תחיית המתים וגאולת ישראל

וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: (י-יב)

כשאני נוסע מביתי שבגוש עציון לירושלים בכביש המנהרות החפורות מתחת לרכס בית ג'אלא ובגשר שביניהן העובר מעל ערוצו העמוק של נחל רפאים, איני יכול שלא להיזכר בנבואתו של ישעיהו (מ'):

כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: וְנִגְלָה כְּבוֹד ה'.

הנבואה קורמת עור וגידים לעינינו בואכה בית ה' גם בלא שינויים קוסמיים מחוץ לגדרי הטבע, אלא במסגרת ההתפתחות הטכנולוגית האיטית וההדרגתית.

כשאני נוכח בחופה במאהל השמחות שבכפר עציון, איני יכול שלא להיזכר בדבריו, שנראו בזמנו מופרכים ובלתי אפשריים של ירמיהו (ל"ג):

כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת

כשנכחתי פעם במצעד ובטקס של יחידת צה"ל ביער בפולין על אפרם של יהודים שנטבחו שם לא יכולתי שלא להיזכר בנבואת יחזקאל שאנו עוסקים בה, בעפר ועצמות יבשות הקמים לתחייה בדמותו של 'חיל גדול מאד מאד', ובמקרה דנן – צה"ל.

אדם ששאיפת הריאליזם שלו עשויה להעבירו על אמונתו, יתקשה להאמין בתחיית המתים, באפשרות שעצמות יבשות יהפכו לבני אדם מהלכים. אך גם אדם כזה יאמין בתחיית עם ישראל בארצו כעבור אלפיים שנה, משום שראה זאת בעיניו, והוא יתאמץ לתת לכך הסבר 'ריאלי' היסטורי.

אך הנביא נוטל את תחיית המתים כמשל לתחיית עם ישראל בארצו. בדרך כלל המשל הוא הסיפור המובן והריאלי והנמשל הוא החידוש. בפי הנביא בנבואתנו תחיית המתים של עצמות יבשות היא הדבר הפשוט. החידוש מכוח תחיית המתים הוא, שגם עם ישראל מסוגל לשוב לארצו ולחיות בה. זה החידוש שאנו זוכים לו היום בעינינו.

Volver al capítulo

אין ארוחות חינם

וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: (כ-כב)

אין לך חילול השם גדול מהיות עם ה' גולה מארצו, בזוי ושסוי בין הגויים. כשעם ישראל גולה לבין אומות של עובדי גילולים, משמע לכאורה שהם ואלוהיהם גברו על ידו החזקה של הקב"ה, א-לוהי ישראל. כשעם ישראל גולה, כמו בדורות המאוחרים, אל בין אומות הנצרות ואומות האסלם משמע לכאורה, שה' הפר את שבועת נאמנותו לעמו, ושהתורה שנתן על ידי משה לכאורה אינה התורה הנצחית, ושקמו אנשים העשויים לכאורה להחליף את משה. על פי נבואתנו יגאל ה' את ישראל גם בלא שישובו אל ה', הוא יגאל אותם כדי למנוע את חילול שמו.

רוב דברי התורה ודברי הנביאים כורכים את הגאולה בתשובה. נביא שתי דוגמות:

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ--לֹוהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱ--לֹוהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם (דברים ד'):

וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם: וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם: וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם (ירמיהו כ"ט).

אך יחזקאל בנבואתנו הולך בעקבות הגאולה שבשירת האזינו, שאינה תלויה בחזרה בתשובה של עם ישראל:

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת (דברים ל"ב):

הנימוק היחיד של ה' להצלת ישראל הוא 'פחדו' מדברי האויב, שיתלה זאת בכוחו לגבור על ה'.

מאן דהו עלול לחשוב שעדיף כך. בן דויד יבוא בדור שכולו חייב. מדוע נתאמץ לשוב אל ה' אם בלאו הכי נזכה לגאולה כדי שלא יתחלל שמו. אך אין ארוחות חינם! לגאולה שאינה בזכות, אלא מחשש חילול השם יש מחירים כבדים שלא כדאי לשלמם, אך קצרה יריעתנו מלהוכיחם ומלפרטם.

Volver al capítulo

אח בוגדני

שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תָ(י)שֹׁבְנָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה: (ט-י)

נבואתנו נאמרה על הר שעיר. במקומה היא מנותקת מנבואת העמים (כ"ה – ל"ב) ומצויה בין נבואות הנחמה (ל"ד – ל"ט). הנקמה בהר שעיר נראית קשה (על פי הכתובת בסלע, בירת אדום, היא אכן קרתה על ידי נבונאיד מלך בבל, כדור אחרי חורבן ירושלים).

מאבקה של אדום בממלכת יהודה על הר הנגב, ובעקבותיו גם על הנגב הצפוני ואפילו אל הר חברון הוא מאבק עתיק יומין, שנמשך כמעט כל ימי המלוכה, ואף לפניה, בימי דויד ויואב שר צבאו. הדים למאבק אכזר זה אנו מוצאים בישעיהו (ל"ד), עמוס, עובדיה וירמיהו (מ"ט). על סף החורבן מקבל מאבק זה בנבואתנו ביחזקאל משמעות חדשה. ישראל ואדום הם אחים, ונחלתם ירושה להם מאביהם. חורבנה של ממלכת יהודה, וכשממלכת שומרון נעלמה מזמן מעל במת ההיסטוריה, לכאורה מציב את ממלכת בני עשיו כיורשים החוקיים של ממלכת יהודה. אח נאמן וטוב מתאבל על מות אחיו. אח בוגדני ורע שמח על מות אחיו ללא בנים ויורש חוקי אחר, משום שכך הוא זוכה בירושת המת, כלומר, בכל נחלת אביהם המשותף. זוהי שמחתה של שעיר על חורבנה של יהודה. אכן, בתקופת החורבן זחל הסיפוח האדומי צפונה והגיע עד בית לחם וירושלים – פחוות אדומיאה בראשות של גשם הערבי. (אדמות משפחתו של הורדוס האדומי היו בהרודיון ליד בית לחם.)

יש לנו כיוצא בו גם בתורה. האח שאינו חפץ ליבם את אשת אחיו, שמת בלא בנים, אינו עושה זאת בגלל זוגיות שאינה מוצלחת לדעתו עם היבמה, אלא כדי לרשת לבדו את נחלת אחיו המת. עונשו מפורש בתורה:

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל (דברים כ"ה):

Volver al capítulo

גאולה לעם חוטא

שני תהליכי גאולה מופיעים בספר דברים: האחד - גאולת התשובה בפרשת ניצבים. שם משה מצהיר לאחר תיאור הפורענויות והגלות, שאם עם ישראל יכירו בטעותם ויודו בחטאיהם, כי אז ישיב אותם ה' לארצם שם יפרחו וישגשגו כבראשונה: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו... ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך..." (דברים ל', ב-ג)

השני - בפרשת האזינו. שם גאולת העם באה ללא תשובה, אלא מתוך ריחוק ובשל החשש לחילול ה': "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת" (שם, ל"ב, כז).

יחזקאל, שמנסה לנחם את העם הגולה בהבטחה חד-משמעית אחת לפחות, מתאר את הגאולה השניה, גאולה שאינה תלויה במעשי העם אלא בעצם היותו עם ה' ונחלתו: "וַיָּבוֹא אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ וָאֶחְמֹל עַל-שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה" (כ-כא)

יחזקאל מתאר את גאולת ישראל אך ורק כדרך להשיב את כבוד ה' בעיני הגויים, ותו לא.

היום, כשאנו רואים את עצמנו כחיים בעידן של גאולה, עלינו לחשוב איזו מן גאולה היא זו. עם ישראל שב לארצו מתוך שואה ופוגרומים בגולה. עוד לא זכינו למעמד חזרה בתשובה המוני, לעם ה' השב אל אלוקיו. האם לגאולתו של יחזקאל אנו מצפים? ננסה לתאר לעצמנו היום את דברי הנבואה הזו מצטלצלים באוזנינו:

"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם."

ואולי עדיין בידינו הדבר להביא את הגאולה שמגיעה מתשובה, זאת שמגיעה עם רחמים ופנים מאירות.

ימים יגידו. ואנחנו נגיד.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער

Volver al capítulo

בין הרי אדום להרי ישראל

הפרק שלנו נראה יוצא דופן במקומו: פרק חורבן על ממלכה של גויים בתוך פרקי הנחמה על ישראל. היה נדמה שסיימנו עם נבואות הפורענות על העמים, ובכלל כבר דיברנו על אדום-שעיר! מה פשר החזרה לאחור פתאום?

ראשית, נראה כי נבואתנו הופרדה בחלוקת הפרקים מהמשכה בפרק ל"ו שנושאו דומה ומנוגד: נבואה להרי ישראל כניגוד להר שעיר.
בהמשך נבואה זו בפרק ל"ו אנו אף רואים תקבולות-הנגדות יפות לנבואות העמים שכבר ראינו בפרק כ"ה. אם כן, ניתן לומר שהנבואה על הר שעיר אמנם בעלת הקשר כהמשך לפרק כ"ה אך נמצאת בנבואות הנחמה כדי להבליט את נחמת ישראל.

את משמעותה כהמשך לפרק כ"ה נבין כאשר נעיין שם, ונראה שחסר שם משהו בנבואה על אדום:

קודם כל נראה כי בשלושת הפסוקים העוסקים באדום מופיע השורש נ.ק.ם חמש פעמים (!) אך חסרה הנקמה עצמה, ונדמה שהתיאור שלה קצר וחסר פרופורציות לעוצמת הנקם המוזכרת.

בנוסף - אצל כל שאר העמים בפרק מוזכרת המטרה "וידעו כי אני ה". אך לא בנבואה על אדום!

פרקנו בא להשלים את החסר בפרק כ"ה, ולהסביר איך "וידעו כי אני ה'"- על ידי הניגוד מול פרק ל"ו ופריחת הרי ישראל.

עיקר הנבואה על אדום המופיע כאן יחד עם נבואת הרי ישראל, מחזק את הניגודיות בין שני העמים ובין גורלם לעתיד לבוא; אדום ששמחו שמחה גדולה בנפול ישראל והגדילו בשמחת הנקם שלהם "ותגר את בני ישראל על ידי חרב".
אדום נבחרה מבין כל העמים שסביב לייצג את הניגוד של :"כשמוח כל הארץ שממה אעשה לך" בין ישראל לשאר העמים.
עינינו הרואות את הניגוד העז בין הרי אדום להרי ישראל הפורחים, וכבר רבים העמים האומרים "הגדיל ה' לעשות עם אלה". מי יתן ויתקיים בכולם "וידעו כי אני ה'!"

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד התנך בידי הנוער

Volver al capítulo

הגאווה של מצרים

זהו כבר הפרק השלישי העוסק במצרים. ראינו ביקורת על פרעה, תיאורי חורבן ושממון, ואף קינה על מצרים. אם כן, מה באה לחדש הנבואה הנוספת הזו על כל הנאמר לעיל? ואיך היא קשורה לגולי יהודה בתוכם נמצא הנביא?

נדמה שהתשובה נמצאת מיד בהתחלה, בשאלה הרטורית המופנית לפרעה: "אל מי דמית בגודלך?"

כאשר פרעה מאוים בכך שנבוכדנצאר הולך לעלות עליו למלחמה, הוא רגוע, ובוטח בכחו כאילו הוא שווה ערך לכח שהיה לאשור. פרעה מדמה עצמו למלך האשורי שכחו ושליטתו יכלו להיות שווי ערך לשל בבל.
על כך יחזקאל פוצח בדימוי מפואר: דימוי בתוך דימוי- פרעה דימה את עצמו למלך אשור ואת אשור דימה לארז ש-"כל עץ בגן האלוקים לא דמה אליו ביופיו". אשור היתה אימפריה, ונוהגים לראות אותה כאימפריה המשמעותית הראשונה- שליטה חזקה, כובשת, שהגלתה רבים ואיימה על כל האיזור.

