צור בצרות

בפרקים כ"ו-כ"ח מופיע קובץ נבואות על צור. הנבואה הראשונה פותחת בחטאה של צור (ב), ומפרטת את עונשה בארבע פסקאות. הפסקה הראשונה והשניה (ג-ו, ז-יד) מתארות את כיבושה והחרבתה של צור, השלישית (טו-יח) עוסקת בתגובות האיים לחורבן צור, והרביעית (יט-כא) מתארת את ירידתה לשאול ואת שממונה הנצחי.

א. בדומה לעמים שנזכרו בפרק הקודם, גם צור שמחה לאידה של ירושלים החרבה - ׳יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה׳ (ב). איזו נימה נוספת בשמחתה של צור? עיינו ברש"י: ׳נשברה דלתות העמים - עיר שכל גויים היו נכנסים לה לסחורה מעתה תשבר כי לא ילך המצור מעליה עד תלכד. נסבה אלי - מעתה הוסבה סחורות העמים אלי. אמלאה החרבה - אתמלא אני מן העיר ירושלים החרבה׳.

ב. שתי הפסקאות הראשונות העוסקות בחורבן צור בנויות ככלל ופרט וישנן הקבלות לשוניות רבות ביניהן. השוו בין שתי הפסקאות ונסו לעמוד על היחס ביניהן. תוכלו להעזר בנקודות הבאות:

1) מהו הדימוי המרכזי של החורבן בפסקה הראשונה, ולעומת זאת כיצד מתואר החורבן בפסקה השניה, וכיצד מתפרש בה דימוי זה?

2) היכן נזכר חורבן בנות צור שבשדה (=היישובים הסמוכים לצור המצויים ביבשה) בכל פסקה? נסו לשער מה סיבת ההבדל במיקום.

3) מה פירוש הביטוי ׳משטח חרמים תהיה׳ בהקשרו בכל פסקה (ה, יד)? באשר לפסקה הראשונה ראו דברי רד"ק: ׳משטח חרמים תהיה - שהציידים ישטחו רשתותם שם באותו הסלע שיהיה יבש ונגוב לא תבנה עוד׳. באשר לפסקה השניה ראו דברים י"ג, טז-יח. בדקו את משמעות המילה ׳חרם׳ בכל מקום.

ג. הפסקה האחרונה (יט-כא) מתארת את עליית הים על צור.

1) תיאור עליית הים (יט) מבוסס על תיאור המבול בבראשית (ז׳,יא,יט). מה לדעתכם משמעות ההקבלה?

2) בפסוקים (כ-כא) מתוארת הירידה לשאול. מהו מוקד התיאור? שימו לב לחזרת המילה ׳לעולם׳ שלוש פעמים בפסוקים אלה.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

ירושה כנגד ירושה

לִבְנֵי קֶדֶם עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם: (כ"ה, י)

לבני קדם על בני עמון. שדרך הפתח שנפתחו ערי מואב נכנסו בני קדם להתישב בערי עמון, ומה שנתתיה למורשה זה יהיה למען שלא תזכר בני עמון בגוים כיון שכבר נעשה ארצו ירושה, והיה זה מדה כנגד מדה, שכבר אמר כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה, וירושה הוא דבר שאין לו הפסק, רק ע"י שלקחו ירושת ישראל, נענשו שנלקחה ירושתם ונתנה לבני קדם, וידוע שכל עם ועם גבל ה' נחלתם, ואחר שלבני עמון גבל ירושתם ונלקחה מאתם ונתנה לאחר, בהכרח יפסקו מהיות גוי ולא יזכרו בגוים:

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

עונשם של השמחים לאיד

בפרק כ"ה נפתחת חטיבת הנבואות על העמים בספר יחזקאל, המסתיימת בפרק ל"ב. חטיבה זו חוצצת בין נבואות הפורענות שנאמרו קודם החורבן, לבין נבואות הישועה שנאמרו לאחריו. בפרק כ"ה מנבא יחזקאל על עמון, מואב, אדום ופלישתים, ששמחו לאידם של ישראל בעת החורבן.

