משחק המעצמות
הפרקים על מצרים (כ"ט - ל"ב) הם יחידה אחת. ברוב התקופות רָבצה מצרים בתוך הנילוס, מוּגֶנֶת על ידי המדבריות - "התַנים (=התנין) הגדול הרֹבֵץ בתוך יְאֹרָיו" (כ"ט, ג) - באורחות החיים, בדת ובתרבות, שמרה מצרים על עצמאותה אלפי שנים. פעמיים יצאה מצרים למסעות מלחמה למרחבי כנען וצפונה, אחרי שספגה כיבוש זר:
באלף השני לפנה"ס (בימי האבות, יעקב ויוסף) שלטו במצרים פרעוני ה'היקסוס', ממוצא שֵמי. גירוש הזרים ממצרים פתח תקופה של אימפריה מצרית, ומלכי כנען השתחוו (ברובם) לפרעוני מצרים. זה גם היה הזמן של שעבוד בני ישראל, כמו שאמר עליהם פרעה - "הבה נִתְחַכְּמה לו, פן יִרְבֶּה, והיה כי תִקְרֶאנה מלחמה ונוסף גם הוא על שֹנְאֵינו, ונלחם בנו, ועלה מן הארץ" (שמות א', י). יציאת בני ישראל, ומלחמות המצרים נגד גויי הים (הפְּלִשְתים והאחרים), סימנו את סוף השליטה המצרית מעבר לגבולותיה, ופתחו פתח לעצמאות ישראל בארצו, במקום ערי כנען הנאמנות לפרעה.
בפעם השנייה, כבשו האשורים (שוב שליטים שמיים) את מצרים במאה השביעית לפנה"ס (ימי מנשה), וכאשר נחלשו וסולקו, יצאו שוב פרעוני מצרים (פְּסֶמְתיך, נְכוֹ, חָפְרַע) למסעות מלחמה לבניית אימפריה, שתרחיק מגבולות מצרים את צבאות הצפון.
גם ירמיהו (מ"ו-מ"ז) וגם יחזקאל (כ"ט-ל"ב) נזעקו נגד היומרה המצרית, שתביא אסון למצרים - כי בבל הצפונית תַכֶּה גם את מצרים עצמה. אבל למה - הרי המצרים לא יבינו ולא יקשיבו לנבואות האלה?
על הדרך, היומרה המצרית תגרור חורבן ליהודה ולירושלִַם, והנביאים ניסו לעצור את היהודים מלהישען על מצרים.
רק אחרי הוצאת מצרים ממשחק המעצמות, שוב "אַצמיח קרן לבית ישראל" (כ"ט, כא), אבל זה יקרה בפועל רק בתקופה הפרסית, בהקמת הבית השני.
גן עדן של פיניקים
יחזקאל הכיר היטב גם את התרבות הפניקית, והשתמש בה כנגד הפניקים. "דָנִאֵל" החכם (כ"ח, ג) מֵעלילות אוּגָרית הקדומה (נזכר לעיל עם נֹח ואיוב; י"ד, יד-כ);
"גן אלהים... בעֵדֶן" (כ"ח, יג) מֵעלילות גִלְגָמֵש (והדומות לה); וגם גן פלאי של "כְּרוּב מִמְשַח (=מדוד למלכות, בתוך חוּפַּת) הסוֹכֵך". תיאור גן העדן בעלילות העמים שונה והפוך מהגן הטבעי שנטע ה' עבור האדם; בתורה הגן הוא ללא כרובים, הללו מופיעים "מִקֶדֶם לגן עדן" (בראשית ג', כד), אחרי גירוש האדם. בגן המיתולוגי היו מתהלכים על "אבני אש" (כ"ח, יד), ופירות העצים בגן היו אבנים יקרות, משובצות ב'סוֹכֵך', ובהן 9 מאבני החושן (כ"ח, יג / שמות כ"ח, יז-כ). בתורה הן על לב הכוהן, האדם.
בתורה ה' פונה אל האדם. במיתולוגיה, בני אדם מחפשים אגדות 'מופלאות'.
המשותף העיקרי בין גני העדן ביחזקאל ובתורה הוא הגירוש בגלל החטא, וחטאי צור, שהם גאוות העושר העצום, והמסחר הבינלאומי, שהתמלא "חמס" (כ"ח, טז) – ביטוי המזכיר את חטאו של דור המבול.
ברוחו של יחזקאל, הוספתי וגיליתי בצור את 'החטא ועונשו', בהקבלה למלכי ישראל: חירָם ישב על כסא אביו, ומלך 34 שנה. חירָם כיבד את דוד ושלמה, ואת ה' א-לוהי ישראל (מל"א ה', טו-כה). אחרי שרשרת רציחות השתלט אֶתְבַּעַל כהן עַשְתֹרֶת על צור, וגם על צידון, והוא אביה של איזֶבֶל (מל"א ט"ז, לא), אשת אחאב.
גם עמרי השתלט על ישראל במלחמת אחים, אחרי שרשרת רציחות; איזֶבֶל הביאה לשומרון את פולחן הבעל והאֲשֵרה, והעצימה את הרציחות בהריגת נביאי ה'. הבת עתליה העבירה את תרבות הרצח עם פולחן הבעל, גם לירושלִַם.
סַנחֵריב הכניע ופיצל את צור וצידון לשתי ממלכות חלשות, ונְבוּכַדְרֶאצַר החריב את צור היבשתית במקביל ואחרי חורבן ירושלִַם.
בעיניים נוצצות
הבקיאות והידע של יחזקאל בפרטי המסחר הבינלאומי מדהימה; יש הסוברים*, שהוא שמע שיר תהילה מגולי צור, שהגיעו לבבל גם הם, והפך אותו לקינה.
צור "רֹכֶלֶת העמים אל איים רבים" (כ"ז, ג) מתוארת כאניה מפוארת, שכל חלק בה יוּצַר במקום אחר, המומחים מכל הממלכות משרתים עליה, וסחורות היצוא מכל הארצות, על סיפונה.
מאות שנים לפני הכובשים האשוריים, ובמיוחד מימי חירָם ודוד (שהחליש את גויי הים הפלשתים, וכרת ברית עם תֹעי מלך חמת; שמו"ב ט'-י'), הפכה צור (עם צידון) כמעט בלי כוח צבאי, למעצמה כלכלית, בירת המסחר בים הגדול (=התיכון), ואף הקימה מושבות מחופי קפריסין עד ספרד וצפון אפריקה (קרת-חדשת =קרתגו).
מרתק לגלות את היצוא החקלאי הארצישראלי על האניה הצורית - לא ארזים וברושים משניר ולבנון, לא "שֵש ברִקמה ממצרים" (כ"ז, ז), לא "כסף, ברזל, בדיל ועופרת" מתרשיש (=סרדיניה, או דרום-ספרד; כ"ז, יב), לא "סוסים ופרשים ופרדים" (כ"ז, יד) מהצפון, ולא זהב ובשמים ו"אבן יקרה" (כ"ז, כא-כב) משְבָא ועֲרַב.
"יהודה וארץ (ממלכת) ישראל הֵמה רֹכְלָיִך בחִטֵי מִנִית (משובחות) ופַנַג (=דגן קלוי), ודבש ושמן וצֹרי (=שרף יקר לרפואה ולקטורת), נתנו מַעֲרָבֵךְ" (= סחורה בערבון; כ"ז, יז).
תארו לכם צעירים מיהודה, ששלמה המלך שלח באניות עם 'עבדי חירָם', במסעות זהב לאופיר (מל"א ט', כז), וחכמי צור "הֵמה חֹבְלָיִךְ" (כ"ז, ח), כי הם ידעו לנווט בים על פי הכוכבים, שגם סגדו להם - אלה שהעיניים שלהם נצצו מכל העושר והחכמה שמסביב, גם התפתו אחרי אליליהם. מי שאהב ארץ זבת חלב ודבש ושבעת המינים, נשאר נאמן.
------------------------------------------------------------
*ראו משה אילת, קשרי כלכלה בין ארצות המקרא בימי בית ראשון, עמ' 197-196,159-153,100,95-94
צאן או אדם?
"וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (ל"ד, לא)
כשתהיו צאן מרעיתי, שארעה אתכם דעה ובינה והשכל, אז תקראו אדם לא צאן ובהמה.
כי כשיתפתה האדם לתאות העולם, הנה הוא בהמה לא אדם, כי בגשמיות ישתתף האדם עם הבהמה, הוא וחמורו אוכלין באבוס אחד.
אבל כשיגיענו הטוב אשר יעדנו האל יתברך, ומלאה הארץ דעה את השם, ושאר הענינים הטובים והיעודים, לאהוב את ה' ולעבדו בלב שלם, ונתעסק במושכלות, אז נקרא אדם, שיהיה נכר בנו חלק האנושי ונהיה נבדלים מן הבהמה ומן האדם הדומים לה.
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בשנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן ע"י ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
מי הצאן ומי הרועה?
״הלוא הצאן ירעו הרועים״
מצב אבסורדי זה בו הצאן הם הרועים את רועיהם, אינו תואם למתואר בפסוקים שלאחריו. הרי צאן הוא צאן והרועים הם רועים. אם במשל הצאן רועה את הרועים, אז בנמשל אמור להיות מצב שבו המנהיגים לא יודעים כיצד לעשות את עבודתם, והם מובלים על ידי הציבור, הצאן. אך אין הבנה זו תואמת את הפסוקים בהמשך.
הפסוקים מתארים רועים שאינם עושים עבודתם כלל. אינם מחזקים את שטח המרעה, אינם מחזקים את החולים שבעדר, לא מחפשים את שהלכו לאיבוד, ובנוסף לכל מתעללים בצאנם. מפסוקים אלו נראה שהרועים אכן הם המובילים את הצאן, אך מובילים אותם לסבל ואבדון.
אז מדוע מתאר הפסוק את הצאן כאלו שמובילים את הרועים? לעניות דעתי מצב כזה יכול להגיע מהתרפסות של הרועים בפני העדר, והיענות של הרועים לתלונות ולדרישות היחידים. כאשר הרועים מפחדים מתגובות הצאן ואינם בעלי אומץ מספיק לרעות כראוי - כל דרישת יחיד מקבלת יחס, אך הכלל נשכח וסובל. אם המנהיג ידאג לבקשות האישיות של חבריו וידידיו בלבד, העם יופץ לכל עבר בלי רועה ששומר. המנהיג מפחד ממה יגידו ומפחד לדרוש דרישות. כדי לשרוד במצב כזה אלו שנותרו יתחילו לעבוד בפרך כדי לרצות את החזקים, ואלו שהלכו ילכו לאיבוד, וההנהגה תתמוטט לחלוטין.
הצאן התמים אינו יכול להסתדר בלי הכוונת הרועה. רועה צריך אומץ להבין מה באמת הצאן צריך ולהוביל אותו בדרך בה הוא מאמין. לא בדרך אותה הצאן רוצה ואינו יודע שרעה לו מאוד.
בסוף הסיפור, כאשר כבר רוב הצאן מופץ ואינו בשליטה, כדי לשרוד הרועים יאלצו לאכול את צאנם כדי לשרוד. מצב זה הוא כבר האבסורד המוחלט, וה׳ יציל את הצאן מידי רועים חלשים אלו במהרה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער