מתוך "אתר תהילים" של ד"ר בנימין גזונדהייט
געגוע, תלונה ותפילה
מזמור מ"ב-מ"ג הוא מזמור אחד, העוסק בנושא תחנוני המשורר בגלות. המזמור מתאר את מערכת היחסים האפשרית בין המשורר ובין א-לוהיו במצב של מצוקה, ומציג שלוש דרכים שונות להתמודדות עם הצרות והמצוקות בגלות:
הדרך הראשונה מתוארת בבית הראשון (מ"ב, ב-ה) - התמודדות בעזרת געגועים וזיכרון העבר.
הדרך השנייה מתוארת בבית השני (מ"ב, ז-יא) - התמודדות בעזרת תלונות על ההווה העגום.
הדרך השלישית מתוארת בבית השלישי (מ"ג, א-ד) - התמודדות בעזרת בקשת עזרה ותפילה לקב"ה.
בין בית לבית מופיע הפזמון החוזר: "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלקים" (מ"ב, ו, יב; מ"ג, ה).
הצירוף בין בתים המתארים דיאלוג חיצוני, בין המשורר לגורמים חיצוניים, ובין הפזמון החוזר המתאר דיאלוג פנימי, בתוך נפשו של האדם, מבטא את ההתפתחות בגישת המשורר לבעיות הגלות.
בעזרת הפזמון החוזר, המתאר דו-שיח בין המשורר לנפשו, מועבר המסר שהדרך השלישית עדיפה על שתי הדרכים הראשונות. בפזמון החוזר פונה המשורר שוב ושוב לנפשו, ואומר לה לא להשתוחח ולהמות, אלא "להוחיל" לה'. הלקח של מזמור זה הוא שהישועה מצרה לא תגיע מגעגועים, ולא מרחמים עצמיים ומתלונות, אלא מפנייה ומתפילה לה'.
ידועים דברי חז"ל: "ר' יודן בשם ר' יהודה אמר, כל שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העתים אמרו" (שוחר טוב, ראש מזמור יח). דומני שמזמור מ"ב-מ"ג מבטא בצורה יפה גם את האמירה לדורו של המשורר, לדור הגלות, אך גם את האמירה ל"כל העתים", לכל הזמנים. כל אדם הנמצא במצוקה ובצרה כלשהי עלול להיגרר למצב שבו הוא מתגעגע למצבו הטוב הקודם, או מתלונן על ההווה ומרחם על עצמו. מזמור מ"ב-מ"ג מלמדנו שהפתרון למצוקות ולצרות הוא אחד: פנייה ותפילה לה'.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת "מגדים" בהוצאת תבונות
חוליות בשלשלת
"עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר" (תהילים ל"ג, יא)
עצת ה', שהוא התכלית הנרצה אצלו, היא תעמד לעולם, ולא יוכלו בני אדם לשנותו על ידי תחבולותיהם, וגם מחשבות לבו שהם האמצעיים שהוא מכין אל עצתו, יעמדו לדור ודור.
והתכלית הוא אחד, כמו למשל התכלית הכללי שיעץ ה' בהשלמת כלל האנושי עד סוף כל הדורות, זה יעמוד לעולם בלי שינוי,
והמחשבות שהם האמצעיים שיכין אל הפקת התכלית הכולל הם ישתנו לפי הדורות, ועל זה אמר "לדור ודור",
כמו התיקון האחרון הכולל המוכן לבא באחרית הימים היא העצה הכללית בהנהגה והיא עומדת אצלו לעולם בלי שינוי ואם יתמהמה חכה לו,
והאמצעיים מכין ה' תמיד לזה לפי הדורות, דור דור, עד שכל המתחדש בכל דור ודור, כמו הגליות והגאולות והתמורות שנעשו בכל הדורות, כולם הם כחוליות הקבועות בשלשלת אחת אשר סוף השלשלת היא העצה הכללית העומדת אצלו לעולם בלא שינוי.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
כאיל תערוג
"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (ב)
לפניכם לחן לפסוק זה מאת בעל התניא - ר' שניאור זלמן מלאדי, בביצוע יונתן רזאל.
לחצו כאן לשמיעת לחן נוסף לפסוק זה המשלב בשיר גם את הפסוק הבא: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים".