א. שתי הפסקאות הראשונות בפרק מתארות את שמחתם של העמונים לאידם של ישראל ואת עונשם. מכמה מקומות בתנ"ך עולה שהעמונים רצו להתרחב ולהתפשט בתוך גבולה של ממלכת יהודה החרבה - ראו למשל ירמיהו מ"ט,א. בנוסף, רצו העמונים להשמיד את שארית הפליטה ביהודה בראשות גדליה באמצעות ישמעאל בן נתניה - ראו ירמיהו מ"א. עמדו על ההתפתחות בין הפסקה הראשונה (א-ה) לשניה (ו-ז) בחטא ועונשו. התייחסו גם לזיקה בין החטא לעונש בתוך הפסקה השניה.

ב. אצל מואב מלווה השמחה לאיד בטענה דתית (ח). על מנת להבינה העזרו בדברי הרד"ק: ׳לפי שנשאר בית יהודה אחר גלות ישראל חשבו כי לא יגלו בית יהודה מפני בית המקדש אשר היה בתוכם ועתה כשראו שגלו אמרו הנה ככל הגוים לקו בית יהודה כי כל הגוים ע"י סנחריב ונבוכדנצר והנה הם גם כן כהם, ולא הועילה להם שכינתו האל יתברך אשר היה בתוכם׳.

ג. הנבואות לאדום ולפלישתים מקבילות בתיאור חטאם (יב, טו) ועונשם (יג-יד, טז-יז). במה חמור יותר צמד נבואות אלה מצמד הנבואות הקודם על עמון ומואב? שימו לב לחזרת השורש ׳נקם׳ במהלך הנבואה. לתיאור מפורט של פעולות אדום בעת החורבן ראו עובדיה א׳,י-טו, ותהלים קל"ז,ז.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

דם על צחיח הסלע

פרק כ"ד כולל שתי נבואות. הראשונה, נבואת הסיר והבשר, נאמרת ליחזקאל בעשרה בטבת - יום תחילת המצור הבבלי על ירושלים. חומות העיר הופכות בנבואה זו למלכודת מוות ליושבים בתוכה (א-יד). הנבואה השניה מבשרת על מות אשת יחזקאל כסמל לחורבן המקדש, ואיסור האבלות עליה מלמד על דרך תגובת העם לחורבן (טו-כז). חלקו הראשון של ספר יחזקאל נחתם בפרק כ"ד, ושתי הנבואות הכלולות בו מסמלות את התגשמותה הקרובה של נבואת חורבן ירושלים.

א. הרקע לנבואה הראשונה הוא האמירה שרווחה בעם, שראתה בעיר מעין ׳סיר׳ המגן על היושבים בתוכה – ׳הבשר׳, כפי שראינו לעיל י"א,ג. הנבואה נחלקת לשלושה שלבים (ג-ה, ו-ח, ט-יד), וכל אחד פותח בדיבור חדש ומתאר שלב שונה.

1) השלב ראשון (ג-ה) מתאר מצב רגיל של שפיתת סיר ואיסוף נתחי בשר טובים לתוכו. מה מתרחש בשלב השני (ו-ח) ומדוע? בדקו מי יוצא ומי לא יוצא מהסיר, ומה נמצא ׳בתוכה׳?

2) כיצד נהפך הבישול הרגיל לסמל הפורענות בשלב השלישי (ט-יד), ומדוע (פסוק יב)? איזו פורענות מסומלת כאן? שימו לב לחזרת הלשונות ׳יצא׳ ו׳בתוכה׳ בחטא (ו-ז) ובעונש (יא-יב).

ב. בפסוקים ז-ח הנטועים במרכז הנבואה מתואר חטאה ועונשה של ירושלים. שני הפסוקים מקבילים זה לזה, ושניהם מבוססים על דיני שפיכת דם בתורה.

1) ׳כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ׳ (ז) שפיכות דמים נזכרת בכמה מקומות בספר כחטא מרכזי בירושלים. על מנת להבין את ייחודו של התיאור כאן ראו את דין כיסוי הדם בויקרא י"ז,יג ועיינו בפירושים הבאים. בחנו מה מסמל אי כיסוי הדם לפי כל פירוש:

רד"ק: ׳כאילו על שן סלע שמתהו במקום גבוה שלא יוכל להתכסות, והמשל כל כך הרבו שפיכות דם נקי עד שלא יתכן לסלוח ולהיות כנעלם אותו העון מלפני האל יתברך אלא גלוי ועומד הוא לפניו לנקום נקם מהם׳.

