כיצד מונעים חורבן נוסף?
מיד אחרי שכבוד ה' מלא את הבית מגיעים פסוקים באווירה שונה לחלוטין:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם... וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם"
נראה כי המעבר החד 'מאיגרא רמה לבירא עמיקתא' נובע מכך שאחד התנאים להתגשמותה של חזרת כבוד ה' למקדש הוא - "וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי". מטרת נבואה זו היא להצביע על הגורם לפגיעה במקדש בשנים בהן עזב כבוד ה' את המקדש והמקדש נחרב. בשונה מהמושג 'חילול ה'' המתייחס בספר יחזקאל תמיד למעמדו של ה' בעיני הגויים, ייחוס 'טומאה' לשם ה' נובעת ממעשים פגומים של ישראל - מעשים המובילים בגלל חומרתם המיוחדת לפגיעה חמורה ועמוקה יותר בשם ה' מאשר פגיעה במעמדו החיצוני. על כן, בפסוקים ז-ח חוזר הנביא פעמיים על הגורם המרכזי לעזיבת כבוד ה' את מקדשו - בית ישראל טמאו במעשיהם הרעים את שם קדשו של האל.
על אף שאלו פרקי חזון המקדש העתידי, שלאחר פרקי התקומה - עדיין חוזר ומדגיש הנביא את חומרת מעשי העם שגרמו לחורבן הבית הראשון. עם סיום נבואה זו, מסתיימים פסוקי התוכחה לעם המצויים בספר; כעת, לימוד הנבואות מותיר אותנו עם כמיהה לחזון עתידי ללא היזכרות כואבת באירועי העבר.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
עולם המקדש והקרבנות של יחזקאל
יחזקאל הוא הנביא היחיד שבנבואותיו ישנם גם חוקים ופרטי הלכות לעם. בין חוקים אלה (המצויים בפרקים מ'-מ"ח) ובין חוקי התורה הבדלים לא מבוטלים. סתירות אלו יצרו קושי שניכר בדברי האמוראים:
"אמר רב יהודה אמר רב: זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלה שלש מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו..." (מנחות דף מה, ע"א)
קשה לאפיין את כלל ההבדלים המצויים בתורה בהשוואה למצוי בנבואת יחזקאל, וייתכן כי הסיבה לשינויים אלו ביחזקאל נעוצה ברקע ההיסטורי לנבואותיו, שכלל את חורבן המקדש והגלות. בדרך זו יש לראות שינויים אלה ביחזקאל כחלק ממכלול רחב יותר של שינויים כגון שינוי סדרי ההנהגה, שהמכנה המשותף לכולם הוא מניעת הישנות האסון של עזיבת השכינה וחורבן המקדש.
ואכן נראה כי המניע לשינויים במקדש העתידי, וביניהם הרחקת העם והתמורות בהנהגת הכוהנים והנשיא, היא התגובה הנבואית לחורבן המקדש שהתרחש בימיו. בימי יחזקאל - העם לא קיים את דבר ה' על פי תורת משה וכתוצאה מכך התרחש הנורא מכל: המקדש נחרב והעם גלה מארצו. בדרכים שונות ומגוונות רואה יחזקאל בחזונו הנבואי מקדש עתידי מוגן שקיומו מובטח לעולם, ועיר שכל עניינהּ נוכחות ה' בתוכהּ. לאור זאת, ייתכן בהחלט שבתפילותינו אנו מייחלים לכך שהמקדש השלישי אכן ייבנה במתכונת חדשה זו המבטיחה קיום נצחי של ה' בתוך עמו; ואולי, לכך כיוון חנינא בן חזקיה - שבזכותו נמנעה גניזתו של ספר יחזקאל.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
הכוהנים מונעים את החורבן הבא
יחזקאל מפקיד את הכוהנים על מכלול גדול של תפקידים: הקרבת הקרבנות, הוראת העם, שפיטה ושמירת התורה. מדוע נזקק יחזקאל למסור לכוהנים את כל תפקידי ההנהגה? יתרה מכך, מדוע הוא איננו מעמיד במרכז עבודת הכוהנים את עבודת המקדש, אלא את חינוכו של העם?
