אלא על אבינו שבשמיים

 

מאפיין בולט בנבואת יחזקאל למצרים הוא ריבוי התאריכים המצוינים בה. יתכן שהדבר מלמד על מעמדו של יחזקאל עוד לפני החורבן. בדרך זו מודגש כי יחזקאל הקדים וניבא שמצרים תיפול ביד נבוכדנצר, בשעה שבעיני הגולים מציאות זו נתפשה כבלתי אפשרית.

על פי התאריך המצוי בראש הנבואה, נבואה זו (א-טז) נאמרה בשנה העשירית לגלות יהויכין, בי"ב טבת. משמעות הדבר היא שמועד אמירתה הוא ראשית שנת 587 לפנה"ס, שנה לאחר תחילת המצור על ירושלים וכשנה לפני החורבן.

יש הקושרים את מועד הנבואה עם האמור בירמיהו ל"ז, ז: "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם". שם ירמיהו מנסה להבהיר שהסיוע המצרי לא יועיל כלל, והבבלים יילחמו בירושלים.

אמנם יחזקאל אינו מצביע במפורש על נבוכדנצר מלך בבל כמי שיעניש את מצרים על מעורבותם בנעשה ביהודה בשנות המצור על ירושלים (כ"ט, יט). אך בדומה לירמיהו, יחזקאל יוצא נגד ההישענות על כוחם של המצרים;  זאת - על אף שההתערבות המצרית אכן גורמת להסרת המצור הבבלי על העיר, לתקופה קצרה.


נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא
באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

הרועים, העדר והישועה

 

מרגע שסילק ה' מפי יחזקאל את שופר ההתרעה (כי כבר לא היה צורך בו), צף ועלה העם הסובל, הזקוק לישועה. 'העדר' ("צאני"; לד, ו-יב), ש'הרועים' (=המנהיגים) התעללו בו מלמעלה, ו'השמנים-החזקים' התעללו בו מבפנים.

תיאור חיי עדר-צאן מתאים יותר לירמיהו הנביא-הרועה, אבל משל כל-כך ציורי, מלא ומפורט ומדהים נגד הנהגה מושחתת, שאין כמוהו בכל המקרא, אופייני דווקא ליחזקאל (ל"ד, ג-ד): את החֵלֶב תֹאכֵלוּ, ואת הצֶמֶר תִלבָּשוּ, הבְּריאה תִזבָּחוּ (=תשחטו לאכילתכם) - מסים כבדים גביתם לעצמכם משפע התוצר; את הנַחלוֹת לא חִזַקתֶם, ואת החוֹלָה לא רִפֵּאתֶם – תקציבים לחלשים ולחולים לא נְתַתֶם; ולַנִשבֶּרֶת לא חֲבַשתֶם, ואת האֹבֶדֶת לא בִקַשתֶם. אין כסף לשיקום פצועים ולחיפוש אבודים וחטופים; וּבְחָזְקה רְדיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶך – שלטון עריץ ומתעלל.

ובתוך העדר (ל"ד, יז-כא): "...הנני שֹפֵט בין שֶׂה לָשֶׂה... הַמְעַט מִכֶּם, המרעה הטוב תִרעוּ, ויֶתֶר מִרעֵיכם תִרמְסוּ ברַגלֵיכם? וּמִשקַע מים תִשתוּ, ואת הנותרים ברַגלֵיכם תִרפֹּשוּן? וצאני מִרמַס רַגלֵיכם תִרעֶינה, וּמִרפַּש רַגלֵיכם תִשתֶינה"?

...יען בְּצַד וּבְכָתֵף תֶהְדֹפוּ, וּבְקַרנֵיכֶם תְנַגחוּ את כל הנַחלוֹת (=החלשות), עד אשר הֲפיצוֹתֶם אוֹתָנה אל החוּצה;   
וסוף סוף גם נבואת ישועה "כְּבַקָרַת רֹעֶה עֶדרוֹ" (לד, יב; כב-לא):
"והוֹשַעתי לצאני, ולא תִהְיֶינה עוד לָבַז...
וַהֲקִמֹתי עליהם רֹעֶה אחד... את עבדי דוד...
ואני ה' אהיה להם לא-להים,
ועבדי דוד נשיא בתוכם...

וְכָרַתי להם ברית שלום –
והִשְבַּתי חַיה רָעה (=אויב) מן הארץ,
וישבו במדבר (=מרחבי המרעה) לָבֶטַח,
ויָשְנוּ (בשקט) בַּיְעָרים;
...והוֹרַדתי הגשם בְּעִתוֹ, גִשמֵי ברכה יהיו;
ונתן עץ השדה את פִּריוֹ, והארץ תִתֵן יְבוּלהּ...

ויָדעוּ כי אני ה' א-להיהם אִתָם, והֵמה עמי בית ישראל...
ואַתֵן צאני, צאן מַרְעִיתִי, אדם אַתֶם – אני א-להיכם"...


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ה' הוא המלך

Volver al capítulo

חוזרים לצופה

 

פרק ל"ג חוזר לסוף פרק כ"ד (לפני הנבואות לעמים), ויש בו הקבלות לפרק י"ח (=הגמול), ולפרק ג' (=הצופה). כעת בא "הפליט מירושלִַם לֵאמֹר הֻכְּתה העיר" (ל"ג, כא-כב), וכעת פתח ה' את פי הנביא, "ולא נֶאֱלַמתי עוד".

מקובל לפרש (רד"ק), שהנביא היה מנוע מלהוכיח את שומעיו במילותיו שלו, ומעתה יוכל לדבר באופן חופשי, אבל בסגנון יחזקאל לא נראה שינוי. נכון, בפרקים הבאים נמצא נבואות גאולה, שעד כה נשמעו רק במבזק (כגון: י"א, יז-כ), אבל מדוע נבואות חורבן הן 'פה סתום', ונבואות גאולה, הן 'פה פתוח', כשהסגנון דומה?

כבר ראינו (לעיל פרק ג'), שיחזקאל לא התפלל שהרי בירמיהו נסתמה התפילה הנבואית (שראשיתה באברהם). אבל גם זה לא השתנה - הפה עדיין נשאר סתום מתפילה נבואית. ראינו גם, שאין ביחזקאל נבואה על נפילת בבל (ועליית פרס), אבל הנביא נשאר 'גלותי', ופיו נותר סתום מלומר דבר נגד השליט.

עלינו להיצמד למשל הנביא-הצופה מראש המגדל: פיו של הצופה צמוד לשופר (כמו צופר אזעקה), והוא חסום מלדבר, שמא לא יספיק להתריע בעוד מועד על התקפה, "וַתָבוֹא חרב וַתִקַח מהם נפש" - אז יֵחָשֵב הצופה לאחראי ישיר - "הוא בַּעֲוֹנוֹ נִלקָח, ודמו מיד הצֹפֶה אֶדרֹש" (ל"ג, ו-ז).

נבואות החורבן באו מפי יחזקאל כ"צֹפֶה נְתַתיךָ לבית ישראל", ומטרתן הייתה למנוע מראש כל טענה, ש'לא שמענו התרעה ואזהרה' מבעוד מועד, כטענת ירמיהו בתפילתו (ד', י) על אשליית נביאי 'השלום' - "ונגעה חרב עד הנפש". גם הגמול ביחזקאל מוסבר במשל הצופה - אם תבוא התקפת אויב, ואיש צדיק יתעלם מאזהרת הצופה, לא יועילו צדקותיו, ואילו רשע שיזהר - יינצל.

