לא יגבהו בקומתם כי נתנו למות

"לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם, וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים, וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם, כָּל שֹׁתֵי מָיִם:  כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית, בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר" (ל"א, יד)

 

וזה אזהרה אל מלכי מצרים ואשור

יזהרו כל עצי מים שלא יגבהו בקומתם,

וידעו כי מימי השפע בא מה', הוא המשפיל אף מרומם.

"ולא יתנו את צמרתם"- רוצה לומר שמלכיהם לא יגבהו על מלכים אחרים,

"ולא יעמדו אליהם" רוצה לומר האלים שלהם, (מלשון אל גוים) היינו מלכיהם שעשו את עצמם לבני אלים ואלהות, לא יעמדו בגבהם,

שכל שותי מים היינו המקבלים השפע לא יגבהו בלבבם כבני אלים, כי כולם נתנו למות.

שמתנאי האלהות שיהיה נצחי, ושיהיה נעלה מהעולם התחתון, ושיהיה נעלה מבני אדם בעלי חומר,

והם כולם נתנו למות ואינם נצחיים, אל ארץ תחתית, לא לשמים וממעל לככבי אל, ובתוך בני אדם לא בתוך האלים והמלאכים, כי הולכים אל יורדי בור לקבר:

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1879 - 1809), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה" מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

The Path of Repentance throughout the Tanakh

The Fast of Gedalya, commemorating the tragic murder of the leader of the remnant in Judah after the Destruction of the First Beit HaMikdash, is also the third day of the Asseret Yemei Teshuva (Ten Days of Repentance) and the first day of Slihot for Asseret Yemei Teshuva. In Ashkenazi communities the central prayer of today’s Slihot is called Horeita Derekh Teshuva L’Bat HaShoveivah (You have shown the path of repentance to the wayward daughter).  It is said responsively with the entire congregation and it speaks of the sins and Teshuva of a number of people in Tanakh.

 

Adam eats from the forbidden fruit and then blames Hava. As a result, he and his descendants will have to toil the earth in order to have a livelihood. He is expelled from the Garden of Eden. God does not abandon him, though.

Kayin, after bringing an offering that was not acceptable to God but sees that his brother’s offering was accepted, commits the first murder. He, like, Adam, first attempts to hide from God, but then is stricken by the enormity of the guilt that stays with him.

Read and listen more about Adam and Kayin, possible reasons for Kayin’s rejected offering, Kayin and Hevel, and Kayin’s potential motives.

 

Reuven is there with the brothers when they throw Yosef into the pit. He attempts to save Yosef by himself, but he is too late – Yosef has already been removed from the pit and sold. Reuven also interferes with the intimate life of his father. Reuven tries to make up for his sins later on, and expresses anguish for not adequately protecting Yosef. 

Read more about Reuven’s sin involving Bilhah and his attempt to save Yosef.

 

Yehuda, like Reuven, balks at the thought of killing a brother. Yehuda suggests to the other brothers that they sell Yosef instead of killing him. They agree, but the monstrous decision of leaving their brother to a cruel fate in a foreign land haunts him later, when he realizes the full horror and takes responsibility for his actions. Yehuda also sins in his conduct with his daughter-in-law, first preventing her from her yibum (levirate) rights with his remaining son, and then, after unwittingly engaging in an intimate encounter with her, sends her to be burned when she becomes pregnant. When she reveals to him what happened, he rescinds the order and acknowledges his sins and culpability.

Read and listen to various perspectives of the Yehuda and Tamar story, as well as to an analysis of the moment where Yehuda demonstrates to Yosef that he has changed for the better.

 

Ahav is a complicated character. A king of the Northern Kingdom of Israel, he marries Izevel, a foreign idol-worshipper and followers her lead, spreading Baal worship and forcing the worshippers of God to go into hiding in fear of being killed. He stands up to the King of Aram and prevails, with the help of God. He persecutes the prophets of God, but also seeks them out. He generally seems to care about his constituents- when he covets Navot’s vineyard, he asks to buy it and offers a generous replacement. When Navot refuses, Ahav is distressed but does not threaten Navot. Ahav, however, gives Izevel free reign to do as she pleases. She then sets up a kangaroo court with false witnesses to declare a fast, to execute Navot on false charges and confiscates his property, causing the vineyard to become the property of King Ahav. After Ahav is confronted by the prophet Eliyahu, he becomes very remorseful, mourns, and does his best to repent.