נראה כי בשעה של משבר בעם, תפקידם של הכוהנים, בנוסף לעבודות המקדש, הוא הוראת דרכי התורה. אמנם ישנם כוהנים שמעלו בתפקידם ולא השכילו להורות את העם בשעות הקשות (כ"ב, כו), והם לא יקבלו תפקיד במקדש העתידי. אך כוהנים מזרעו של צדוק, שגילו נאמנות רבה לבית דוד והלכו בדרכי ה' גם בעתות משבר, אכן יזכו לכהן במקדש (מ"ד, טו).
ככל שעבודת המקדש תתבצע על ידי צוות קטן יותר של כוהנים, ניתן לצפות למיומנות והקפדה גדולה יותר על חוקי הטהרה. בדרך זו מוגן המקדש העתידי מפני הטומאה שהביאה לחורבנו של המקדש הקודם בימיו של יחזקאל. על כן, יחזקאל מדגיש בדבריו כי התפקיד החשוב ביותר של הכוהנים בעתיד, כמו בעבר ובהווה, הוא להורות את העם ללכת בדרכי ה' והוא קודם בחשיבותו להקרבת הקורבנות. הגורם לחורבן המקדש לא היה מחסור בקורבנות, אלא חוסר בהבנה בסיסית מצד העם בכול הנוגע לעבודת ה' ולמחויבות הבלעדית שלהם כלפי תורתו. תפקיד זה של הכוהנים מועצם ומודגש על ידי יחזקאל יותר מהתפקידים הריטואליים הכוללים את עבודתם במקדש.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
קרבנות העם
"וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל..." (מ"ה, יז)
"וְהָעֹלָה אֲשֶׁר יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂם וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ:" (מ"ו, ד-ו)
לפרשת הקורבנות ביחזקאל אין פרשה מקבילה בתורה, אך נבואתנו על הקרבנות מבארת תמיהה על הנאמר בתורה.
יש בתורה שתי פרשיות מרכזיות של המועדות (החגים). האחת בויקרא כ"ג והשנייה בבמדבר כ"ח–כ"ט (קיימות פרשיות נוספות, קצרות יותר, בשמות כ"ג ול"ד ובדברים ט"ז. כרגע לא נעסוק בהן.). אחת מן הפרשיות עוסקת בפירוט בקרבנות החגים (המוספים), ומקצרת מאוד בפרטי החג האחרים. הפרשה האחרת עוסקת במצוות החג שמקיים כל איש בביתו, ורומזת בקצרה על חיוב הקרבנות ("והקרבתם אשה לה' ").
הדעת נותנת, שפרשת הקרבנות של המועדות תיכתב בתורת כוהנים, ספר ויקרא, העוסק בקרבנות, ופרשת דיני החג הנעשים בכל בית בישראל, תיכתב בחומש הפקודים, ספר במדבר.
אך ההיפך הוא הנכון! פרשת הקרבנות נכתבת בחומש הפקודים, ופרשת מצוות החג נכתבת בתורת כוהנים.
מדוע הועתקו קרבנות החגים ממקומם הטבעי בתורת כוהנים אל חומש הפקודים?
יחזקאל חושף בפנינו מצב עתידי (שמא היה קיים גם בימי בית ראשון, ואיננו יודעים על כך), שבו האחראי לקרבנות החגים הוא הנשיא, המייצג את העם, ולא הכוהנים המייצגים במידה רבה את שבט הקדושה.
