהלה (שומרון -  האישה המשנית החיה באוהל שלה) ואהליבה (ירושלים -  האישה העיקרית, שהאוהל שלי נמצא אצלה) מתוארות בפרק זה בתיאורי ערווה קשים מכול. הן מזכירות את האלות הכנעניות, שפסליהן תמיד בדמות אישה עירומה ולמרגלותיהן שרידי גוויות טבוחות ואכולות. האלות המצריות למשל, לבושות לעולם בצניעות. בתרבות הכנענית ההתמכרות לתאוות הבשרים הפכה לאקסטזה, לפולחן דתי, להכרח בל יעבור. לא לחינם נצטוו בני ישראל בעוברם לארץ כנען להיפטר בכל מחיר מן התרבות האלילית הכנענית.

ליד אשקלון נמצא לפני שנים קבר אחים של מאה ועשרים תינוקות בני יומם ליד שוק הזונות שבאשקלון העתיקה. קבר אחים זה מזכיר, שלתאוות הבשרים עם האישה יש מחיר! ההיריון הצפוי, הלידה וגידול הילד. הדרך להיפטר לפחות מן היסוד השלישי של המחיר הוא להרוג את הילד בעת לידתו ולקוברו בחשאי, שהרי הזונה לא נבעלה כדי ללדת ילד. כך נראים הילדים בתיאור הקשה ביחזקאל, וכמצוטט לעיל, כך נראות סביבותיה של האלה הכנענית האכזרית. כך מתאר יחזקאל את השפעתה הקשה של התרבות הכנענית על ירושלים.

*

יהיו מי שיתענגו על התיאורים האירוטיים של הנביא, כך יכתוב הנביא להלן (ל"ג):

בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר בֹּאוּ נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת ה' ... וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם:

כך הבין גם חיים חפר בשירו על יחזקאל את נבואותיו, והתלהב ממנו בהתאם, וקרא לו "בומבה של נביא". אולם, אדם בעל ערכים נרתע מתיאורים אלה, ולכך התכוון הנביא.

Volver al capítulo

אהרון

אהרון הכהן ידוע כאיש אוהב שלום ורודף שלום.

מידת האהבה של אהרון ניכרת ביחסו אל אחיו, משה: למרות שאחיו הצעיר נבחר ע"י ה' להיות המנהיג של העם, אהרון אינו מביע קנאה או תחרות, אלא להפך – שמח לראות את משה, מקבל את מנהיגותו ללא עירעור, ומוכן להיות המשנה, לסייע למשה בעמדו לפני פרעה, ולשמש לו לפה. גם מידת הענווה של אהרון בולטת בסיפור זה, והנכונות שלו לקבל את רצון ה'.

בהמשך, אהרון מקבל את התפקיד של הכהונה. הכהן מייצג את העם בעבודת הקודש, הוא המקריב את קרבנותיהם, מכפר עליהם, ומאפשר להם את ההתקרבות אל ה'. הכהן נושא על ליבו את החושן ואת האורים והתומים, אשר עליהם רשומים כל שבטי ישראל, ובכך הוא מייצג את העם בעמדו לפני ה', וגם יכול לשאול בה' עבורם.  הכהן מדליק את המנורה ע"י השמן שהביאו כל ישראל, ובכך הוא משמש שליח של העם בעבודת המקדש.

מידת האהבה, היא המאפשרת לחבר בין אדם לאדם, ולכן דווקא אהרון, שאהב את הבריות היה מסוגל להתחבר אליהם ולהיות הנציג שלהם לפני ה', ואף לעשות שלום ביניהם ולאחדם כאומה שלמה העומדת לפני ה'.

גם מידת הענווה של אהרון נדרשת בעבודת הקודש, בה האדם צריך לעשות את רצון ה' במדויק, ללא פניות אישיות.

Volver al capítulo

דוד - מידת המלכות

 

דוד הוא מלך ישראל הנבחר על ידי ה'.

בקבלה ובחסידות דוד המלך מסמל את מידת המלכות עליה נאמר 'לית ליה מגרמיה כלום' (=אין לה משלה כלום). התנועה הנפשית של מי שמאופיין במידה זו היא ענווה גדולה, ביטחון מלא בקב"ה והבנה כי כל מה שיש לאדם, בכל המישורים, הכל הוא מאת ה'.

ואכן, זהו סיפור חייו של דוד המלך. בסיפור דוד וגולית, כאשר דוד מנסה לשכנע את שאול שהוא מסוגל לפגוע בגולית, הוא מספר על כך שהכה את הארי ואת הדב (שמואל א י"ז, לד-לו) אך מייד מוסיף "ה' אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה" (שם, לז). מי שבאמת עומד מאחרי הדברים זה ה'. תובנה זו מלווה את דוד כל ימי חייו ואפשר אף לומר שהצורך בתקופה ארוכה של בריחה משאול ונדידה בחוסר ביטחון ממקום למקום, הוא על מנת לחדד את התלות של דוד בה'. להוציאו מתחושת המוגנות ו'המקום הבטוח'.

גם העובדה שלאורך כל הדרך דוד אינו מנסה לזרז ולקדם את מעמדו על מנת לתפוס את המלוכה, נובעת מאותן תכונות. פעמיים יכול היה דוד לפגוע בשאול, אולי אף בצדק, אך דוד התנגד משום ששאול עדיין משיח ה' (שמואל א כ"ד, ו; שם כ"ו, יא). כאשר שאול מת דוד אינו תופס את המלוכה אלא לאחר שהוא שואל בה' (שמואל ב ב', א) ואף זה רק ביהודה. הוא מתנגד בתוקף לפגיעה בבנו של שאול ובאנשיו על מנת להשתלט גם על ישראל (שם ג'-ד').

גם לאחר שחטא וחזר בתשובה דוד קיבל על עצמו את הדין ואת העונש בהכנעה ולא ניסה לכפוף את המציאות. כך כאשר קלל אותו שמעי בן גרא (שמואל ב ט"ז, ה-יג) וכך לאורך כל סיפור בריחתו מאבשלום.

כל חייו היו בבחינת "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כ"ז, יד). 

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.