Read more about the fascinating figure of Ahav, his moment of faith, and his involvement in the terrible crime against Navot.

 

The People of Nineveh (in the time of the prophet Yona) were so steeped in sin that God commanded Yona to tell them that Nineveh would be “overturned” in forty days’ time- a word reminiscent of the overturning and complete destruction of the City of Sodom. The people of Nineveh heeded Yona’s warning and, at the order of the king, engaged in major communal fasting and repentance. Yona struggles with the idea that such a strong Divine decree of destruction can be thus cancelled as God demonstrates an emphasis on the values of compassion and mercy.

Read more about the story of Yona and the people of Ninveh and about God saving Yona from destruction, as well. 

Volver al capítulo

גאווה

"בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים" (כ"ח, ב)

 

גבהות הלב הוא מה שאדם חושב את עצמו במעלה יתר שאת ממה שהוא באמת,

והוא תועבה אצל ה', כמו שכתוב: "תועבת ה' כל גבה לב"

ולכן אמר שהעונש המיועד עליו יהיה בעבור שגבה לבו עד שייחס לעצמו אלהות מצד גבהות הלב,

ומצד מקום שבתו נפרד מבני אדם, כי ישב בלב ימים כאלהים היושב נפרד מן הברואים,

"ואתה אדם ולא אל", רוצה לומר, כי היו בני אדם שהיה בם אלהות מצד נפשם, כמו משה איש האלהים, ודניאל "די רוח אלהין בי", אבל אתה רק אדם ולא אל שלא נמצא בך שום אלהות, רק "ותתן לבך כלב אלהים", אתה נותן אותו לזה ואין בך שום שפע אלהות. 

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1879 - 1809), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה" מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

גאווה חסרת בסיס

 

מלך צור רואה עצמו אלוה. בתגובה לגאוותו של מלך צור, הרואה עצמו כאלהים, יבואו עליו עריצי גויים, יכוהו וימיתוהו. והנביא לועג: "האמר תאמר אלהים אני לפני הרגך ואתה אדם ולא אל ביד מחללך" (ט).

מי שזוכר את התמונות של צ'אוצ'סקו המוצא להורג, יבין פסוק זה. איזו פליאה הייתה על פניו. האיש שראה עצמו בעל כוחות-על, ככל יכול, עומד לפתע מול כיתת יורים. הדבר לא ייתכן. והוא מתפלא, והוא רואה במציאות הטופחת על פניו מין אירוע אבסורדי, דמיוני, לא ייתכן. לא מציאותי.

אצל מלך צור יש משהו יותר מזה. וכך נאמר על מלך צור:

בן אדם שא קינה על מלך צור ואמרת לו
כה אמר אדני ה' אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי:
בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסכתך
אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב...
את כרוב ממשח הסוכך
ונתתיך בהר קדש אלהים היית בתוך אבני אש התהלכת:(יב-יד)

התיאור הוא תיאור שלא מן העולם הזה. יש כאן שילוב של שני מקומות מוכרים לנו: גן עדן מחד, והיופי של המשכן מאידך. האבנים המפארות את מלך צור, הן האבנים המשובצות בחושן של הכהן הגדול! מלך צור, בגאוותו, משלב את השניים: את גן העדן של אדם הראשון טרם החטא, ואת בגדי הכהן הגדול, המורם מעם, המטהר את ישראל מחטאיו.

ומה עושה מלך צור? יש כאן ניגוד נורא: המלך המשקף את הטוהר והטוב. את האדם טרם חטאו ואת הכהן הגדול הנקי מחטא, אדם זה הוא - מלך צור. והוא אינו מתנהג כפי שהוא נראה. הוא מחלל את מקדשו (טז-יח). ועונשו, גם הוא מוכר לנו מתיאור המשכן: "ואוצא אש מתוכך היא אכלתך ואתנך לאפר על הארץ לעיני כל ראיך". זהו עונשם של נדב ואביהו. הם הביאו אש זרה למשכן, ואש יצאה מתוכם ושרפה אותם, והם היו לאפר על הארץ לעיני כל רואם.

 

נערך ע"י צוות אתר התנך, 

 לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת.