חומש הפקודים פותח בתיאור מחנה ישראל לשבטיו, והוא מפרט את שמות הנשיאים ורומז מספר פעמים לתפקידם כמייצגי העם. בשלוש הרגלים, בעת שכל העם עולה לרגל לירושלים, להשתחוות לה' במקום מקדשו, הנשיא, כמייצג העם, הוא האחראי לקרבנות החגים. הם אינם קשורים לתורת כוהנים, אלא לעם כולו. במדבר - לפקודים לשבטיהם בראשות נשיאי השבטים, וכאן - לנשיא כל העם.
מוסר המידות במקדש
וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ (שמות כ"ה, י):
וַיָּבוֹא אֶל שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִימָה וַיַּעַל בְּמַעֲלוֹתָו וַיָּמָד אֶת סַף הַשַּׁעַר קָנֶה אֶחָד רֹחַב וְאֵת סַף אֶחָד קָנֶה אֶחָד רֹחַב: וְהַתָּא קָנֶה אֶחָד אֹרֶךְ וְקָנֶה אֶחָד רֹחַב וּבֵין הַתָּאִים חָמֵשׁ אַמּוֹת וְסַף הַשַּׁעַר מֵאֵצֶל אוּלָם הַשַּׁעַר מֵהַבַּיִת קָנֶה אֶחָד (יחזקאל מ', ו):
הבאנו פסוקי מידות אקראיים מבניית המשכן במדבר ומנבואת יחזקאל. פסוקים המייצגים את הפירוט הרב של מידות האורך, הרוחב והגובה במשכן וכליו ובמקדש וכליו. מה חשיבותה של דקדקנות זו, ומדוע אין לסטות ממנה?
לשאלה זו ניתן לענות מספר תשובות. אנו נתרכז בתשובה העולה מפרקנו, יחזקאל מ"ה:
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי ה': מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם: הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה אֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ: וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם: זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים: וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר: וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה': (ט-טו)
לסיכום פרקי מידות המקדש הנביא מכניס את חשיבות המידות והמשקלות לא במקדש אלא בשוק, בקניון. דומה שיש מעט מצוות שהתורה מתייחסת אליהן בחומרה כה גדולה, גם בשכר קיומן וגם בעונש על אי קיומן:
אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹוהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל: (דברים כ"ה, טו-טז).
האמירה בנבואתנו היא חד משמעית: אין מקדש ואין השראת שכינה ללא מידות ומשקלות וללא צדק בכיכר השוק.
חזון יחזקאל
עמיר בניון הלחין פסוקים מתוך "חזון העצמות היבשות", והוסיף להם פרשנות לפיה מדובר בתחיית המתים.
לפניכם הפסוקים מהפרק, ומודגשות המילים המופיעות בשיר:
(ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ:
(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
(ה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:
(ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
(ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ:
(ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:
(י) וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: ס
(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל...
נישואי תערובת בכהונה
וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: (טו-טז)
יש בפרקנו דברים חריפים מאוד נגד הכוהנים 'הרגילים', ויחזקאל מדיח אותם לעד מן הכהונה:
... רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם ... כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ו-ט)
הקורא תמה: איך יעלה על הדעת שישראל מביאים נוכרים לעבוד בבית המקדש, שנאמר בו 'והזר הקרב יומת', והרי אף לישראל אסור להיכנס למקדש לעבוד בו!
נראה, כפי שיסופר לימים בנחמיה, שדווקא משפחות הכוהנים המיוחסות לקחו נשים מבנות הגויים. אפשר ש'גיירו' אותן בגיור חפוז שאינו מחייב שמירת מצוות, והם מתייחסים לבניהם הנולדים מאותן נשים כאל בני כוהנים, שהם עצמם כוהנים.
אך יחזקאל אינו מכיר בגיור החפוז, ורואה את בני הכוהנים כבאים מבנות נכר וממילא מתייחסים אל אימותיהם, והרי הם בני נכר המשמשים בעבודת המקדש, ועל כך הוא נוזף בישראל.
הכוהנים היחידים שהקפידו על ייחוסם ונשאו רק בנות ישראל כשרות, היו בני צדוק. נעיין במגילת היוחסין של צדוק:
וּבְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת פִּינְחָס פִּינְחָס הֹלִיד אֶת אֲבִישׁוּעַ: וַאֲבִישׁוּעַ הוֹלִיד אֶת בֻּקִּי וּבֻקִּי הוֹלִיד אֶת עֻזִּי: וְעֻזִּי הוֹלִיד אֶת זְרַחְיָה וּזְרַחְיָה הוֹלִיד אֶת מְרָיוֹת: מְרָיוֹת הוֹלִיד אֶת אֲמַרְיָה וַאֲמַרְיָה הוֹלִיד אֶת אֲחִיטוּב: וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת צָדוֹק (דהי"א ה', כט-לד).
צדוק הוא מזרעו של פינחס בן אלעזר, שקינא לא-לוהיו, והרג את מי שניסה למסד בעם ישראל את נישואי התערובת, באותו מקרה עם בנות מדיין. צדוק שומר על טהרת היחס היהודי מפני נישואי תערובת.
אפשר שזוהי משמעות 'ברית כהונת עולם' שניתנה לפינחס. זרעו של אהרון זכה לכהונה זמנית, עד ימי יחזקאל. זרעו של פינחס, צדוק, זכה לכהונת עולם.
מי שמאמין, זוכה
"...הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם, וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם" (מ"ג, יא)
ישמרו אותם בלבם, ויאמינו כי כן יהיה, ויעשו אותם הבניינים והצורות והתורות לעתיד.
ואם לא ישמרו אותם בלבם ולא יאמינו - לא יעשו אותם,
כי כן מדת הקדוש ברוך הוא, ישלם לאדם מדה כנגד מדה:
כל המאמין בביאת גואל יזכה לגאולה, ואם לא יאמין לא יזכה.
וכן אם יאמין בתחיית המתים יזכה לתחייה ואם לא יאמין לא יזכה.
ולא נוכל לפרש "ועשו אותם" בבית שני שעלו בני גולה של בבל, כי הרבה דברים יש בבנינה זו שלא היו כן בבית שני,
ועל כרחך בנינה זו עתידה ואמר כן "ועשו אותה" ראיה גדולה לתחיית המתים:
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בשנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן ע"י ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
בית ה' ובית המלך
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם: בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי:
עיון במבנה מקדש שלמה, הבית הראשון (מלכ"א ו' – ז') מגלה לנו, ששני הבתים, בית ה' ובית המלך, נבנו למעשה כקמפוס אחד. רק אחרי ששלמה סיים את בניין ביתו הוא החל בבניית הכלים למקדש, וכשסיים, חנך את המקדש, וכנראה גם את ביתו יחד עם המקדש. הבתים צמודים זה לזה, ומלכים לא מעטים עשו את תועבותיהם בביתם, ממש בסמוך למקדש, על הר בית ה'. מלכים אחרים הרשו לעצמם בעתות מצוקה מדיניות, כשנזקקו לכסף וזהב לשלמונים לראשי מעצמות, נכנסו בקלות אל 'השכן', אל המקדש, ונטלו את אוצרותיו ושלחום למלך הזר.
ישנה מעלה גדולה להצמדת בית המלך אל בית ה'. בית ה' עמד למעלה, בפסגת הר המוריה, ובית המלך עמד במורד, לכיוון דרום, לכיוון עיר דויד. מן העיר ראו את בית המלך, ומעליו מתנשא בית ה'. המראה נתן הסתכלות ראויה על היחס בין המלך לבין ה' הנמצא מעליו.
אך החסרונות הכריעו את הכף. יחזקאל בנבואתו רואה את בית המלך העתידי נבנה במקום אחר, וללא קשר אל המבנה של בית ה'. זאת ועוד: המלך מבית דויד מוחלף ב'נשיא'.