נחום המנחם

 

נבואת נחום נאמרה סמוך לנפילת נינוה (612 לפנה"ס) וסמוך למות יאשיהו (609 לפנה"ס), אך תכניה דומים לזמן חגיגת הפסח בימי יאשיהו (619 לפנה"ס)

שוו בנפשכם את יושבי ירושלים לאחר נפילת נינוה. הם שומעים שהמעצמה הענקית ששלטה ביהודה התרסקה וכמו כל אזרח סביר שואלים את עצמם: מה עכשיו? הם יודעים שהקואליציה של בבל ומדי צוברת כוח עז – האם תעמוד שותפות זו בראש הממלכות? האם תחת שלטון הכשדים ייטב לנו?

עננת הספק ריחפה מעל ראשי העם היושב בציון. במצב זה של אי ודאות השמיע הנביא את קולו. הוא היה שייך לקבוצה שהאמינה שבבל תהיה שותפה טובה ליהודה. מחשבה עמוקה זו ליוותה את המפלגה היהודית, השורשית והלאומית, שראשיתה בבית המלוכה של חזקיהו מלך יהודה שיצר קשר ראשוני עם מלך בבל מראדך בלאדן.

מול הקולות המבוהלים מעוצמתה של בבל ומפחדים לעתידה של ירושלים האשורית נחום מבטיח ש"לא תקום פעמיים צרה" (א', ט). נחום אומר ליאשיהו "חגי יהודה חגיך" (א) – המשך בחגי הגאולה כי אני שומע את רגלי המבשר "הנה על ההרים רגלי מבשר" (שם) – התמוטטות אשור היא הגאולה. מי יודע אם לא בכוח של נחום הלך יאשיהו למגידו כדי לבלום את מצרים במלחמתה. נחום אומר לו – אתה דור הגאולה, תתגדל ותתחזק כי לך נועדה כל מלכות ארץ ישראל לכל שבטיה.

נחום הוא המנחם הגדול של ישראל בסוף ימי יאשיהו, הוא המעורר הגדול למלכות דוד וממילא גם גרם לאכזבה הגדולה שנוצרה עקב חורבן ירושלים בידי בבל.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'שמונה נביאים בעבותות אהבה', בהוצאת ידיעות ספרים

Volver al capítulo

רגלי מבשר

 

פרק ב' בספר נחום פותח בתיאור המבשר: "הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך שלמי נדריך כי לא יוסיף עוד לעבור בך בליעל, כלה נכרת" (א).

תיאור זה של המבשר דומה לתיאור של ישעיהו בפרק נ"ב פס' ז-י:

"מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אמר לציון מלך אלהיך: קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון: פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם: חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו"   

רגלי המבשר בנבואת ישעיהו נאות הן: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר". רגלי המבשר בנבואת נחום - נמצאות, מדברות אל לב הרואה אותן: "הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום, חגי יהודה חגיך שלמי נדריך".

הנביא נחום משתמש בדימוי של רגלי המבשר. אבל בשונה מן הדימוי בישעיהו, מדגיש הוא הדגשים אחרים בנבואתו: ישעיהו אומר: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר". ונחום אומר: "הנה על ההרים רגלי מבשר". נחום אינו נותן ציון לרגלי המבשר, הוא קובע עובדה: "על ההרים רגלי מבשר". ומה משמעות רגלי מבשר אלה? בישעיהו: "משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה, אמר לציון מלך אלהיך". ואילו בנחום משמעות בואו קצרה ותמציתית: "משמיע שלום". אין ישועה, ואין מלכות. אבל יש משהו אחר: הצלה - "חגי יהודה חגיך שלמי נדריך כי לא יוסיף עוד לעבר [לעבור] בך בליעל, כלה נכרת".

רגלי המבשר מזכירות לצופי ירושלים בנבואת ישעיהו את המלכות, הגאולה, הטוב. רגלי המבשר בנבואת נחום מזכירות לצופים בהן את ההצלה, את השלום. ומהו השלום? "כי לא יוסיף עוד לעבר בך בליעל, כלה נכרת".