Volver al capítulo

כבקרת רועה עדרו, ברחמים

 

כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל... (יב)

לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' אֲלֵיהֶם הִנְנִי אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה בִרְיָה וּבֵין שֶׂה רָזָה: יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל הַנַּחְלוֹת עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה אֶל הַחוּצָה: (כ-כא)

רבי אמנון ממגנצא בתפילת 'ונתנה תוקף' תיאר את 'בקרת רועה עדרו' כיום המשפט שבו יקצוב ה' את גזר דינו של כל 'שה', של כל אדם. אך הנביא רואה בקרה זו לא כיום דין אלא כיום של רחמים גדולים, ושל הצלת צאנו של הקב"ה הנפוץ בין ההרים בערפל. רק אחרי שיציל הקב"ה את צאנו מלהיות טרף ומאכל לחיית שדה, רק אחרי שיצילם מרועיהם שבגדו בתפקידם ואכלו את הצאן במקום לרעות אותו, אז ישפוט הקב"ה בן שה בריה לשה רזה. גם בצאן השלו, התמים והרדוף ישנם מאבקים, יש ניסיונות השתלטות פנימיים ויש אלימות בין שה לשה. ה' ישפוט בניהם ויציל את החלשים בידי אחיהם החזקים והבריאים מהם.

נבואה זו שופכת אור על הדגשת המקרא (בספר שמואל ובספר תהילים) על בחירתו של דויד בשל היותו רועה צאן, שידע להילחם נגד ארי ודוב כדי להציל את צאנו. דויד, לדברי הנביא ישוב להיות רועה הצאן, המנהיג שימסור את נפשו להגן על עמו מאויביו, ולעשות ביניהם צדקה וממשפט.

זוהי נבואת הנחמה הראשונה שאומר יחזקאל לעמו אחרי החורבן. כל נבואות החורבן, שלא נועדו לשכנע, היו במטרה של 'וידעו כי נביא היה בתוכם'. בנבואה זו אנו מבינים מדוע חשוב לדעת שיחזקאל אכן נביא ה'. כשם התקיימו כל נבואות הזעם שלו על החורבן, כך תתקיימנה עתה כל נבואות הנחמה והגאולה.

Volver al capítulo

ארבעת עיקרי הנבואה

 

פרק זה מסכם את הפרק המרכזי בחייו הנבואיים של יחזקאל - ההכנה של העם בגולה לחורבן.

במרכזו של הפרק מתוארת הגעת הפליט המבשר על החורבן, ובמהלכו חוזר יחזקאל על ארבעת המטרות העיקריות של נבואתו ומסכם אותן:

א. נבואת הצופה - עונשו של העם מגיע לו. ויותר משהוא מגיע לו, העם הוא האחראי הבלעדי לנפילתו לאחר שבחר להתעלם שוב ושוב מאזהרותיהם של נביאי ה' הצופים מעל החומה.

ב. דרכי התשובה - מצבו של העם היה ותמיד יהיה בר תקנה. ניתן היה לשנות את גזר הדין לפני הנפילה: היה בכוח העם להיות זכאים מצד עצמם ולא להיענש על חטאי אבותיהם, וניתן יהיה להשתפר ולחזור ולזכות בטוב ה' גם כאשר כבר שקעו עמוק בחטאי הגלות.
הייתכן? להזדכות על מעשי העבר רק על ידי שינוי ההווה והעתיד? יתכן ויתכן, אומר ה', ואדרבה- דרכיכם לא יתכנו!

ג. מאיסת ירושלם - ירושלים אינה מייחדת את יושביה, כי אם מעשי האנשים. דווקא העם הגולה הוא זה שיזכה להישמר ולשוב להתחדש, ולו נתנה התקווה.
גם יושבי חורבות הארץ, כמו אנשי ירושלם לפני החורבן, בטוחים שהם יהיו אלו שיקימו מחדש את עם ה'. גם הם כמו קודמיהם טועים בגאוותם וגם הם ייעלמו מן ההיסטוריה.

ד. הנביא בגולה - יחזקאל איננו עוד אמן המרים מופעי נבואה לשעשע את העם, והגלות איננה סוף לקשר של ה' עם עמו. קיומו של נביא בקרב העם בגולה צריך להמחיש לעם כי ה' ממשיך ללוות אותו בדרכו הארוכה בגלות. רק כעת, כאשר מגיעה בשורת החורבן לאנשי הגולה, ידעו כולם שאכן - "נביא היה בתוכם"

ארבעת מטרות הנבואה הללו אולי גם משקפות את מטרות הנבואה באופן כללי, ולא רק אצל יחזקאל:

הנביא משמש כצופה ומזהיר את העם מפני העונשים העתידים לבוא עליהם, כאשר בעצם נבואתו נעוצה גם הנחת היסוד כי אדם יכול לשנות את גזר דינו ולהשפיע עליו. הנביא גם מהווה שליח של ה' לעם: להבהיר לעם מה עיקר ומה טפל- המעשים מול הכוונה והקרבנות מול הצדקה, ובכלל- מהווה צינור והוכחה לקשר של ה' עם עמו.

Volver al capítulo

הכבוד ושברו

 "בְּמַיִם רַבִּים הֱבִיאוּךְ הַשָּׁטִים אֹתָךְ רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים: " (כ"ז, כו)

 

במים רבים הביאוך השטים אותך –

כדרך האניות הגדולות שמפליגין אותן לתוך פלגים הים

ומתוך שנתמלאת וכבדת בא רוח הקדים ושברך בלב ימים

ולענין דוגמת העיר

מתוך שנתמלאת עושר גבה לבך ובא עליך פורענות:

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

שנה וחצי אחרי החורבן

 

וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר: וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד: (ל"ג, כא-כב)

לא לגמרי ברור אם 'שתי עשרה שנה' מכוון לשנה השתים עשרה או שיש כאן קיצור של 'עשתי עשרה שנה', והכוונה לשנה האחת עשרה. לפי האפשרות הראשונה לקח לפליט שנה וחמישה חודשים להגיע לעירו של יחזקאל לספר לו על חורבן ירושלים. שלושה דברים למדנו מכך:

א. ה' לא אמר ליחזקאל דבר על חורבן העיר, והנביא לא ידע על החורבן אלא שנה וחצי לאחר שהיה. למדנו מכאן, שהנביא אינו יודע בנבואה גם דברים חשובים ביותר אם אינם חלק משליחותו אל העם לומר להם את דבר ה'. ה' לא דיבר עם העם על ידי יחזקאל  מיום המצור, במשך שלוש שנים תמימות, מהשנה התשיעית.

ב. הגולים המעטים שהגיעו עשו דרך של כמעט שנה וחצי לבבל. אין יודע היכן התעכבו ומה התלאות שעברו בדרכם.

ג. העובדה שהגיע אל יחזקאל פליט אחד, ושדבר החורבן לא נודע לכל העם מעידה על מספר הגולים הקטן שהגיע לבבל. בירמיהו כתוב שהגיעו לבבל בשנה שמונה עשרה לנבוכדנאצר 832 גולים, ובשנת עשרים ושלוש לנבוכדנאצר הגיעו 745 גולים. החורבן לחשבוננו היה בשנת תשע עשרה שנה לנבוכדנאצר, ואפשר שרובם הגיעו לבבל רק לאחר ארבע שנים. כל שאר בני ירושלים נספו ברעב ובדבר בזמן המצור, בחרב בעת הבקעת העיר ובדרכים הקשות שהובלו בהן לבבל כגולים.

עוד למדנו מנבואתנו, שפיו של יחזקאל נפתח לאחר שהקב"ה סגר את פיו ביום המצור (לעיל כ"ד, כז), ביום שמתה אשתו של יחזקאל והוא אף לא הורשה להתאבל עליה. עתה נפתח פיו כדי לבשר לעם ה' את נבואות הגאולה.

Volver al capítulo

תובנות על מכות מצרים

 

וְנָתַתִּי אֶת בְּשָׂרְךָ עַל הֶהָרִים וּמִלֵּאתִי הַגֵּאָיוֹת רָמוּתֶךָ:  וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ מִדָּמְךָ אֶל הֶהָרִים וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ: (ל"ב, ה-ו)

בסדרת הנבואות על מצרים – המעבר מפרק ל"א לפרקנו, פרק ל"ב, הוא גם מעבר מנבואות יחזקאל שלפני החורבן אל הנבואות שאחרי חורבן ירושלים. זעקת הנקמה של הנביא כלפי מצרים ממשיכה גם בנבואה זו. הנבואה מזכירה כמה ממכות מצרים, ואת התחדשותן העתידה. נזכרות מכות דם חושך וכנראה גם כנים ("ומלאתי הגאיות רמותך", פסוק ה), וכמובן מכת בכורות בהכרעת גיבורי מצרים. בשורותינו הקצרות נעסוק במכת דם.

וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר  בַּיְאֹר לְדָם (שמות ז'):

התורה סתמה לא פירשה איך הפכו המים לדם. האם נסתפק במילים 'ה' עשה נס'? ההיה הנס ריאקציה כימית במים ותו לא?

אפשר שמה שסתמה התורה התפרש בנביא. אהרון הכה במטהו את היאור, אך עוצמת המכה הייתה מכוח ידו החזקה וזרועו הנטויה של משלחו, הקב"ה. ההדף האדיר של המכה והתהודה שגרם במי היאור ביקעו את תניני היאור שהיו אלי מצרים, והיאור נמלא בדמם כמו בנבואתנו, שדם התנין ממלא את כל מאגרי המים. כך נפרע ה' בראש ובראשוני מאלוהי מצרים, ורק אחר כך מן המצרים עצמם. מכת חושך המתוארת בנבואתנו היא מכה באלוהי מצרים. אל השמש והתנין היו ראשי אלוהי מצרים, הראשון – אל הטוב, והשני- אל הרע.

משמעות נוספת לכך שמכת דם הייתה הריגת התנין המצרי ואחיו: ניתן לשער שה'היגיון' שהוסבר מאחורי הגזירה האכזרית להשליך את ילדי ישראל ליאור היה צו של התנין האל לקבל את ילדי היהודים למאכל. אכן ניתן להניח, שילדי ישראל שהושלכו ליאור נטרפו חיים בידי התנינים. מות התנינים במכת הדם היה נקמת הקב"ה בהם על דם הילד היהודי הקטן.

Volver al capítulo

כי האדם עץ השדה

 

יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ-לֹוהִים: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ: וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ: (ל"א, ט-יא)

המדע החוקר את 'נפשו' של הצומח עדיין אינו מפותח דיו. האם יש לצומח רצון כלשהו, מעין חוויה 'נפשית'? האם הוא מגיב לתופעות שאינן ביולוגיות – בוטניות – פיסיקליות או כימיות בסביבתו? בעבר פורסמו מחקרים על תגובתו של הצומח למוסיקה ולמצב רוח של מריבה בסביבתו, אך למיטב ידיעתו של כותב השורות אין מסקנות מפותחות בתחומים אלו.

חז"ל דיברו במעשה הבריאה על 'חטא הארץ' הקשור בעץ, שאין טעמו ופריו שווה. האתרוג נבחר לשמוח בו לפני ה' בגלל שיש קשר בין בן טעם עצו לבין טעם פריו. חטא הארץ והעץ עשוי להיות קשור לעץ הדעת שבגן העדן, שהאדם מוזהר ממנו ומפירותיו, וגורש מן הגן לאחר שחטא בהם. הנוכל להגדיר את עץ הדעת המכיל בקרבו את החטא כמי שחטא בעצמו?

 כשהאדם גורש מן הגן קוללה האדמה בעבורו. גן העדן ועציו נעלמו, ולא נדע לאן.

בפרקנו חטא העץ המובחר שבגן העדן, גן הא-לוהים, בחטא הגאווה. יופיו, גובהו, צילו, העובדה שבעלי החיים ובני האדם נזקקו לצלו ולענפיו הביאוהו לגאווה זו.

עץ דומה בדמיון רב לעץ המתואר כאן נראה גם לנבוכדנאצר מלך בבל בחלומו (דניאל ד'). גדיעתו והשחתתו של העץ בחלום התגשמו במציאות במה שקרה לנבוכדנאצר עצמו בחייו האישיים.

 נבואתנו שואבת ממה שנאמר בבראשית (י"ג), שגן ה' הוא ארץ מצרים בשל מימיה הרבים והשמש הזורחת בה בעוצמה. פרעה (חפרע) מלך מצרים הוא עץ הדעת בעדן בגן א-לוהים, והוא ייפול שדוד בשל גאוותו ובשל הבגידה בממלכת יהודה. נבואה זו נאמרה בר"ח סיוון, כחודש לפני שהובקעה חומת ירושלים וכחודשיים לפני החורבן.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.