Ramban on Haazinu: Exile - and Zionism?

Ramban’s comments on verse 26 of Chapter 32 have a great deal of meaning in terms of understanding Jewish History. Ramban focuses on the word af’eihem, which, he argues, is a compound word meaning “However, where are they”? The verse comes in the midst of the Song of Haazinu, at a point where Israel has abandoned God. God is angered and the people are to be punished with exile.

God has “initially” proposed that there is to be no remnant or memory amongst the nations. But what does this mean? Ramban posits, 500 years before political nationalism and the Zionist movement, that the meaning of the verse is that the Jews will not have their own national identity while they are dispersed among the nations. According to the attribute of strict judgement, this fate should have been eternal. As it is, the Ramban believes that the “merit of the forefathers” (Zekhut Avot) has been all used up in Exile.  But for the sake of God’s Great Name—for the sake of Kiddush HaShem- the lack of Jewish political status and national identity will not last forever, and the song conveys that the Jewish people will be a nation again.

Adapted and abridged by HaTanakh.com Staff from an audio shiur by Rabbi Ezra Bick. Follow this link for the full shiur.

Volver al capítulo

Shallow Teshuva in Deep Waters -Real or Ideal

 

What is the nature of teshuva? What is teshuva all about? What is considered legitimate teshuva and what is not? A pattern of teshuva of some sort, Divine salvation, and a dialogue between God and Yona ensues. Yona may yearn for strict judgment, but God takes account of human fallibility and tempers justice with mercy. On Yom Kippur afternoon, we plead that God have mercy regardless of whether our teshuva is human and flawed, or objectively ideal.

Abridged and adapted by HaTanakh.com Staff from an audio shiur by Rabbi Mosheh Lichtenstein. Follow the link for the full shiur.

Yona, who not only disagrees with God’s command to warn Ninveh of its impending doom, actually disobeys, hiring passage on a boat going elsewhere. When the boat is tossed by a Divine storm and the sailors pray, Yona may believe that the sailors appeal to God for the wrong reasons--out of fear and out of a desire to save their skins, and that their teshuva is shallow. But they seem to be on a very high spiritual level in the sense that they have a strong sense of empathy for their fellow man, whereas Yona appears to be very detached from the enormity of what may happen to the people of Ninveh.  Then Yona is forced to call out to God from his own dire straits, swallowed by a giant fish. God saves him, as He did the sailors and as He saves the people of Ninveh, whose teshuva is either very sincere – or an exaggerated parody of going through the motions. In either case, Yona is not satisfied—he strives for objective truth and strict judgment and God emphasizes the importance of justice along with mercy.

The placement of the reading of Yona on Yom Kippur afternoon is significant, too- there seems to be a pattern beginning on Rosh HaShana that oscillates between stories of sincere teshuva and well-deserved salvation and stories of Divine mercy coming because God is invested in us- God is invested in humanity.

Abridged and adapted by HaTanakh.com Staff from an audio shiur by Rabbi Mosheh Lichtenstein. Follow the link for the full shiur.

Volver al capítulo

גאוות המלכים

"דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (כ"ט,ג)

 

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ח 

מי כמוכה באלים ה': מי כמוך - באלו שקורים עצמם אלוהות.

פרעה קרא עצמו אלוה שנאמר "יען אמר לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כ"ט, ג),

וכן סנחריב, שנאמר "מי בכל אלהי הארצות וגו'" (מל"ב י"ח, לה),

וכן נבוכדנצר שנאמר "אעלה על במתי עב וגו' "(ישעיה י"ד, יד)

וכן נגיד צור שנאמר "בן אדם אמור לנגיד צור כה אמר ה' אלהים יען גבה לבך וגו'" (יחזקאל כ"ח, ב). 

 

Volver al capítulo

חזקה כמו צור

 

שלושת פרקי הנבואות על צור (כ"ו - כ"ח) הם יחידה אחת.

