אפשר להציע חלוקות שונות למזמור. נחלק את המזמור שמסודר באקרוסטיכון א"ב לפסקות ולא לחלקים, וכך נבהיר את התהליך שמתרחש במזמור. בשתי הפסקות הראשונות (1.א-ו 2.ז-יא) המשורר פונה אל השומע ומשכנע אותו לבטוח בה'. בחמש הפסקות הבאות (3. יב-יז 4. יח-כ 5. כא-כו 6. כז-כט 7. ל-לג) המשורר מודיע שה' יטיב עם הצדיקים ויביא רעה על הרשעים. בפסקה השמינית (לד-לו) שוב פונה המשורר אל השומע, והשומע עונה למשורר, ובפסקה האחרונה (לז-מ) המשורר והשומע חוזרים על המסקנה העולה מכל המזמור: הרשעים יכרתו והצדיקים יוושעו.
המזמור כולו למעשה הוא דיון בין המשורר והשומע: השומע הוא איש צדיק וישר שלא מקבל כגמולו וכנראה סביבו רשעים זוכים לטוב. המשורר מנסה לשכנע את השומע בכל העת שה' יכרית את הרשעים וייתן גמול טוב לצדיקים.
כיצד עושה זאת המשורר? עיקר מסע השכנוע נמצא במרכז המזמור, בפסקות 3-7. בפסקה 3 (יב-יז) המשורר מביא שלושה עניינים. בתחילה הוא מדבר על מה שזמם הרשע לצדיק (יב) וכיצד ה' יסכל את תוכניתו (יג). בשלב השני הוא מתאר כיצד אורב הרשע לעניים (יד) וגם כאן כיצד ה' יסכל את עצתו (טו). בשלב השלישי והאחרון בפסקה המשורר מכריז "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים" (טז) – טוב מעט ממון של צדיק מאשר ממון רב של רשעים שהרי "זרועות רשעים תשברנה" (יז).
בפסקה הזאת המשורר לא השווה בין הצדיק והרשע אלא רק תיאר את מעשי הרשע או בסוף הפסקה את העושר של הרשע. מעתה והלאה ישווה המשורר בין הגמול לצדיק והגמול לרשע. בפסקה 4 (יח-כ) המשורר מודיע ש"יודע ה' ימי תמימם ונחלתם לעולם תהיה" ולכן "לא יבשו בעת רעה" (יט) ולעומת זאת "כי רשעים יאבדו" (כ) . בפסקה 5 (כא-כו) משווה המשורר בין מעשי הצדיק ומעשי הרשע (כא) וכן בין הגמול שלהם (כב). וכך גם בפסקות 6 (כז-כט) ו-7 (ל-לג) משווה המשורר בין הגמול לצדיק והגמול לרשע אך מתרכז במעשי הצדיק.
כך למעשה בתחילת דבריו המשורר פורש את מעשי הרשע ולאחר שמשווה כל העת את גמול הצדיק לגמול הרשע הוא מגיע בסוף אל מעשי הצדיק. ייתכן שבדרך זו ניתן יהיה לשכנע את השומע. המשורר לא יכול פשוט להבטיח לשומע שיהיה בסדר, אלא עליו להציג לו עובדות בשטח. המשורר מדגיש לשומע את הפערים בינו ובין הרשע, וכך מבהיר לו שלא ייתכן שה' לא יושיעו. לכן הוא מדגיש בתחילת דבריו ובסופם את מעשי הרשע ומעשי הצדיק שאת הפערים ביניהם השומע מכיר ולכן אמור גם להכיר בפער בגמול לצדיקים ולרשעים.
השומע אכן משתכנע ורואה כיצד הרשע "איננו" "ולא נמצא" (לו), וכך השומע מצטרף יחד אל המשורר בפסקה האחרונה ומעיד על הושעת ה' את הצדיקים והכרתת הרשעים.