התמונה המרהיבה של ישעיהו, המתארת את רגלי המבשר, המחדש את המלכות, מתגמדת בנבואת נחום. הבשורה מצטמקת לביטוי אחד: "משמיע שלום", והאסוציאציה מתמקדת ברגלים אחרות, הדורסות ברגל גאווה את אדמת הארץ. והבשורה היא: שלום, במשמעות של חופש מבני בליעל, הדורסים ברגל גאווה את אדמת ישראל.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

נקמת ה' באשור

 

הנביא נחום מתחיל את נבואתו בהכרזה כי ה' הוא "אל קנוא ונוקם" (ב), ועובר לביטוי "ארך אפים וגדול כח ונקה לא ינקה" (ג).

פירוש הפסוקים נראה פשוט וברור: נחום מתאר את דרכי הענישה של ה', והוא מתאר אותם בשני פנים: א-ל קנוא ונוקם מצד אחד, וארך אפים שאינו מאריך אפיים - מצד שני. אבל יש בביטויים אלה משהו יוצא דופן בספר נחום, וננסה לברר אותם.

הביטוי "א-ל קנוא" מופיע במקרא שבע פעמים. בשש מהן, מתייחס הביטוי לתגובת ה' לעבודת אלילים. רק במקום אחד, בפרקנו, מתייחס הביטוי "אל קנוא" לעבירות אחרות, ולעם אחר. אם כן, שינה הנביא נחום את מטבע הלשון הרווח במקרא, והחליף אותו. הוא מתאר את הביטוי "א-ל קנוא" כמתייחס לנקמת ה' מאשור, ולא לנקמת ה' מעובדי אלילים.

זאת ועוד: הביטוי "ארך אפים.. ונקה לא ינקה" שייך בספר שמות לביטוי העונש: למרות שהוא ארך אפים לא ינקה. אבל בדברי הנביאים שינה הביטוי את משמעותו, ובכל מקומות הופעתו מתאר הביטוי דווקא סליחה. לדוגמה: ביואל פרק ב' פס' יג נאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". גם יונה הנביא משתמש בביטוי דומה. 

אם כן, צריכים אנו להבין מה טעם משנה נחום דרכי ביטוי מקובלים, והופך אותם על פיהם: את הביטוי "אל קנוא" מפרש הוא על סנחריב, ולא על עוזבי ה', ואת הביטוי "ארך אפים" מפרש כפירושו בתורה, ולא כפירושו בדברי הנביאים הרואים בו תיאור של מידת רחמים.

דומה כי פתרון לשאלות אלה ניתן למצוא בדברי המדרש, הרואה במלחמת סנחריב בישראל, מלחמה באלקי ישראל. ואם כך הם הדברים, הרי שנחום משתמש בביטויים הראויים: בדרכי הנהגת הבורא כלפי הנלחמים בו. וכך דברי המדרש (אליהו רבה (איש שלום) פרשה ח'):

כיוצא בדבר אתה אומר אל סנחריב מלך אשור, שנתקנא ונתנקם בהן בישראל, והקב"ה נתקנא ונתנקם בו ובמחנהו, בקנאה ובנקמה בעלילה ובגאווה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

חוסר אמון

Volver al capítulo

עקבות משיח

"כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ" (מיכה ז', ו)

 

משנה מסכת סוטה פרק ט משנה טו

בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה. בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו (מיכה ז', ו), פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

 

Volver al capítulo

השלטון על הכעס הוא גבורה

"ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וגדול [וּגְדָל] כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו" (נחום א', ג)

 

ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה -

משל לאדם שיש לו כח גדול אז ימשול בכעסו

וכן הוא כתוב בתורה: "ועתה יגדל נא כח ה'" (במדבר י"ד, יז) וכתוב אחריו: "ה' ארך אפים" (שם, יח)

ואף על פי שיאריך לרשעים, לא ינקה אותם. 

 

 

 

אבן עזרא - ר' אברהם בן מאיר למשפחת אבן עזרא. נולד בטודילה שבספרד המוסלמית בשנת 1089 בערך, ונפטר באנגליה בשנת 1164 בערך. היה חכם רב-תחומי בעל השפעה רבה, בחייו ולאחר מותו. היה משורר, מדקדק, פרשן תנ"ך, פילוסוף, מתרגם, אסטרונום ואסטרולוג. היה תקיף בביקורתו גם נגד גדולים וקדמונים.

Volver al capítulo

אספי קיץ ועוללות בציר

 

בתחילת הפרק (א-ז) מקונן מיכה על מצבה העגום של החברה בימיו. ופורש לנגד עינינו מצב חברתי מייאש, שבו השחיתות פושה בכל ואין אדם ישר ונאמן. מהתיאור הכללי המופשט של הרע עובר הנביא לתיאור השחיתות בתחום החיים הציבוריים, ולאחר מכן הוא מתמקד בידידים ובמשפחה. מערכת היחסים האינטימית בין בני אדם מתחלפת בחשדנות עמוקה ובחוסר אמון. הספר נחתם בשתי תפילות: תפילה לחידוש ימיה של ממלכת ישראל כקדם, כמו בימי יציאת מצרים (יד-יז). ותפילה על מחילת עוונותיהם של ישראל (יח-כ).

א. תיאורה של החברה המתפוררת נפתח בתיאור החסרונות הקיימים בה (א-ב), ולאחר מכן מתואר הרע המצוי בה (ג-ו).

'אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעלְֹלת בָּצִיר' (א) לפנינו דימוי מיוחד במינו של אדם ההולך ומבקש לאסוף פירות טובים ולא מוצא. כיצד תורם הדימוי להבנת התהליך שעבר על החברה בימי מיכה, ומה הוא מלמד עליה? השוו גם לאזכור הגפן והתאנה בנבואת אחרית הימים של מיכה (ד',ד). להבנתו המדויקת של הדימוי העזרו בדברי י' פליקס: 'אספי קיץ הם התאנים של סוף הקיץ... שלעולם לא יגיעו לידי הבשלה. הביכורות, התאנים הגדולות והמשובחות ביותר, הן הניגוד של אספי הקיץ, כפי שעוללות הבציר שנמנו לידם הם הניגוד לאשכול והן מציינות את הענבים שהתפתחו לאחר הבציר. האשכול מכיל הרבה ענבים טובים למאכל בעוד שהעוללות מכילות ענבים בודדים, לרוב חמוצים. הנביא מדמה את עם ישראל לגפן או לתאנה שכבר נאספו פירותיהם הטובים, ולא נותרו עליהם אלא שרידים עלובים של תפארת העבר, בצורת פירות מצומקים או פגי בוסר ועוללות...'.

ב. 'מִי אֵל כָּמוך נשֵֹׂא עָוןֹ וְעבֵֹר עַל פֶּשַׁע' (יח) – תפילת מיכה החותמת את ספרו מבוססת על מידותיו הייחודיות של ה' הנזכרות בי"ג מידות שנאמרו למשה לאחר חטא העגל (שמות ל"ד,ו-ז). בתפילת מיכה הושמטו שתי מידות, ונוספו שני דימויים ייחודיים למחילת העוונות: יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאתם. לאור שינויים אלה מהו יסוד המחילה בנבואת מיכה. שימו לב גם למידה הפותחת ומסיימת את התפילה.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

קורבן אדם

 

בשלושה פסוקים מתאר מיכה את הדרישה מן האדם. שני פסוקים מעמידים שאלה - מה רוצה האל מן האדם. והפסוק השלישי נותן תשובה קצרה:

(ו) במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה 
(ז) הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי 
(ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך

הפסוקים רומזים על דרכי עבודת האלוקים, הרצויות והפסולות: עולות, עגלים, אלפי אילים, רבבות נחלי שמן. אנו מבחינים כיצד המספרים גדלים והולכים, וכיצד האדם נותן את כל אשר לו לעבודת האלוקים. ולפתע פסוק החורג מן הסדרה:

"האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי"

ואנו מנסים להבין למה מרמז הנביא: מיהו הבן שאין להעלותו לעולה? מיהו הבכור, ומיהו פרי הבטן הניתן לאל? וכך אומר המדרש (בראשית רבה וילנא פרשה נ', ה'):

"במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום" (מיכה ו', ו), רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: אף על פי שהדברים אמורין במישע מלך מואב שעשה מעשה והעלה את בנו לעולה, אבל אינו מדבר אלא ביצחק. שנאמר "במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום וגו' הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי" (שם, ו-ז), ביצחק אף על פי שלא נעשה מעשה, קבלו כגומר מעשה. ובמישע, לא נתקבל לפניו.