צור הימית ישבה על אי, עם נמל טבעי בצפונו, וגלי הים היו לה כחומות מהטבע – שום כובש בימי קדם (עד אלכסנדר מוקדון, שבנה סוללה בתוך הים, והפך את צור לחצי אי) לא הצליח להבקיע אליה, והיא חשבה את עצמה מוגנת ובטוחה – "...אֱמֹר לִנגיד צֹר... יען גָבַהּ לבךָ, וַתֹאמֶר... מושב אלהים ישבתי בלב יַמים" (כ"ח, ב).

מאידך, צור היבשתית והרי הלבנון היו חשופים לכובשים הגדולים, אשור, מצרים, בבל ופרס. רוב הכובשים שאפו (אחרי דיכוי המרידות) להשאיר לצור עצמאות חלקית (ולפחות, אוטונומיה), כדי לשמור על בירת המסחר הימי, וליהנות מפירות העושר – גם צור, העדיפה הסכמים כאלה במקרים רבים.

יוצא מן הכלל היה נְבוּכַדְרֶאצַר, שעלה על צור באמצע מצור ירושלִַם, ו"הֶעֱביד את חֵילוֹ עֲבֹדה גדולה אל צֹר, כל ראש מֻקְרָח, וכל כָּתֵף מְרוּטה" (כ"ט, יח) – לדברי יוסף בן מתתיהו* (שציטט מקורות עתיקים), נמשך המצור הבבלי 13 שנה, מיחזקאל (כ"ו, א; כ"ט, יז) משתמע - 16 שנה, הרבה יותר מכל כובש אחר. הגורם (גם) לכך היו המצרים.

עם היחלשות האימפריה האשורית השקיעו המצרים מאמצים מיוחדים לחזק את אחיזתם בצור, וכך היא הפכה למערכה מכרעת על השליטה במרחב כולו. לבסוף, הבבלים 'הצליחו' כל-כך, שהפכו את צור היבשתית ל"עיר נחרבת" (כ"ו, יט). צור הימית, אחרי שנכנעה לבסוף וקיבלה עליה פקיד בבלי לצד המלך, לא יכלה לספק תמורת-שלל ראויה לשליט הבבלי – "ושָׂכָר לא היה לו ולחֵילוֹ מִצֹר, על העבֹדה אשר עָבַד עליה" (כ"ט, יח).

-----------------------------------------
* קדמוניות היהודים, ספר עשירי (יא, א); הכרוניקה הבבלית של ימי נבוכדראצר נמצאה קטועה.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

צור וירושלים - תרבויות מנוגדות

Volver al capítulo

קוצר ראיה

 

יש הקבלה מפתיעה בין פרק כ"ה בירמיהו, לבין פרק כ"ה ביחזקאל (כ-16 שנה אחר-כך) - ירושלִַם לא תשתה לבדה את 'כּוֹס התַרְעֵלה' של הכיבוש הבבלי - כולם ישתו! רשימת העמים בירמיהו (כ"ה, יט-כ) כוללת את כל העמים, שעליהם יינבא יחזקאל (עד פרק ל"ב), ועוד רבים משבטי עֲרַב, שבמדבר:
פרעה מלך מצרים;
מלכי ארץ פלשתים;
מלכי צֹר ומלכי צידון...
אדום, מואב, בני עמון;

ביחזקאל הסדר הפוך, מצפון - עמון, מואב, אדום, פלשתים (ואחר כך צֹר ומצרים), וזאת, מנקודת ראות של הכובש שבא מצפון - זהו גם הגיון המלחמה, כי הכיבוש הבבלי של עמון, חשף את הגבול הצפוני של מואב, באותו אזור (פתוח יחסית), שבני ישראל כבשו מסיחון, וכעת ייפול ביד הבבלים (כ"ה, ט):
הנני פֹתֵחַ את כתף מואב,
מֵהערים, מֵעריו מִקָצֵהוּ (רץ כמו) צבי,
ארץ בית הישימוֹת (=ערבות מואב),
בעל מְעוֹן וקִריָתַימה (=הרמה בצפון מואב);
שבטי ערב מהמדבר מופיעים גם ביחזקאל (כה, ד-ה), בתור "בני קדם", שיבואו עם גמליהם, וישתלטו על עמון ומואב.

אבל יש משהו מוזר: הממלכות האלה (כולל צוֹר) נזכרו בפירוש בירמיהו (כ"ז, ג) בתור שותפות ליוזמת המרד (הנוסף) נגד בבל בימי צדקיהו, ומלך בני-עמון אף עמד מאחרי רצח גדליה בן-אחיקם, שהיה נאמן לבבל (ירמיהו מ', יד), אז למה יחזקאל (כ"ה, ו) מתאר את שמחתם במחיאות כפים, ורקיעות רגלים, על חורבן ירושלם?

התשובה נמצאת ביחזקאל (כ"א, כד-כו): כאשר "עמד מלך בבל... בראש שני הדרכים", והחליט בקסמיו לעלות על ירושלִַם תחילה, ולדחות את "רַבַּת בני עמון" לסוף, פרצה שמחה בעמון, כי חשבו שמלך בבל יסתפק בהחרבת ירושלִַם, והם יינצלו. הנביא לועג לקוצר ראייתם, בשם ה'.  

 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מטרת נבואות הגויים

Volver al capítulo

הזדהות אישית עם הנבואה

Volver al capítulo

המוות הקטן והחורבן הגדול

 

הפרק הזה (בשנה ה-9 לגלות) חותם את מסכת הנבואות של הנביא עם הפה הסתום, עם ההצגות והמשלים. ה' הודיע לו על תחילת המצור הבבלי על "ירושלִַם, בעצם היום הזה" (=עשרה בטבת! כד, ב) – ושוב תיאר לו את העיר – כמו סיר "אשר חֶלְאָתה בהּ" (כ"ד, ג-ו) – הבשר והעצמות, עם הדם והצואה, יישרפו עד תום באש הגדולה, וגם נחושת הסיר תוּתַך, ולא יישאר דבר "מִטֻמאָתֵך" (כ"ד, ט-יג).

יחזקאל כבר שכב על צד שמאל 390 יום, ועל צד ימין 40 יום, ותיאר את מאכל הנצורים 4 שנים לפני כן (בתחילת נבואתו, בשנה ה-5).

כאשר זה התחיל להתרחש בפועל, הסתיימה משימתו הראשונה. את המשך המצור ואת סופו ה' לא יַראה לו, ועל החורבן עצמו הוא כבר ישמע מ"הפָּליט"(בעוד 3 שנים, "בשְתֵי עשרה שנה"; ל"ג, כא-כב), ואז ייפתח פיו לדיבור חופשי(כ"ד, כז).

המופת האחרון, "בערב" (כ"ד, יח; כנראה, מיד אחרי יום המצור) – מות אשת הנביא "מַחמַד עֵינֶיךָ, בְּמַגֵפה" (כ"ד, טז), והצַו לנביא, שלא לנהוג שום מנהג אבלות.

אם מתו אנשים רבים באותה 'מַגֵפה', הנביא יבלוט עוד יותר, כשילך לבוש עם כל 'פְּאֵרוֹ' ונעליו בין כל האבֵלים היחפים, לבושי השק, עֲטוּיֵי שפם (=מְכוּסֶה).כשישאלו אותו בתדהמה, איך איננו מתאבל על אשתו תבוא התשובה הנבואית: בדיוק כעת מתחיל חורבן ירושלִַם, ה' "מחלל את מִקדשִי, גְאוֹן עֻזכֶם, מַחמַד עיניכם" (כ"ד, כא) והמון בנים ובנות נופלים בחרב. לכן, אין משמעות לאבֵלות על מתים 'רגילים', בגולה, ואין מקום למנהגי אבֵלות.

 יום התחלת המצור על ירושלִַם יהפוך ליום צום, לדורות - עשרה בטבת.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לפעמים צריך לדבר בשפה בוטה

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.