מצודת דוד: ׳דם הנקי הנשפך שהיה בתוכה הנה שמה אותו על יבשות הסלע להיות מתקיים לא שפכה אותו על עפר הארץ להיות נבלע ונכסה בעפר הארץ, רוצה לומר שפכו דם בגלוי ובפרסום ולא חששו לעשות בסתר לבל יוודע׳.

ראי"ה קוק, טללי אורות: ׳ ׳אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו׳ – הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר - ׳למען תזכרי ובושת בכפרי לך׳, כסה הדם! הסתר חרפתך!...׳.

2) פסוק ח עובר לעונש – מידה כנגד מידה. מה משמעות אי כיסוי הדם בעונש? ראו פרשת גאולת הדם בבמדבר ל"ה, בייחוד פסוק לג. להרחבה: ראו את דברי איוב (ט"ז,יח): ׳אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוםֹ לְזַעֲקָתִי׳, ואת דברי ה׳ לקין בבראשית ד׳,י-יא.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

אפילו ליבון לא יעזור

משל הסיר והבשר, שהופיע כבר בפרק י"א, חוזר שוב בפרק כ"ד.

כעת, כשנבוכדנצאר כבר צר על העיר, יחזקאל נותן תשובה אירונית שמכוונת ישירות למשל - ירושלים היא הסיר, והעם הם הבשר המתבשל בתוכה. מתבשל ונשרף.

עם כל זה, הדגש בנבואה הוא לא הבשר אלא הסיר- "אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה", והמשל והנמשל מתערבבים כאשר מתאר יחזקאל את הדם שנשפך בסיר - ירושלים. הדם הנקי שנשפך בירושלים מתואר במשל כפשוטו - דם שבושל בתוך הסיר ועשהו טרף.

על מנת 'לטהר' את הסיר יחזקאל מעבירו ליבון ומשאירו באש גם לאחר שיוצא ממנו הבשר, ממש כפי שדורשת ההלכה-"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר".

אך גודל האסון וחומרת החורבן מתגלים בשלב זה: החלאה והטומאה לא עוזבות את הסיר גם לאחר ליבון כבד, ולכן נשבע ה' שהטיפול והשריפה לא יהיו עוד רק על מנת לטהר, אלא על מנת להרוס ולהשמיד ולהניח חמתו בעיר. "יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי עוֹד עַד הֲנִיחִי אֶת חֲמָתִי בָּךְ"

נבואה זו רומזת לקשיים ולגלויות שעברה ירושלים עד עתה: ה' מביא על ירושלים רעות רבות - גלות יהויקים, גלות יהויכין, מלחמות ומגפות - על מנת לטהרה, להוציא ממנה את החטאים ולהחזיר את העם בתשובה. אך אחרי כל זה העם הנשארים בירושלים ממשיכים בסורם, והחלאה נשארת דבוקה בעיר-הסיר. לכן מכריז ה' כי לא נותר לירושלים סיכוי להיטהר עוד, כי אם רק לאחר שיבוא חורבן על העיר ותנוח חמתו.

Volver al capítulo

התנגדות עד הסוף

Volver al capítulo

שערוריית התשובה

Volver al capítulo

התיתכן תשובה?

Volver al capítulo

קינת אהלה ואהליבה

שׁוֹמְרוֹן קולֹ תִּתֵּן מְצָאוּנִי עֲוֹנַי דֹּמִּי אָהֳלָה כִּי יְגוֹנִי פֻקַּדְתִּי

לְאֶרֶץ אַחֶרֶת יְצָאוּנִי בָנָי נָדַדְתְּ אַתְּ אַחַת וְרַבּוֹת נָדַדְתִּי

וְאָהֳלִיבָה תִזְעַק נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי הִנֵּה בְיַד כַּשְׂדִים פַּעֲמַיִם נִלְכַּדְתִּי

וַתֹּאמֶר צִיּוןֹ עֲזָבַנִי ה׳ וּשְׁבִיָּה עֲנִיָּה לְבָבֶל יָרַדְתִּי

לֹא לָךְ אָהֳלִיבָה חֲשׁוֹב עָנְיֵךְ כְּעָנְיִי וְנִשְׂרַף הַהֵיכָל אֲשֶׁר בּוֹ נִכְבַּדְתִּי

הֲתַמְשִׁילִי שִׁבְרֵךְ לְשִׁבְרִי וּלְחָלְיִי וּלְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּבָבֶל נִפְקַדְתִּי