כשנודע חורבן ירושלם בגולה, תם תפקיד הצופה, והפה נפתח.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הנביא כבדרן

Volver al capítulo

היסטוריה של קריסות

 

יורדי שאול - שורה ארוכה:
"אשור"; "עילם"; "מֶשֶך תֻבַל";
"כֻּלָם עֲרֵלים (=גופות חתוכות) מְחֻלְלֵי חרב";
"אדום"; "נסיכי צפון (=הפֵניקים) וכל צִדֹנִי";
"פרעה וכל הֲמֹנֹה";
(ל"ב, כב-לב)
"...ביום רִדְתוֹ שְאֹלה... כִּסֵתי עליו את תהום...
וַיִנָחֲמוּ בארץ תחתית כל עצי עֵדֶן...
גם הם אִתוֹ ירדו שְאֹלה…"
(ל"א, טו-יח)

הנביאים ראו את יד ה' בעולם דווקא בעת נפילת "עצי עֵדֶן" הם הכוחות הגדולים, המעצמות, כל השחצנים רבי הכוח והעושר, ששלחו את אויביהם "חללי חרב" לַשְאוֹל, "אל ארץ תַחְתית", ובעת נפילתם ירדו גם הם לארץ המתים. גם כשעולם ומלואו הריע למנצחים, נשאו הנביאים את קינת המוּבָסים, בידיעה ברורה, שזה יהיה גם דינם של המנצחים בבוא יומם - ההיסטוריה הנבואית איננה היסטוריה של הצלחות, אלא של קריסות.

בסוף מלחמת העולם (הראשונה) קרסו הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הרוסית, והקיסרות העותמנית. מי שחשב שהיו מנצחים, טעה, והטעות הקשה נחשפה בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ועם השואה לאירופה, וליהודי הגולה - ובסופה, השמדת האידיאולוגיה הנאצית, והקיסרות היפנית. ב-1945 החלה מלחמת העולם השלישית - המירוץ הגרעיני המטורף, שעדיין (ברוך השם) לא הסתיים, ואחרי קריסת הקומוניזם הסובייטי, פרצה מלחמת הטרור בהפלת מגדלי התאומים במַנהֶטֶן.

עם קריסת 4 הקיסרויות ב-1917, נפתח פתח תקווה לעם ישראל בהקמת 'הבית הלאומי' בארץ ישראל אחרי אלפי שנים. אחרי השואה וחורבן הגולה, קמה מדינת ישראל, מדינת קיבוץ גלויות. כשניפצו את פסלי סטלין ברחבי רוסיה, והוציאו את גופתו החנוטה (כמו פרעה) מ'הכיכר האדומה', קראתי לעצמי בדמעות את "משא בבל" בישעיהו (י"ג-י"ד), שהיטיב לתאר את קבלת הפנים בשאול לרוצח ההמונים, כשגם הוא ירד לבור בתורו.

ואז עלו לארץ כמיליון וחצי יהודים, ומשפחות מעורבות – עוד פרק ביציאת מצרים.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

עם הנצח

Volver al capítulo

כשהארז הגדול קרס

 

באוזני יהודים שעדיין ציפו לניצחון מצרי מול בבל (שיכול היה, לדעתם, להשיב אותם ליהודה), המשיך יחזקאל בתיאור "כל עֲצֵי עֵדֶן אשר בגַן האלהים" (ל"א, ט), באותה נימת הלעג של משליו העסיסיים, עמוסי הידע עד כדי דיכאון.

משכילים מודרניים היו מציעים ל'פרופסור' בן-בוזי שלל תפקידים רמי ידע ועשירי תרבות ושפה, אבל יחזקאל הנביא היה נתון בעצב עמוק ובסערת החורבן הנורא. לא היה לו רגע של מנוחה מסיוטי החידות והמשלים המזעזעים.

גן העדן והעצים שגדלו בו לתפארת, 'עבר' מִצוֹר, בירת העושר והמסחר (כמעט בלי צבא), לאשור המעצמה הצבאית, שהשתלטה (גם) על הרי הלבנון, וכרתה משם ארזים לארמנות נינוה – "בְּרֹב רִכְבּי אני עליתי מְרום הרים יַרְכְּתֵי לבנון, וְאֶכְרֹת קומת ארזיו, מבחר ברושיו, וְאָבוֹא מְרוֹם קִצוֹ, יער כַּרְמִלוֹ" (ישעיהו ל"ז, כד).

זהו הרקע לתיאור של יחזקאל את המעבר הזה מבירת הסחר למעצמת הכוח הצבאי, בארז לבנון אדיר שהשתלט על כל עצי הגן, כשמֵי הנהרות (=החידקל ויובליו) משקים אותו, וכל החיות והעופות (=מלכי תבל) שוכנים בצילו.

אחרי כ-240 שנה, קרסה הגאווה האשורית והתרסקה. "על מַפַּלתוֹ יִשְכְּנוּ כל עוף השמים, ואל פֹּרֹאתָיו (=ענפיו השבורים והנטושים) היו כל חַיַת השדה" (ל"א, יג).

ב-612 לפנה"ס נכבשה נינוה וננטשה; ב-586 לפנה"ס חרבה ירושלם, שציפתה (לשווא) לעזרה מצרית נגד המצור הבבלי (ירמיהו ל"ז, ה-ט); הטראומה של התרסקות אשור עדיין זכורה היטב בזמן הנבואות האלה*. יחזקאל לעג ליומרה המצרית לרשת את אשור, ואולי גם רמז לסוף הצפוי של כל האימפריות בחטאי היוהרה, "למען אשר לא יִגְבְּהוּ בקוֹמָתָם" (ל"א, יד).  

__________________________________

* מי שהיה בן 20 בעת נפילת נינוה, צפה בחורבן ירושלם בגיל 46.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

המסר הנלמד מנפילת המעצמות

Volver al capítulo

ומה עם סופה של בבל?

 

ישעיהו (י"ג, יט-כב) כבר ניבא על הקץ הצפוי לבבל הכשדית – וירמיהו (נ'-נ"א) הגדיל לעשות, וכתב את הנבואות על חורבן בבל "אל ספר אחד", וציווה לקשור עליו אבן, ולהשליכו "אל תוך פרת" (נ"א, נט-סד).

ביחזקאל אין שום נבואה על בבל ועל היום בו יפקוד ה' גם עליה, התיאור: "יום לה', יום ענן, עת גוים יהיה" (ל', ג) הוא תיאור יום של חרב בבל במצרים "ממִגְדֹל סְוֵנֵה* ועד גבול כוש" (כ"ט, י) – כי זה רצון ה', אבל אין מילה על סופה של בבל ברצון ה', ועל עליית פרס!

גם את הההסבר להתעלמותו של יחזקאל מבבל לא נמצא בספר יחזקאל, אלא בירמיהו (כ"ט, ז), והוא מחייב את יהודי הגולה (מאז ועד היום) – "ודִרְשוּ את שלום העיר אשר הִגְלֵיתי אתכם שמה, והתפללו בַעֲדָהּ אל ה', כי בשלומהּ יהיה לכם שלום".

לפי התיאור הזה, יהודי מצרים התפללו לשלום פרעה, ויהודי בבל התפללו לניצחון נְבוּכַדְרֶאצַר, כמו שיהודי גרמניה ואוסטריה במלחמת העולם (הראשונה) התפללו נגד אחיהם יהודי רוסיה, בריטניה וצרפת, וגם המוני חיילים יהודים לחמו משני הצדדים זה בזה.

תוך כדי כתיבת דברים אלו הבנתי לפתע, מדוע ציווה ירמיהו להשקיע את מגילת הנבואות נגד בבל בתוך מי הפרת – איש בבבל לא יוכל לקרוא אף מילה ממנה, ושום אדם לא יוּצָא להורג בגלל מעורבות במעשה סמלי אנטי בבלי חריף כל-כך.

ירמיהו היה נביא חופשי ועצמאי עד תום, יחזקאל כבר היה נביא בגולה, ופיו סתום. זאת הסיבה שהוא מתאר קיבוץ גלויות ושיבה לארץ, מבלי לומר מילה על סופה של בבל.
* ממבצר "סין" (ל', טז; =פילוֹסִיוֹן, על גבול הדֶלְתה, בסיני), עד המבצר באי 'אַסוּאַן', שבגבול כוש (=סודן). 

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.