אם כן, שני בנים מוזכרים בפסוק: "האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי". האחד הוא יצחק, שעלה על המזבח ולא הוקרב, ובשל רצונו של אברהם נחשב כאילו הקריבו. והאחר: בנו של מישע מלך מואב, שאמנם עלה על המזבח והוקרב לעולה (מלכים ב ג',כז). ואמנם היה קצף על ישראל, אבל אין זו דרך הקרבה ואין זה קרבן הנרצה לה'.

מיכה מתאר, איפוא, את מסלול ההקרבה של בני אדם, ואת הדרכים בהן הם עובדים את האלוקים. החל בעולות, בעגלים בני שנה. משם עובר הנביא ומתאר אלפי אילים, רבבות נחלי שמן. ולבסוף: הקורבן העמוק ביותר, הקשה ביותר: קרבן הבכור, קרבן פרי הבטן. וכל אלה אינם רצון האלוקים. אין הוא רוצה את מה שמחוץ לאדם. לא את רכושו, אף לא את היקר לו מכל: את ילדיו. אלוקים רוצה דבר נעלה עוד יותר מכל אלה: הוא רוצה את האדם עצמו.

אל תיתן לאל את הדברים השייכים לך. ואף לא את הדברים היקרים לך. תן את עצמך.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

אויבי איש אנשי ביתו

 

הנבואה הראשונה של פרק ז' מדברת על ריקבונה של החברה הישראלית. הנביא מקונן על מצב החברה, כמי שהדבר נוגע לו אישית:

"אללי לי. כי הייתי כאוספי קיץ, כעוללות בציר, אין אשכול לאכול, ביכורה אוותה נפשי" (א).

הנביא מדמה את עצמו לאדם ההולך בסוף הקיץ, מתאווה לאכול תאנה, מחפש שמא נותרו תאנים על העץ, תאנים שבדרך כלל אינן נלקטות, אך אינו מוצא. הוא מדמה את חסרון הצדק והיושר בחברתו לרעבונו של האדם המחפש פירות בכרם לאחר הבציר, ואינו מוצא. הוא מנסה למצוא ולו צדיק אחד, אך אין צדיק בארץ. "אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין" (ב). 

לעומת זאת הוא מתאר מה כן מצא בחברה: "כלם לדמים יארובו, איש את אחיהו יצודו חרם" (ב). הנביא מתאר את שחיתות אנשי השררה: "השר שואל והשופט בשילום" (ג) - השרים והשופטים מבקשים שוחד. אך תוכחתו זו של מיכה אינה מופנית לעשירי העם ולשליטים בלבד, אלא אל העם כולו. הציור שמצייר הנביא הוא עגום ביותר. הוא מתאר את הניוון החברתי. אי אפשר לסמוך לא על ידידים ולא על בני משפחה. הנביא פונה אל שומעיו בקריאה: "אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה. אויבי איש, אנשי ביתו" (ה-ו). החברה כולה עוסקת במארב לדם נקי ובציד חפים מפשע "איש את אחיהו יצודו חרם" (ב). חרם כאן משמעו רשת לדיג, והוא מקביל לציד.

גם ירמיה הנביא פנה אל בני דורו בקריאה דומה: "איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב, וכל רע רכיל יהלוך. ואיש ברעהו יהתלו, ואמת לא ידברו, למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו... חץ שחוט לשונם מרמה דבר, בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" (ירמיהו ט', ג-ז)

במצב עניינים שכזה, כשהחברה רקובה ואי אפשר לסמוך על בני האדם, לא נותר אלא לקוות לה'. הנביא מסיים את קינתו בהבעת בטחונו בה':

"ואני בה' אצפה, אוחילה לאלוהי ישעי, ישמעני אלוהי" (ז)

התפילה לה' היא מקור עידוד ושמחה למתפלל.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

כי נפלתי קמתי


"ואֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי

אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (ז-ח)

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.