נבואת נחום נאמרה סמוך לנפילת נינוה (612 לפנה"ס) וסמוך למות יאשיהו (609 לפנה"ס), אך תכניה דומים לזמן חגיגת הפסח בימי יאשיהו (619 לפנה"ס)
שוו בנפשכם את יושבי ירושלים לאחר נפילת נינוה. הם שומעים שהמעצמה הענקית ששלטה ביהודה התרסקה וכמו כל אזרח סביר שואלים את עצמם: מה עכשיו? הם יודעים שהקואליציה של בבל ומדי צוברת כוח עז – האם תעמוד שותפות זו בראש הממלכות? האם תחת שלטון הכשדים ייטב לנו?
עננת הספק ריחפה מעל ראשי העם היושב בציון. במצב זה של אי ודאות השמיע הנביא את קולו. הוא היה שייך לקבוצה שהאמינה שבבל תהיה שותפה טובה ליהודה. מחשבה עמוקה זו ליוותה את המפלגה היהודית, השורשית והלאומית, שראשיתה בבית המלוכה של חזקיהו מלך יהודה שיצר קשר ראשוני עם מלך בבל מראדך בלאדן.
מול הקולות המבוהלים מעוצמתה של בבל ומפחדים לעתידה של ירושלים האשורית נחום מבטיח ש"לא תקום פעמיים צרה" (א', ט). נחום אומר ליאשיהו "חגי יהודה חגיך" (א) – המשך בחגי הגאולה כי אני שומע את רגלי המבשר "הנה על ההרים רגלי מבשר" (שם) – התמוטטות אשור היא הגאולה. מי יודע אם לא בכוח של נחום הלך יאשיהו למגידו כדי לבלום את מצרים במלחמתה. נחום אומר לו – אתה דור הגאולה, תתגדל ותתחזק כי לך נועדה כל מלכות ארץ ישראל לכל שבטיה.
נחום הוא המנחם הגדול של ישראל בסוף ימי יאשיהו, הוא המעורר הגדול למלכות דוד וממילא גם גרם לאכזבה הגדולה שנוצרה עקב חורבן ירושלים בידי בבל.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'שמונה נביאים בעבותות אהבה', בהוצאת ידיעות ספרים