אֲנִי אָהֳלָה סוּרָה בָּגַדְתִּי בְקָשְׁיִי וְשַׁבְתִּי לְצִיּוןֹ עוֹד וְהֵיכָל יִסַּדְתִּי

וְקָם עָלַי כַּחְשִׁי וְעָנָה בִי מִרְיִי גַּם זאֹת הַפַּעַם מְעַט לאֹ עָמַדְתִּי

וּלְמִקְצָת יָמִים שִׁלַּמְתִּי נִשְׁיִי עַד לְקָחַנִי אֱדוםֹ וְכִמְעַט אָבַדְתִּי

וְתִגְלַת פִּלְאֶסֶר אָכַל אֶת פִּרְיִי וְעַל כָּל הָאָרֶץ נָפוֹצוּ הֲמוֹנָי

חֲמוּדוֹתַי הִפְשִׁיט וְהִצִּיל אֶת עֶדְיִי הַחוֹמֵל עַל דַּל חֲמוֹל עַל דַּלּוּתָם

וְלַחֲלַח וּלְחָבורֹ נָשָׂא אֶת שִׁבְיִי וּרְאֵה שִׁפְלוּתָם וְאֹרֶךְ גָּלוּתָם

דֹּמִּי אָהֳלִיבָה וְאַל תִּבְכִּי כְּבִכְיִי וְרוֹמֵם קַלּוּתָם וְהָקֵל סִבְלוּתָם

אֲנִי נַדְתִּי לִרְחוֹק וְדַי לִי זאֹת דַּיִּי רְפָא נָא אֶת שִׁבְרָם וְנַחֵם אֲבֵלוּתָם

שְׁנוֹתַיִךְ אָרְכוּ וְלֹא אָרְכוּ שָׁנָי כִּי אַתָּה שִׂבְרָם וְאַתָּה אֱיָלוּתָם

מְשִׁיבָה אָהֳלִיבָה אֲנִי כֵן מָרַדְתִּי חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כִּימֵי קַדְמוֹנַי

וּבְאַלּוּף נְעוּרַי כְּאָהֳלָה בָּגַדְתִּי וְלֹא תֹאמַר צִיּוןֹ עֲזָבַנִי ה׳

Volver al capítulo

Yom Kippur in Tanakh

Yom Kippurim (literally the Day of Atonement) is commemorated from the ninth day of the seventh month in the evening until the tenth day of the seventh month in the evening (Leviticus 23, 26-32).

Yom Kippurim is described as Shabbat Shabbaton in an emphatic command to rest and refrain from work (Leviticus 23, 28; 23, 32).

On Yom Kippurim, individuals must refrain from work and are to practice “self-denial,” or, literally “self-affliction” (Leviticus 23, 27-32).

Special offerings are mentioned in VaYikra (Leviticus 23, 27) and detailed in Bemidbar (Numbers 29, 1-11). The offerings resemble those which are brought on the first of the seventh month (Rosh HaShana).

Parashat Emor emphasizes the individual's obligation to observe Yom Kippurim, lest he is “cut off” or “lost” from the community and nation (Leviticus 23, 29-30).

Parashat Aharei Mot details the dramatic ritual of atonement carried out by Aharon (the Kohen Gadol, or High Priest). This ritual atones and cleanses the Mikdash and the nation, and is carried out on the tenth of the seventh Month – Yom Kippurim, a day on which no work shall be done by anyone (Leviticus 16, 2-34).

Yom Kippurim is characterized as the annual day of purification and cleansing of sins for the People of Israel (Leviticus 16, 30), enabling a communal fresh start before God, as described on the fiftieth jubilee year called Yovel.

In Parashat Behar the Torah commands the nation to observe to Yovel, the fiftieth year, to be ushered in with the sounding of the shofar on the tenth of the seventh month - on Yom Kippurim (Leviticus 25, 9-11). At the outset of Yovel, sold land reverts to the original ancestral portions, and Israelites who had sold themselves as slaves are to be released, as God has the sole dominion over all individuals and the land (Leviticus 25).

Volver al capítulo

צור בצרות

ירושה כנגד ירושה

עונשם של השמחים לאיד

דם על צחיח הסלע

אפילו ליבון לא יעזור

התנגדות עד הסוף

שערוריית התשובה

התיתכן תשובה?

קינת אהלה ואהליבה

Yom Kippur in Tanakh

Pages

📲 Instala nuestra App