אך דימויו של פרעה לא מוצדק. לא היתה אומה, ובפרט מצרים, שהתקרבה לעוצמתה של אשור, שכן: "כל עץ בגן האלוקים לא דמה אליו ביופיו". ובכלל- אשור נענשה: כרוב גודלה כן היתה מפלתה. לכן מצרים, ביוהרתם, חרצו את גזר דינם- כיוון שהשוו את עצמם לאשור, אף שאינם כמותם, עונשם יהיה גדול כשל אשור.

ויותר מזה. חורבנה של אשור היה כדי ללמד את העמים-העצים, שלא לגבוה בקומתם וברום לבבם. מצרים לא למדו את הלקח וסופם קרוב גם הוא.

נבואות מצרים חשובות לגולי יהודה גם כן- אנשי יהודה האמינו למצרים שגדולה היא וחזקה וכרתו עמה ברית כנגד בבל. ולזה היה חלק קריטי בחורבן ירושלים! גם גולי יהודה ואנשי ישראל ילמדו את הלקח- שהגדולה שייכת לה' לבדו.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער.

Volver al capítulo

Forging the Eternal Inheritance

"A man cannot leave a better legacy to the world than a well-educated family." -Thomas Scott

It is my sober duty to bury the dead and console the living. It gives one ample opportunities to ponder the legacy people leave behind. The family matriarch who lived to see great-grandchildren following in her footsteps of kindness. The grandfather who was a well-known joke-teller with grandchildren who continue with the same entertaining sense of humor. Or those who died before they lived to see successive generations but left behind memories of strength and joy. Or those who left behind money and property to then be squabbled over by the children.

From a multi-generation, decades long perspective, it is sobering to consider what a parent should inculcate in their children, what they should hope to see in their grandchildren, what are the greatest gifts one can bestow on their progeny that will have a positive and lasting impact on ones descendants and on the world.

The Baal Haturim on Deuteronomy 32:7 sets the goal of Torah scholarship as the pinnacle of what a parent can hope for. He explains that if a family merits to see three successive generations of Torah scholars, that gift, that accomplishment becomes an eternal inheritance, for the family and for the wider nation of Israel.

One of the great scholars of the past was once asked, how many years did it take him to accumulate the vast knowledge of Torah that was at his fingertips. He answered: “Five minutes.” The questioner looked at the scholar in confusion. The scholar explained: “Whenever I was at a bus stop, whenever I was standing on line, whenever I had five minutes free, I would learn. Those five minutes added up.”

If our fathers were not great scholars, it does not exempt us from striving, nor from setting an example for our children and grandchildren. It just takes five minutes.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

Voodoo Judaism

"It is superstitious to put one’s hopes in formalities, but arrogant to refuse to submit to them." -Blaise Pascal

In Judaism, we have rituals and sacred objects. There is also a belief that performing these rituals and utilizing these objects can have a positive influence on our lives and world. However, if we limit ourselves to merely this method of operation, it is a shallow understanding of how the spiritual world interacts with our physical one.

It is not merely some sorcerous trick, that by putting the traditional mezuza by the door, that one’s home will be protected. It is not slight-of-hand that determines that a person who gives a tenth of his income to charity will see financial success. It is not magic that the reciting of Psalms is known to give solace as well as influence the world around us.

However, when a person deficient in multiple aspects of their lives, blames their ill-fortune on the quality of their mezuza, then there is something wrong with their concept of Judaism, commandments and a relationship with God.

The Netziv on Deuteronomy 32:2 explains that these simpler, ritual commandments are good and have a positive influence on smaller things. But he clarifies that the ultimate benefit comes from hard-earned knowledge of the Torah, of God’s laws and will in this world. That familiarity, when the Torah becomes a part of oneself, influences all other successes.

The little acts are good and important, but they are only the edges of a much vaster system of influences. At the heart of that system is the work and effort we put into understanding God’s directives to us. His Torah. A connection to God via his laws is the ultimate guarantor of eternal success.

May we strengthen ourselves in this New Year to reacquaint ourselves with the rulebook, with the expectations God has of us, which in the end guarantees a deeper, more meaningful and more successful existence.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

התפוצצות הבלון המצרי

"יען היותם משענת קנה לבית ישראל"

בפרק כ"ט פונה הנביא לממלכת מצרים, ממלכה שבטוחה בעצמה ובכוחה ומאמינה שממלכות שכנות יכולות לסמוך עליה כמגינה מפני המעצמות המתפתחות באזור. בפועל כשכורתים עימה ברית היא מהווה רק "משענת קנה רצוץ" כמו שאומר רבשקה האשורי. יחזקאל חוזר על דבריו של רבשקה- מצרים מתהללת בגדולתה אבל אי אפשר לסמוך עליה בעת צרה.

לפרעה, שרואה בעצמו אל שברא את עצמו, וליאור, שנחשב לאל וגם משמש מקור החיים למצרים כולה - לשניהם ה' מבטיח השפלה עצומה ומוסיף שיפגע בדגה שביאור כמשל לאנשי מצרים החוסים בצלו של פרעה. כך כל מצרים הגדולה והמפוארת תתפורר ותגלה ממקומה.

כמו ישראל במדבר, או שמא בדומה להבטחת שבעים השנה שקיבלו אנשי יהודה, מקבלים המצרים ארבעים שנה לשהות בגלות ובמדבר עד שיחזרו למקומם. רק שלא כמו עם ישראל שנשען על ה'- להם אין משענת. כי הרי הם היו תמיד אלו שראו עצמם קנה המשען לאחרים... בעצם כך ה' שם את מצרים ללעג. אותה ממלכה שאמרה בגאווה שרק היא יכולה להכתיב את סדר היום פשוט תמחק מעל פני האדמה.

לאורך כל התנ"ך גאווה היא חטא מסוכן. כמו בלון- ככל שהוא מלא יותר באוויר כך גם דקירה קטנה, תפוצץ אותו ולא יישאר ממנו דבר. העונש שמתאר ה' דרך יחזקאל בעצם בא להציג מראה למצרים ולהראות להם מה הם באמת מתחת לכל העוצמה שהיו בטוחים שיש להם.

אבל לעונש הזה יש גם צד הרתעתי לעם ישראל. אחרי שהוא רואה מה קרה ל'משענתו', לא נשאר לו לסמוך אלא על אבינו שבשמים.

הכותבים במדור זה הם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער

Volver al capítulo

אין מלכות נוגעת בחברתה

"וּבִתְחַפְנְחֵס חָשַׂךְ הַיּוֹם בְּשִׁבְרִי שָׁם אֶת מֹטוֹת מִצְרַיִם וְנִשְׁבַּת בָּהּ גְּאוֹן עֻזָּהּ הִיא עָנָן יְכַסֶּנָּה וּבְנוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה: " (ל', יח)

רש"י מסכת יומא דף לח עמוד ב

ואין מלכות נוגעת בחברתה - משהגיע זמן המלכות ליפול ותעמוד אחרת - לא יאחר זמן כמלא נימא, אלא מי שזמנה ליפול בלילה נופלת בלילה, שנאמר (דניאל ה) ביה בליליא איתקטל בלשצר ושזמנה ביום נופלת ביום שנאמר (יחזקאל ל') ובתחפנחס חשך היום.

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

תחיית המתים וגאולת ישראל

אין ארוחות חינם

אח בוגדני

גאולה לעם חוטא

בין הרי אדום להרי ישראל

הגאווה של מצרים

Forging the Eternal Inheritance

Voodoo Judaism

התפוצצות הבלון המצרי

אין מלכות נוגעת בחברתה

Pages

📲 Instala nuestra App