צמאה נפשי
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי
לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי
אֵל חַי בְּרָאָנִי וְאָמַר חַי אָנִי
כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי
בָּרָא כֹּל בְּחָכְמָה בְּעֵצָה וּבִמְזִמָּה
וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי
רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ כָּל פֶּה יְחַו הוֹדוֹ
בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי
הִבְדִּיל נִינֵי תָם חֻקִּים לְהוֹרוֹתָם
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחָי
מִי זֶה יִצְטַדַּק נִמְשַׁל כְּאָבָק דָּק
אֶמֶת כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָּל חָי
בְּלֵב יֵצֶר חָשׁוּב כִּדְמוּת חֲמַת עַכְשׁוּב
וְאֵיכָכָה יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחָי
נְסוֹגִים אִם אָבוּ מִדַרְכָּם שָׁבוּ
טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי
עַל כֹּל חֲסָדֶיךָ תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ
פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חָי
זְכוֹר אַהֲבַת קְדוּמִים וְהַחֲיֵה נִרְדָּמִים
וְקָרֵב הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חָי
רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת
לֹא כִי בְנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי
הֲלֹא חֶלְקְך מֵרֹאשׁ חָלָק דָּמוֹ דְרֹשׁ
וּשְׁפֹךְ אַף עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחָי
אוּלַי עֵת בָּאָה לְהָשִׁיב נְשׂוּא חֲטָאָה
אֶל בֵּיתְךָ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי
אֶפְרֹשׂ לְךָ כַּפִּי וְאֶקּוֹד עַל אַפִּי
בְּעֵת אֶפְתַּח אֶת פִּי בְּנִשְׁמַת כָּל חָי
המילים צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי, לקוחות ממזמור מ"ב, הנאמר לאורך כל חג הסוכות. בפירושו למזמור מ"ב כותב רבי אברהם אבן עזרא כך: "על כן דימה היכספו לבית ה' כהיכסף הצמא על המים ובעבור כי חיי בני אדם תלויים במים על כן לאל חי" (תהלים מ"ב, ג) - התלות של האדם באל היא אם כן כתלותו במים לשם חיותו. את הקשר שבין מים וחיים מבטא ר' אברהם אבן עזרא בפיוט בצורה יפה ויצירתית להפליא, כשהוא בוחר לחתום כל בית בשיבוץ מקראי שבסופו באה המילה 'חי', החורזת את כל הפיוט.
בימינו נשתמר המנהג של שירת הפיוט בשמיני עצרת רק בקרב קהילת יהודי בבל. יהודי מרוקו שרים את הפיוט בשירת הבקשות של פרשת חיי שרה. בקהילות אשכנז הפיוט הוא אחד מזמירות ליל שבת. הגרסה המובאת כאן היא הגרסה המדעית של מהדורת פרופ' ישראל לוין והיא שונה במקצת מהנוסח המוכר. מעבר לשינויי נוסח קלים לאורך כל הפיוט, נציין כי הבית לפני אחרון המופיע כאן (אוּלַי עֵת בָּאָה) אינו מוכר בנוסחים הנפוצים והבית שלפניו (הֲלֹא חֶלְקְך מֵרֹאשׁ) אינו מצוי בנוסח אשכנז.
ההסבר לקוח מתוך האתר "הזמנה לפיוט"
האם ה' חפץ בקרבנות?
"זֶבַח וּמִנְחָה לֹא-חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ" (תהילים מ', ז)
והנה אמר: "לא חפצת" ו"לא שאלת", ונאמר בירמיה (ז', כב): "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח", והנה מצאנו בתורה (במדבר כ"ח, ב-ג) שמצוה על התמידים להקריבם בכל יום?!
התשובה בזאת השאלה, כי תחילת מצות האל לישראל לא היתה אלא שישמעו בקולו, וכן אמר במרה (שמות ט"ו, כו): "אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה".
וכשהתחילו לחטוא צִוָּה אותם על הקרבנות, על קרבנות היחידים ועל קרבנות הציבור, על קרבנות היחידים שיקריבו אותם החוטאים, ועל קרבנות הציבור צוה שיהיו תמידים בכל יום, לפי שאי אפשר שלא יהיו בכל ישראל רבים חוטאים בכל יום ויהיו רבים בהם שלא ידעו מה הם חייבים מעצמם להקריב, ויהיו קרבנות הציבור כפרה להם בשובם מחטאם.
ואילו לא חטאו ישראל במדבר לא צוה אותם האל יתברך על הקרבנות, כי מתחילה לא צוה אותם עליהם, כמו שאמר ירמיה (ז', כג) בסוף הפסוק ההוא: "כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי".
וכן בעשרת הדברים שהם כוללים כל התורה אין בהם זכר לקרבנות.
אם לא יחטא איש איננו צריך לקרבן, והוא טוב לפני ה' יתברך יותר מאותו החוטא ומקריב, כמו שאמר שמואל (א ט"ו, כב): "החפץ לה' בְּעֹלוֹת וזבחים כִּשְׁמֹעַ בקול ה'? הנה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוב".
וכן אמר בזה המזמור: "זבח ומנחה לא חפצת וגו' עולה וחטאה לא שאלת". "אזנים כרית לי", כלומר, פתחת לי, שאשמע לקולך...
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהילים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
משתיקה להשלמה
בתחילת המזמור, המשורר גמר אומר שלא לתת פורקן לרגשות המתעוררים בקרבו והוא שם מחסום לפיו. אין הוא חושש, שמא יפריז על המידה בהבעת רוחו הנסערת ובזה יבוא לידי חטא, אלא עצם התלונה נראית בעיניו כחטא. וזו אף זו: הוא נמנע מלהביע את רחשי לבו בעוד רשע לנגדו. מילים אלה יש להבין או כדברי רד"ק: "הבא לבקרני לראות כאבי... שלא ישמח לי" או מפני כבוד א-לוהים; אין בעל המזמור רוצה שיראה אותו הרשע בקלקלתו, כשהוא מטיח דברים כלפי מעלה (וראה להלן פס' ט); על כן הוא נאלם ומחשה.
"החשתי מטוב" (ג): "שתקתי מלדבר גם דברים טובים ונחומים, פן ברבות הימים אצעק ואתרעם" (מצודת דוד). כך פירש גם רד"ק: "מדבר טוב, כדי שלא יזדמן לפי רע מתוך צערי או אין לי עוד תקוה בטוב". פירוש אחר: מלדבר מטוב ועד רע; או: מחוסר טוב, כלומר מפני הרעה.
לאט לאט מתגברת עליו רוחו הסוערת. בראשונה עלה בידו לעצור במילים. המפנה בא עם: "כאבי נעכר" (ג). בעקבות הכאב משתלט עליו רוגזו הגדל והולך בהדרגה, כפי שמעידה הלשון: "חם לבי בקרבי" (ד) - חרה אפו של המשורר, עד שהיה ללהבת אש - "בהגיגי תבער אש" (שם) - המתפרצת בקרבו, והוא נותן פורקן לסערת רוחו, "דברתי בלשוני" (שם).
מה אמר המשורר בשעת רוגזו? דבר זה אינו מתפרש כאן, אך ניתן להבין שכשפתח את פיו לדבר חָטָא בלשונו והטיח דברים כלפי מעלה.
לאחר מכן, הלך רוחו של המשורר משתנה תכלית השינוי. לפנינו שלב חדש בדין ודברים שבינו לבין קונו. כאן הרגעה לאחר סערה, השלמה לאחר התמרדות. חלפה כליל רוחו הסוערת, והוא מקבל עליו את הדין שהוא דין כל באי עולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
השירה המקראית
שירתנו הלירית הקדומה אין עיקר כוונתה להנות את הקורא הנאה אסתיטית. לא תגלה בה אותה מערכת סדורה של דמויות ורגשות, אותה בנייה יוצאת משיקולים אומנותיים, המוכרת לנו מספרויות אומות העולם. לפנינו יצירה אשר יותר משהיא חטיבה ספרותית - יחידה אנושית-חוויתית היא, הבעת-מישרין למתרחש בקרבו של אדם. יש בה בשירה זו משהו בלתי-אמצעי וכלל-אנושי הנוגע אל לבנו יותר מכל יצירה ספרותית אחרת, שבה אתה מוצא איזון והתאמה מכוונת בין חוויה וצורה בין השתפכות-נפש ומבנה ארכיטקטוני. והוא הבדל-יסוד בין שירת העמים לבין שירתנו, שם הכוונה לא פחות למבנה שלם ומושלם מאשר להבעה, כאן באה הבחינה האסתיטית בדיעבד - כאילו בהיסח דעתו של המשורר. הרי שירתנו מעיקרה שירה דתית הנה, החגה מסביב לציר האלהי, המוחלט, אשר אליו היא קרבה וממנו היא מתרחקת חליפות, ורבות בה התנודות והקפיצות. לעתים מרובה המכוסה מן הגלוי, ויקשה עליך לגלות את הקשר שבין הרגעים הבודדים רויי החוויה. עם זאת קיימת בה בשירה זו אחדות מופלאה, היא אחדות האדם המביע את עצמו, אשר אין ביכולתו לכלכל את האש הבוערת בלבו; אדם באשר הוא אדם, אדם הנברא בצלם, המאמין והכופר, הדבק בבוראו והמתכחש לו, הסובל והנהנה, המתייסר והמתברך חליפות. אחידה היא השירה, שהרי אחיד הוא האדם, המקיים את אחדותו חרף הסתירות שבהגיונות לבו ובהבעתן ואף מתוכן. על כן אין להתייחס אל שירה זו מבחינה אסתיטית גרידא, כי אם בראש וראשונה מבחינה אנושית-על-אנושית.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת